מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות

השבוע קרה משהו שעורר בי ספקות. הבת שלי, בת שש, התעקשה להתחפש לשחקן כדורגל ודרשה להסתפר כמו בן. בדרך כלל אנחנו די גמישים. יש לה אחים גדולים והיא משחקת איתם במשחקי בנים. לא פעם הלבשנו אותה בפריטי לבוש של בנים. הפעם הבקשה שלה עוררה בנו תגובה אחרת. היא מתוקה ויפה עם שיער ארוך ולא מבינה כמה זמן לוקח לגדל שיער כזה בחזרה.

מה יש לה נגד בנות? האם בפורים צריך לאפשר הכל? או שבכל זאת יש גבול?

אולי לבת שלכם יש משהו נגד בנות ואולי יש לה משהו בעד בנים.
בגילאי הגן (3-6) ולפעמים גם הלאה, הרבה ילדות מחפשות קשר מיוחד עם האב ונכנסות לתחרות עם האם . לעיתים הן רוצות להיות יותר טובות מאמא בלהיות אמא. הן מזהות מאפיינים גנריים שבמרכז ההתנהגות הנשית (התקשטות, טיפוליות, תקשורתיות) ומחקות אותם. לעיתים, את הקנאה בקשר שבין האב לאם (או בין האב לאחים) הן פותרות על ידי אימוץ התנהגויות טיפוסיות לבנים (כוח, ספורטיביות, תחרותיות).
(משהו דומה קורה לבנים. קוראים לזה בשם מסובך "תסביך אדיפוס". בעיני זה הפטנט של הטבע להתקין במוחנו תוכנות של רצון לייחודיות ותחרותיות שבלעדיהן לא היינו שורדים).

ואיזה מועד יותר מתאים לכך מפורים?? בת היא כבר הייתה וגם תהיה בעתיד.עכשיו היא רוצה לנסות להיות בן.

החינוך המגדרי מושפע מעמדות וערכים של ההורים. ישנם הורים שמייחסים חשיבות להתנהגות מגדרית מסורתית כחלק מסדר חברתי. הם יהיו פחות סובלניים להתנהגויות ותחפושות הפוכות למין. לאחרים יהיה חשוב לשבור סטריאוטיפים ובאופן מוצהר לעודד התנהגויות ותחפושות אנטי מגדריות.
אם אתם שייכים לקבוצה השלישית שדוגלת בעמדה ניטראלית, שמשתדלת להתייחס לבנים ולבנות באופן שוויוני ללא קשר למינם, לא יפריע לכם שהיא תתחפש לשחקן כדורגל. אבל שיער זה משהו אחר. בפורים מספיקה פאה.

בפורים, כמו במשחק, הרעיון המרכזי הוא "שהכל אפשר" אבל רק ב"כאילו" ולא באמת. תחפושת היא שינוי זמני. שינוי קבוע אינו תחפושת. לא עושים ניתוח פלסטי להגדלת האף כדי להתחפש להמן הרשע. לא כורתים יד ועוקרים עין כדי להיות שודד ים. לא עוברים ברית מילה כדי להפוך למרדכי היהודי.

הבטיחו לה לדבר על תספורת אחרי פורים, כשהרצון להפתיע ולהדהים לא נושף בעורפה. אמצו "נוהל קבלת החלטות": לשאול ולשמוע לדעתם של כמה אנשים אמינים ומוערכים בנושא, לשקול יתרונות לעומת חסרונות ולשמור על מרחק זמן סביר בין עצם העלאת הרעיון לבין קבלת ההחלטה.

הקשיבו לה והכירו ברצונה. שתפו אותה בכנות במחשבותיכם, רגשותיכם והעדפותיכם. אבל בגיל 6 (ולא רק בפורים) לא צריך לאפשר הכל. צריך לשמוע הכל, להבין הכל, לכבד הכל ולקבל את "ההחלטה הטובה ביותר". ההחלטה הטובה ביותר היא לא ההחלטה שטובה בעיני הילד אלא זו שהכי לטובת הילד, בעיני ההורים.

אגב, יותר זמן איכות משותף עם האבא עשוי לחזק את הקשר איתו ואולי לא יהיה צורך בתספורת.

על פורים והתחפשות 

איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"

3 תגובות

יום הולדת שנתיים

בלי שנרגיש חלפו שנתיים מאז הפוסט הראשון, כבר העלינו לאוויר 100 פוסטים, 100 צי-פורים ויחד אתכם גם 870 שאלות, תשובות ותגובות.
בשנה הראשונה, כמו בכניסה להורות, השקענו מאמצים להיכנס לתפקיד החדש, לעמוד בלוחות הזמנים, לקיים הבטחות שהבטחנו. בסיומה יכולנו לומר בפה מלא ומתוך הזדהות "אנחנו בלוגריות", אמהות ל-50 פוסטים יקרים ואהובים.
כמו בכניסה להורות, בשנה השנייה חל איזה שינוי הדרגתי, התרחשות פסיכולוגית אחרת, תובנה אנושית חדשה.
אם בשנה הראשונה כתבתי בבלוג מה שנהגתי לומר, בשנה השנייה מצאתי את עצמי אומרת את מה שכתבתי.
אם בשנה הראשונה כתבתי והשתדלתי שזה יהיה מובן, בשנה השנייה השתדלתי להבין כדי שאוכל לכתוב.
אם בהתחלה ההשראה באה בעיקר מהניסיון שלי, בהמשך הרעיונות הגיעו מהשאלות והתגובות שלכם. מצאתי שאני לומדת מהן, שהן מעודדות אצלי התבוננות מדוייקת, מחזקות בי עמדות פנימיות שבמרכזן הבנה לצרכים ולתהליכים הפסיכולוגיים של ילדים. גם לי, מתשובה לתשובה, ילדים נראו מובנים יותר, תהליכי ההתפתחות נהירים יותר והבעיות פשוטות יותר.
"הכרת תודה היא במקרים רבים ציפייה סמויה לטובות נוספות" (לה רושפוקו).

איננו בטוחות לגבי "מקרים רבים" אחרים, אבל במקרה שלנו זה בוודאי נכון. אנחנו רוצות להודות לכם ובאופן בלתי סמוי לבקש שתמשיכו לתעד את ילדיכם ולתאר אותם באופן מדויק, מרגש, ואפילו משעשע - ולספר לנו.
שאלו את עצמיכם מדי פעם "מה רציתי לדעת, להבין היום?". שתפו אותנו בתהיות המאתגרות הללו. המשיכו לקרוא, להגיב, לשלוח לחברים ולעשות "לייקים". במקרה הזה, כמה שיותר, יותר טוב.

הנה כמה מהתגובות שחיממו לנו את בית החזה והדם:

"גוני ושרי,
אני נהנית כל שבוע מחדש מהפוסט שנוגע בתבונה וברגישות בסוגיות יומיומיות ופותח כיווני חשיבה ודרכי פעולה. תודה."

"רוב תודות על ההסברים החדים והקולעים, כרגיל, שמסדרים לי איך הילדים רואים את הדברים ואיך אפשר להבנות להם את הדברים כך שיבינו יותר ויותר עם הזמן. ביחד עם האיורים המקסימים הדברים מתבהרים כל כך!"

"איזה יופי! האיורים מקסימים והעצות וההסברים קולחים ופשוטים. פתאום הבעיות מובנות יותר ונראות פשוטות יותר."

"לא הפסקתי לחייך מהבלוג. איך הוא מתאר בחן את בני בן השנתיים וחצי. כשאני נזכרת בו זה כאילו קיבלתי סם הרגעה וזריקת חיוכים."

"אני מודה לכן על הבלוג האיכותי והרלוונטי כל כך. האיורים והעיצוב מרהיבים, ובכלל שילוב מנצח של מקצועיות ובהירות. נדיר למצוא (ברשת) עצות ותובנות גם פרקטיות וגם מקצועיות. פשוט כיף!"

"תודה על ההסבר הקולע, בלשון נפלאה, חדה, בהירה ומחויכת, בצד איורים תענוג. האתר פשוט מקסים ומעולה ותודה על הטרחה עבור כולנו."

"אוי, הקריקטורות הרגו אותי. כל כך מזדהה!!!" 

"אני נהנית מאוד וכל פעם מחדש מהבלוג ומהתבלין הגראפי. הוא כל כך בריא וגם טעים. ברכות."

"סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל הציורים מיוחדים ומקסימים."

"יש לי ילדון מקסים בן שנתיים וחמישה חודשים שספג הרבה מהאתר המקסים הזה. אחד הדברים שלימדתי אותו , אחרי שלמדתי אני, זה להירגע. וזה עובד מצוין."

"אין לך מושג איזה דבר גדול זה בשבילי וכנראה בשביל עוד אמהות המקום הזה לשאול את שאלות ההתפתחות החשובות. אנחנו בורות בהן.

עשית לי סדר מצוין. וגם הזמן איפשר לי (אחרי שאת הדאגה הנחתי פה בבלוג והייתי יותר פנויה) לראות כמה דברים."

"איזה פוסט מקסים!
גם אני, שתמיד ראיתי בעצמי בחורה חזקה ובטוחה בעצמה גיליתי כמה ספקות עצמיים יש בהורות. ילדתי את ביתי לפני כ-7 שבועות. וכל רגע מאז היה רצוף בהיסוסים, חששות ופחדים אמיתיים, שמא אני עושה "נזק של ממש". כמה טוב לגלות שלא כל כך בקלות נגרם נזק שכזה. כמה מרגיע להבין שככה זה אצל כולם, שזה נורמאלי, ולהרפות קצת (רק לבינתיים..) מרגשות האשמה."

"ראשית, אציין שאני נהנית ביותר מהבלוג שלכן, לומדת המון כאמא, מקבלת תשובות לתהיות וגם חומרים חדשים למחשבה. שנית, יש לי שאלה..."


עוד על הבנה לנפש הילד קראו "להציץ לראש של הפשוש"
יום הולדת שנה לבלוג קראו "יש לי יומולדת"

על הכרת תודה אצל ילדים "להודות מכל הלב בחודש כיס-לב"

7 תגובות

לכבוד פורים... נמר גדול נמר קטן

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות. 
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.



עוד על פורים:
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים".
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן"
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"
עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״


חג שמח!!!!

4 תגובות

לישון, עכשיו!!

"אנונימי" אמר/ה:

גוני שלום,
בני בן שנה ו-11 חודשים, מקדים מאוד את קבוצת הגיל בנושא שפה ודיבור . יש לו בעיה אחת שמלווה אותנו מגיל צעיר, שינה. אין לילה שבו לא מתרחשת סאגה סביב השינה: אם זה בעיות בהירדמות (קריאות חוזרות ונשנות לחיבוק, קינוח אף, מים וכדומה), אם זה התעוררויות בלילה שנעות בין פעם אחת למספר רב של פעמים, ואם זה התעוררות בשעה מוקדמת (5 בבוקר) וסירוב לחזור לישון.
אנחנו מיואשים. יש לנו טקס שינה קבוע. הטקס כולל אמבטיה, סיפור, חיבוק ונשיקה ובשאיפה - הליכה לישון. ניסינו את שיטת 5 הדקות, אבל הצרחות אינן שוכחות.
הוא ילד מאוד אינטלגנטי וברור שהוא מבין, כי בבוקר הוא יודע להגיד שהיה לא בסדר. היום כששאלתי אותו למה בכה בלילה, אמר שהתגעגע אל אמא.
אשמח לכל עצה או הכוונה.


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מיואשים"
(בן שנתיים שמסרב לישון)
ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו ילדים מגלים את כוחם, מה הם רוצים ועוד יותר מה הם לא רוצים (קראו גם את הפוסט "גיל שנתיים הנורא").
עצה טובה מורכבת בדרך כלל משני חלקים: עצות מה לעשות ומה לא לעשות. מכיוון שלא כתבתם מה אתם עושים כשהוא רוצה מים, לקנח אף, חיבוק.. וכשהוא מסרב לחזור לישון אני יכולה רק לנחש.. כשהצרחות נמשכות אתם מתקפלים בתקווה שמחר יהיה יותר קל. נכון? אם זה כך, את זה כדאי לא לעשות.
במקום זאת התחילו בשינון חיובי (מה כן לעשות) במשך היום: "מי ילד טוב. מי הולך לישון יפה!", " מי ישן כל הלילה.." וכו.. הדגימו לו במשחק בובה למה אתם מצפים ממנו. כחלק מטקס השינה הקצר שאלו אותו אם הוא רוצה מים/ חיבוק/ .. עכשיו ולא אחר כך. הבטיחו לו שאתם נשארים בבית; הזכירו לו שגם אם הוא מתגעגע הוא לא קם והיפרדו ממנו ב"להתראות בבוקר". כשהוא צורח חכו 5 דקות, היכנסו לחדרו, תנו הוראה ברורה לשכב, להפסיק לצעוק ("עכשיו ישנים. שים ראש על הכרית. יופי!. לא לקום. די לצעוק") בשקט, בנחת ובאסרטיביות. אם הוא ממשיך לצרוח צאו מהחדר וחיזרו שוב בעוד 5 דקות.. חיזרו על כך בתבנית חוזרת. בבוקר החזירו אותו למיטה,הנחו אותו מה לעשות עד שתקומו. חיזרו על כך כמה פעמים עד שהוא יבין..
ילד שישן טוב בלילה – זה חלום שיכול להתגשם. אבל קודם צריך להצליח להכניס אותו למיטה. אני משוכנעת שמאמציכם יישאו פרי. 

"אנונימי" אמר/ה...

איך אפשר לשנות הרגלי הרדמות בגילאים מאוחרים יותר? ילד בן 3 או יותר שרגיל שנמצאים איתו בחדר עד ההרדמות ומאד רוצה למשוך את היום?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"למשוך את היום"
(ילד בן 3 שרגיל שישבו לידו).
הרבה הורים סבורים שקושי להירדם זו בעיה נורמטיבית שתעבור עם הזמן, מעצמה, שבעתיד זה יהיה פחות קשה. לכן הם יושבים ליד הילד לילה לילה ומחכים שהוא יגיד להם:" אמא, אבא, הבעיה עברה. אתם יכולים ללכת".
משום מה זה לא מה שקורה. ברוב המקרים גם הילד מקווה שמחר יהיה יותר קל לעשות את מה שקשה היום. בפועל, ממש כמו בדיאטה, זה בדיוק ההפך. ילדים סוחבים בעיות שינה גם לגילאים מאוחרים יותר. למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות לעוד שנתיים?!
מה שמתאים לגיל צעיר יותר בודאי מתאים לגיל שלוש: הכנה, שינון חיובי, הנחיות ברורות, הרבה תרגול ועקביות ירדימו בסוף גם אותו. שוחחו עם בנכם. אמרו לו שהוא כבר בן שלוש. הוא אוהב שתשבו לידו כי ככה התרגל. מעכשיו אתם תלמדו אותו להירדם לבד. בהתחלה אולי יהיה לו קצת קשה אבל אתם משוכנעים שהוא יצליח. אחרי השיחה הפעילו את שיטת 5 הדקות. בגילו אפשר לחזור כל רבע שעה. אם הוא משחק במיטה ולא נירדם אמרו לו בברור: עכשיו ישנים. לא משחקים". אם הוא קם ויוצא מהמיטה תנו הוראה ברורה ("אתה נישאר במיטה ולא יוצא") מספר פעמים, כמו תקליט שבור. הניחו עליו יד (בטוחה ואוהבת) כדי להעביר את המסר גם באופן לא מילולי. הבטיחו שתחזרו כל כמה זמן לראות שהוא נירדם.

מבוגרים יודעים ש"זמן השינה הדרוש לאדם הוא בערך חמש דקות יותר.." (אנונ.)

ילדים מאמינים שזמן השינה הדרוש הוא בערך שעה פחות..

אם תצלחו את השעה הראשונה – תצליחו!


על קשיי הרדמות קראו גם ב"אמא תרדימי"

על מעבר לחדר ילדים את "במיטה משלו"

על שינה בשנת החיים הראשונה ב"פתאום הורים"

על גיל שנתיים ב"גיל שנתיים הנורא" 

מומלץ לקרוא גם את השאלות והתשובות בתגובות

46 תגובות

גינה לי חביבה

בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".

קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן. 

עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח. 

כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח! 
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה. 
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת. 
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו. 
ט"ו בשבט שמח

2 תגובות

לפעמים יש בעיות טכניות...

בשבוע האחרון, כנראה בעקבות שינויים של גוגל, יש בעיות בצפייה בבלוג.
אנחנו מנסות לתקן את הבעיה כדי שתוכלו להמשיך לקרא ולהנות, ולכן השבוע נרכז מאמצים בלתקן מה ששבור במקום להעלות פוסט.
אנחנו מתנצלות מראש ומקוות לטוב.
למי שיש דפדפנים אחרים מאקספלורר יכולים לראות את הבלוג והתגובות קצת יותר ועדיין לא מושלם...
נתראה בשבוע הבא,
שבוע טוב.

1 תגובות

זה משחק זה?

הדרך לסף תסכול גבוה מתחילה בסף תסכול נמוך. כזה של בן שנתיים. כל תסכולצ'יק קטנצ'יק מקפיץ את הפיוז (שלו ושלנו). סף תסכול מתפתח כתוצאה מתסכולים חוזרים ונשנים. מספיק תסכולים כדי שנבין שעדיף להתרגל מאשר להתרגז. עדיף "רגוע" מ"פגוע". עדיף לשנות את היחס שלנו למציאות כי זו המציאות: תסכולים תמיד יהיו!!!
עם הקבלה באה ההקלה.

אנונימי אמר/ה...
שלום גוני,אני פשוט מותשת משבת עם ילד עצבני. אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שבא לי לברוח מהאזור. אבל לא אני פה העניין אלא הוא.עד לאחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק] זו יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר סבלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיצמד אליו זה הפתרון. הוא קורא לי: "אמא, אמא", ונהיה מפונק ותלותי בי. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו, אחרי כמה רגעים, לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי. תאמיני לי גוני, זו לא התחמקות. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים כשדלת הטנדר לא נסגרה הוא בכה וצעק .., אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת'. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב כיות ועצבים.מה עושים?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת. הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,יש לי ילד מטריף בן כמעט שנתיים. יום אחד הוא משחק עם הבובה באמבטיה- בובת מילוי שיש לה בקבוק חלב ביד ופתח בפה מימי הסבתות. באמצע הוא מנסה לקחת ממנה ואחר כך גם מבקש את הבקבוק: "ביא לי, ביא לי חלב".מה לעשות היא לא מביאה לו. אני עוקבת ושמה לב למשהו מעניין: הוא עובר לקול מתחנן, קצת בוכה: "ביא לי, ביא לי חלב".ואז עובר לשלב תוקפני: כאילו צועק עליה: "ביא לי!" ומכה אותה. הייתי צריכה ממש להרגיע אותו מהכעס והעלבון שהבובה לא נתנה את החלב.את יודעת מה הוא עשה: 'שתה' מהבקבוק ביד שלה. הוא הרי לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז מה זה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא מטריפה"
(ילד בן שנתיים שנעלב מבובה כאילו היא אדם אמיתי) את בטוחה שהוא לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז זהו , הוא כן!עד גיל שלוש, וגם אחר כך כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון ומציאות. זה קורה גם לאנשים גדולים מהם. למשל לך. כאשר את קוראת בספר מרגש או צופה בסרט פתאום הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש. אנחנו פוחדים שיקרה משהו רע למישהו יקר לנו.. ולפתע נידמה לנו שזה בטוח מה שקורה. ילדים בגילו משחקים בחול וכשהם שקועים במשחק המרחק בין הדמיון למציאות מצטמצם והם טועמים מהעוגה שהכינו. הם יורים במישהו אהוב ופתאום נבהלים שמא הכעס שלהם באמת יכול להרוג. עצם המשחק החוזר עם מישהו נוסף עוזר להם לפתח את ההבחנה. אחרי כמה פעמים שהוא ישתה מהבקבוק של הבובה הוא יבין שזה רק משחק. זה באמת בקבוק אבל החלב הוא רק "בכאילו". כשהוא יהיה שוב מאד צמא הוא עלול להתבלבל שוב.הביאי לו בקבוק משלו שיוכל לשתות. כשהוא לא יהיה צמא ומתוסכל יהיה לו יותר קל ללמוד את ההבדל בין "כאילו" ו"באמת".

על תסכול ותוקפנות של בני שנתיים :  הכיסא הרביץ לי; רק רציתי לשחק

כיצד לטפח משחק עצמאי: מי ישחק איתי

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

1 תגובות

הורים כמו GPS המשך...

אנונימי אמר/ה...

ומה עם פינוק? היא כזו מתוקה ,חמימה , דובשנית. ובבוקר (האמת לא רק בבוקר) היא מתעקשת שנפנק ונלביש אותה. אחר כך יום שלם לא ניראה אותה. גם לנו זה יותר זריז ולא פשוט לנהל מאבקים על הבוקר.
מה רע בפינוק?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"פינוקים"
(ילדה שמתעקשת שיפנקו אותה)
אין שום דבר רע בקצת פינוק. רק הרבה פינוק מפריע לגדילה. אם הדובשנית מתעקשת שיפנקו אותה זה כבר לא פינוק. הפגנת חיבה יתרה וקירבה בדרך של ויתור על דרישה נעימה ונחמדה, אבל רק אם היא ניתנת מרצון, לא תחת לחץ ורק לפעמים, כאשר זה נוח ומתאים.
אם אתם ח י ב ים! כל בוקר! להעיר, להלביש ולשרת את בתכם ללא עזרה מצידה (בהנחה שהיא עברה את גיל ארבע) - זהו תינוק: להתיחס אליה כאל קטנה יותר ממה שהיא. ככה היא תילמד להיות קטנה וחמודה ולא תדע איך להיות גדולה וחמודה.
נהלו איתה שיחה, כפי שכתבנו בבלוג, דירשו ממנה כל פעם משהו נוסף ותגלו שהיא יכולה להיות גם מתוקה וגם עצמאית!

אנונימי אמר/ה...

הבן שלנו(כבר בן 7)מתקשה לקום בבוקר. מאז שהוא קטן הבוקר נמשך כמו מסטיק. מהנסיון שלנו איתו ראינו שאם חיכינו עוד קצת הדברים קרו בסוף מבלי שנילחץ. האם לא כדאי גם הפעם לחכות ולתת לזמן לעשות את שלו? גם לנו קשה להתעורר,להפסיק לנמנם ולהתארגן בבוקר. אולי הוא דומה בזה לנו? מה דעתך?

ל"צועדים עם הזמן"
(בן שבע שמתקשה לקום בבוקר)
אין ספק שהזמן הוא השותף הכי טוב שלנו בגידול הילדים. בשביל לצמוח אנחנו זקוקים לזמן. הקניה של הרגל חדש בזמן המתאים חוסכת לנו הרבה זמן. הזמן, כמו מורה טוב מאפשר לנו לחזור ולשנן, להפנים מידע חדש ולהטמיע דפוסים יעילים. הוא מחדד את ההבנה, מאפשר למצוא דרכים ופתרונות . אבל אי אפשר להשאיר את חינוך הילדים לזמן. הזמן לא יעזור אם עלינו על דרך לא נכונה, צדדית. הוא רק יטעה אותנו יותר אם אנחנו משננים את השיעור הלא נכון.
גם להורים הזמן לא עושה רק טוב. גם אצלכם הוא בנה הרגלים שקשה לכם לשנות: לדחות, להתקשות להתניע, להניח את המושכות. ניראה שזו הסיבה לקושי שלכם בבוקר לדרוש מהילד.
אם מחכים עד שהילד עצמו יגדל את עצמו הילד לומד לדרוש מעצמו רק דברים שממש ברורים וקלים לו ולא יודע לרתום את עצמו למטרות שדורשות מאמץ מתמשך והתמודדות עם קושי.
בקיצור, אין סיבה שילד בן שבע לא ילמד לקום בבוקר בכוחות עצמו, להתארגן ולהיות מוכן בזמן. ראו בכל בוקר הזדמנות להתיצב מול הנטיה שלו ושלכם לדחות ולוותר לעצמכם. התגברו עליה, ומיום ליום תצליחו יותר.
אם הכוונה היתה שהזמן יגדל את הילד לא היה צורך בשני הורים כדי ללדת אותו. תנו לזמן לעשות את שלו ואתם עשו את שלכם. התחילו לצעוד עם הזמן במקום להגרר אחריו ותזכו להצלחה.

לפוסט המקורי " בוקר טוב- הורים כמו GPS"

על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

0 תגובות

התמודדות עם פחדים- אש ותמרות עשן

אנונימי אמר:

לערבובי הדמיון שעברו על בני בן השנתיים וחצי לא הייתי קוראת שקר, אבל הם הצליחו להדאיג אותנו מכיוון אחר: אני נכנסת למטבח ורואה את בני עומד על כיסא ליד השיש, גפרור בידו והוא מנסה להצית אותו.

בלי היסטריה אני אומרת לו: "זה מסוכן!” “ אתה זוכר מה קרה לילד ששיחק בגפרורים בסיפור?”. (בעבר הוא התלהב מסיפור על ילד שגרם לשריפה ולמד להיזהר מאש).

הוא עונה לי בשיא השלווה, שקוע בעולמו: "חלילה!” ואז מצביע על עצמו ואומר: "זה אבא" (בלי להניח את הגפרורים).

עכשיו, לכי תסבירי לו שהוא לא אבא...

ילדים זה לא צחוק אמר:

ל"חלילה"

(ילד בן 2.5 שמשחק באש)

לאש כוח אדיר לא רק להשחית אלא גם ללכוד את הדמיון, לעורר את היצריות ולתת ביטוי לרבדים קדמונים שבנו. אש מתקשרת עם כוח , עצמה, תוקפנות, גבורה וניצחון על פחדים.

נישמע שהאש מהפנטת את בנך מחד ומפחידה אותו מאידך. וככל שהוא יותר פוחד הוא גם יותר נמשך. יש ילדים כאלה. בעגה מקצועית זה נקרא תגובה קאונטר-פובית: תגובה הפוכה לפחד שמטרתה לנסות להכחיש את הפחד ולהתגבר עליו על ידי תרגול והתנסות. זו תגובה שמתאימה לילדים עם סף רגישות גבוה (כלומר לא רגישים מידי) ורמת פעילות גבוהה שעושים מהחיים ספורט אקסטרים.

חוץ מלהסביר לו שרק ל"אבא באמת" מותר להדליק אש ולא ל"אבא במשחק", כדאי גם לחשוב איך מציעים לו "תחליף דחף" - דרך לגיטימית לבטא את הסקרנות ולהתמודד עם החשש שלו. אולי אפשר לתת לו לשחק יחד עם אבא. די בקופסא קטנה עם חול וגפרורים מהסוג הגדול שמדליקים רק אותם ורק עם אבא כדי לתת מענה לדחפים הבריאים והבוערים שלו.

ליצרים , כמו למים, לא די לבנות סכר. צריך גם לתת מוצא, לתעל אותם.

אנונימי אמר:

ערב טוב,

יש לי ילדון מדהים, בן שנתיים וחמישה שספג הרבה מהאתר המקסים הזה.

אחד הדברים שלימדתי אותו (אחרי שלמדתי אני), זה להירגע. וזה עובד מצוין.

בתקופה האחרונה האוזניים שלו דרוכות והוא ערני ופוחד מהרבה רעשים. אחרי שאני מקשיבה ומבינה אותו אני מסבירה שהוא מפחד ומציעה לו: ”בוא, תירגע” והוא יוצא מזה. ניכר שהוא נרגע בנשימה ובתנועות הגוף שלו. זה מצחיק ונחמד. כאילו היה צריך איזו הכוונה לא להיבלע בפחד.

זה נראה לי טוב ויפה. עד השבוע האחרון:

ערב אחד ישבנו במרפסת ושמענו רעש של זיקוקים. הילדון פונה לאחותו הגדולה, צועק ופוקד עליה: ”תרגעי!!! תרגעי!!!”. הטון היה כל כך לא מרגיע שהתפוצצנו מצחוק. שאלנו אותו: "ממה?”. הוא ענה ברצינות: "היא מפחדת מהבומבה".

אני תוהה איך הוא קולט את ההרגעה ומה היא עושה לו? למה 'המראָה' שלי כל כך מפקדת ואפילו תוקפנית? איך את מסבירה את זה?

ילדים זה לא צחוק אמר:

ל"מראָה"

(בן שנתיים וחצי שמרגיע אחרים בצורה לא מרגיעה).

הסיפור חמוד.

הילד חמוד.

נחמד מאוד שאת משתפת אותנו.

כמובן שיכולים להיות הסברים שונים מדוע בנך מחקה את מילות ההרגעה שלך בטון תוקפני ומפקד. מעניין מה הם ההסברים שלך או של בעלך?

ההסבר הראשון שקופץ לראש באופן אוטומטי שהוא מחקה מישהו אחר שמפקד וצועק (ההסבר הראשון הוא לא בהכרח הנכון). בנוסף לו חשבתי שיתכן והוא צועק על אחותו לא לפחד כי הוא לחוץ מרעש הזיקוקים. הוא כועס עליה כי הפחד שלה מעורר עוד יותר את הפחד שלו. אולי הוא מאמין, כמונו שאם מרימים את הקול גם מאיצים את התהליך. ואולי בגילו היכולת לשלוט על עוצמת הקול והאינטונציה עוד לא טובה.

ומה עוד??

בנושא פחדים של ילדים קראו- הצילו זבוב, ראיתי את פרעה

על הדרך בה הורים מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו- להציץ לראש של הפשוש
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

6 תגובות

יחסים חברתיים- במחשב או להשתלב

עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.

אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו? 

בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים  בעלי כוחות על.

יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים... בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.

מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.

כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח- בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".

אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.

קיראו גם פוסטים קודמים בנושא:

"הוא הרביץ לי" "מציקים לי" – על התמודדות עם יחסים חברתיים לא פשוטים והצקות.

"הכנה לכיתה א'"- על מעבר והסתגלות לכיתה א'.

"אתה לא מקשיב לי"- על השפעות מחשב וטלוויזיה.

"קבלת החלטות חדשות"- על הכנסה של שינוי בחיים. 

18 תגובות

מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה- פוסטים לכבוד יום כיפור

פוסטים מהעבר על בקשת סליחה ומה משמעות הסליחה. אין דבר יותר רלוונטי מזה לקראת יום כיפור.

כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.

משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?

רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!


ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. 


בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.


בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !

נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.

הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.

הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.

האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?

כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע ובהמשך ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.


עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!


נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.


חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.

8 תגובות