אני לא יודע

הבן שלנו עלה לכיתה א'. בעבר הוא נמנע מציור ויצירה בטענה שאינו יודע לצייר ומה שהוא עושה יוצא לא טוב. השנה הוא אומר "אני לא יודע" על כל דבר, גם כשהוא כן יודע. הוא חושש לעשות משהו לא נכון. אם הוא לא מבין משהו הוא נכנס לפאניקה ונבהל מכל טעות. מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך כדאי להגיב?

 פתגם ישן טוען: "יודע שיודע / אינו יודע שיודע / אינו יודע שאינו יודע / יודע שאינו יודע - עדיף! ". מבין כל הכשלים התודעתיים המצב שבו אנו מודעים לחוסר הידיעה שלנו עדיף. ילדים קטנים כלל אינם מודעים למה שהם אינם יודעים. כל מה שהם עושים מצליח להם- מצליח לעורר התפעלות ועיניים בורקות אצל הזולת. הם משרבטים לתומם קו, כתם, נקודה. חוקרים ומגלים את מעשה ידיהם ומושיטים לאמא בגאווה: "עשיתי לך הפתעה!".

עם ההתפתחות באה ההתפקחות: במקום לעסוק בחקירה והתנסות הם מכוונים עצמם לתוצרים מסוימים. הם יודעים איך צריך להראות עיגול אבל זה דומה יותר לאבטיח שהתרסק. הם ניסו לצייר בית אבל הבית כאילו גדל והנייר התכווץ. הם מביאים לאמא ציור והיא מתפעלת: "איזה נמלה חמודה", - "אבל אני ציירתי איש". ההתפקחות הכרחית. עד שאתה לא יודע, אתה לא יודע. מי שחושב שהוא יודע הכל לא מבין מה המשמעות של "לדעת".

עם ההתפקחות באה ההסתבכות: התובנה שהם לא יודעים נוחתת עליהם כמו "בועת הצלחה" שהתנפצה. אינפלציה של האגו. לפעמים הבועה נוצרת בגלל עודף התפעלות מהמעלות יוצאות הדופן של הזאטוט. לעיתים פחות מדי התפעלות ויותר מדי ביקורת (של מבוגר, אח או חבר) מביאים למשבר.
דפוסים המנעותיים - התרחקות ממשהו שגורם להרגיש לא בנוח - משמרים את הרתיעה מלחזור ולהתנסות.

החשש של בנכם שהוא לא ידע לענות על הציפיות מכניס אותו לאי שקט. הוא אומר מהר "לא יודע" כדי להרחיק עצמו מהתחושה הזו. בכיתה א', לראשונה בחייו הוא נחשף בחוסר הידיעה שלו לעיני אחרים, מתקנים אותו ומשווים אותו לאחרים. החשש להיכשל גובר. מה שמשמר את המשבר זו התפיסה המוטעית שהכישלון חייב להמשך, שהוא אינו ניתן לפתרון. מבחינתו, או שהוא חכם או שהוא טיפש. חכמים מצליחים מיד וטיפשים נכשלים לעד. עובדה!

"בשביל כבוד צריך לעבוד". וגם ההפך נכון. כבדו את בנכם כאשר הוא מתאמץ. עודדו אותו לשוב ולנסות, לשוב ולנסות... שבחו אותו על התהליך שהוא עושה ולא על התוצאה. הסבירו לו שאנחנו לא אמורים לדעת. אנחנו אמורים לנסות, להיכשל, לטעות, להתבלבל... ומפעם לפעם להצליח יותר ("מנסים מנסים- ובסוף מצליחים"),. כוונו אותו להתמקד באתגר ולא בתוצר. האתגר אינו לדעת מיד ובקלות אלא מיום ליום לדעת יותר ממה שידעתי אתמול ("היינו רוצים שזה יהיה מהר ובקלות אבל העיקר שזה לאט ובטוח"). (ראה גם רשומה קודמת: להרגיש מיוחד).

"בועת הצלחה", להבדיל מבועת נדל"ן או בועת היי-טק, מתפוצצת לא בגלל שהלכנו צעד אחד רחוק מדי אלא בגלל שהלכנו צעד אחד קדימה. התעודדו כדי שתוכלו לעודד. המשבר זמני בלבד. 

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", " קשה לי".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על השפעה של התעודה על תפיסה עצמית "קבלת תעודה"

20 תגובות

את/ה מהמם/ת

אהבה ללא תנאי והתפעלות הם שלב ראשון ומרכיב אחד בגידול ילדים. תהליך החיברות מאלץ אותנו להתמודד גם עם דרישה ותסכול. מי שמנסה לגדל ילד ללא דרישה ותסכול דומה למי שמנסה לאפות ללא תבנית וחימום- לוקח חומרים מצויינים ועובד קשה כדי שיצא מהם משהו לא מוגדר (ועדיין מתוק להפליא!).

בהמשך שאלות ותשובות, שפורסמו בעבר כתגובות ועוסקות בתהליך החיברות. ובא לנו, ממש בא לנו ל"צפר" (לצייר ולספר) אותן.

 אנונימי אמר/ה:

"שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא אחות לבנים גדולים שנולדה לאחר הפסקה... בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה צצה בראשי איזו דאגה. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. אני מכירה כאלו, אצל חברים, במשפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אולי זה עוד ממש לא הגיל. יש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה היא לא תזדקק לזה כל החיים. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן?"

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"עוזרת למלכה"
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, מפנקים ומשרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר, לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב, בטחון להתמסר לקשר חם וטוטאלי ללא חשש.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם."

אנונימי אמר/ה:

"גוני שלום,
יש לי שאלה: הבן שלי בן שלוש וחצי, נורא קמצן. כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן. גם לא את האחים שלו ואותי. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת. יש לו שני אחים גדולים והם תמיד מכבדים. גם אני ובעלי נדיבים ותמיד מסבירים לו שצריך להתחלק. 
לפעמים כשאני נמצאת איתו בגן שעשועים בחברת ילדים אחרים שמכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי."

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"ל"אני מובכת"
"קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת"), עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!"); הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג","יישאר לך הרבה", "מחר תקבל עוד"); המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו  שלא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא. הרי לך קל יותר לכבד- את כבר אכלת הרבה עוגיות בחייך והוא אכל רק קצת."

לקריאה נוספת:

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

11 תגובות

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

3 תגובות

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?

ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.

בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

31 תגובות

קבלת תעודה

ציונים בתעודה גורמים לנו לרשרוש בלב, מחשש שיביאו לתפיסה עצמית נמוכה ויפגעו בהערכה של הילד את עצמו בעתיד. תפיסה עצמית היא הייצוג הפנימי שיש לנו על עצמנו, על פיו אנו מגדירים ומסווגים את עצמנו ומכוונים את התנהגותנו. מי שרואה את עצמו כמוצלח ובעל הישגים טובים סיכוייו לשאוף להישגים טובים בעתיד ויכולתו להעריך את זולתו גבוהים יותר.

ילדים בשנות בית ספר הראשונות מתייחסים לציונים באופן ילדותי ולא מציאותי. היחס שלהם לתעודה מושפע ותלוי ביחס של הוריהם. ישנם אלה שרואים בתעודה טבלת תוצאות משחקי הליגה. 99 :100 לטובת הזולת נתפסים כהפסד מוחץ. אחרים רואים בה חפיסת שוקולד. אם מישהו קיבל חפיסה גדולה משלהם זה לא פר ולא שווה להתאמץ. לאחרים זה בכלל לא כל כך אכפת. אם המורה נתן למישהו ציון נמוך סימן שהוא טיפש. אבל אם הם קיבלו ציון שכזה סימן שהמורה טעה, נטפל אליהם, והוא לא מבין כלום. התעודה אולי חשובה להם, אבל ההצלחה במשחק המחשב חשובה יותר. הם מבינים שציון נמוך בתעודה צריך לתקן, אך מוכנים לעשות זאת רק עם טיפקס.

תפיסה עצמית נרכשת ונלמדת לאורך זמן ועל סמך הרבה התנסויות. ההשפעה שיש לתעודה אחת, לציון אחד על ההערכה העצמית דומה להשפעה של גודל קובית השוקולד או ההפסד במשחק הכדורסל בהפסקה. תפיסה עצמית חיובית כרוכה במידה מסוימת של מידע שלילי אודות העצמי. כמו המידע שבלי להתאמץ ולהשקיע אי אפשר להצליח. או שתמיד יהיו אחרים חכמים יותר מאתנו וכאלה שפחות. וכך, לאט, לאט, מהמפגש של כישורים ונטיות עם הצלחה וכישלון, עם ידע וחוסר ידע, עם הערכה וחוסר הערכה, תלך ותיבנה תפיסה עצמית בריאה.

תעודה, כמו דו'ח חצי שנתי מהבנק, היא רק התחשבנות מקומית קצרת טווח. אין טעם לשפוט את עצמנו על סמך הציונים. זוהי רק תזכורת שאם ברצוננו לצבור נכסים השכלתיים ותרבותיים המאמץ צריך להמשך. אם הלומד הזעיר מביא תעודה לא כל כך טובה נהגו כמו בנקאי חכם: עזרו לו להציב לעצמו מטרות ראליות. הציגו לו תחזיות אופטימיות. האמינו ביכולתו לממש אותן. חבקו אותו חזק וספרו לו כמה אתם שמחים וגאים שהוא גדל בעוד חצי שנה.

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

על תחרותיות בונה לעומת תחרותיות הורסת – "תחרות בין ילדים – לקפל נייר ולהרגיש מיוחד".
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע", "אני ידעתי קודם".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב".

0 תגובות

ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->

המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.

אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").

זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").

אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

20 תגובות

הוא הרביץ לי

היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.
אנחנו רוצים שידע להגן על עצמו ושלא ישתפן ויברח אבל גם שלא ירביץ היכן שלא צריך. איך עושים לו קצת סדר?

בנים חשופים למריבות והצקות יותר מבנות. הם מתחרים, מתגרים, מפרים כללים, מקניטים זה את זה בשמות. לפעמים כדי לכבוש מעמד חברתי יותר גבוה. אבל גם מחוסר מחשבה קדימה, כדי שיהיה "אקשן". זאת דרכם ללמוד לא לחשוש מהכוח שלהם או מהכוח של אחרים. ככה הם מחשלים את עצמם. כמו בזריקת חיסון, כואב להם קצת עכשיו כדי שבעתיד יהיו יותר חזקים ועמידים. ילדים הנוטים לפרש את תגובות חבריהם כהוכחה לכמה הם "שווים" ו "נחשבים", מייחסים חשיבות עודפת לכל פרצוף ומילה. מיד הם מוכנים למלחמת נקם "אמיתית או מדומיינת".

אכן טוב לדעת להגן על עצמך, אבל רק מפני איום אמיתי ורק אחרי שמוצו דרכי שלום. "מחזירים" ונלחמים רק עם מי שאנחנו מוכנים לוותר עליו כחבר.

ילדים לא מבדילים בין הגנה עצמית לגיטימית לבין פורקן כעס ונקמה. גם כשהם מבחינים בין מצבים (כאלה שאין בהם כוונה רעה או נזק לעומת מצבים תוקפניים ומשפילים) ומפנימים סולם של פתרונות (בהתחלה "מתעלמים", אחר כך מתרחקים, אחר כך "אומרים" ורק בסוף "מחזירים") הם עדיין מתבלבלים. הערה קטנה יכולה להיתפס כעלבון גדול. אם אתמול הם "התעלמו" ו"אמרו" היום הם כבר "יחזירו" על הפעם הראשונה.

כאשר בנכם נרגע נהלו עימו שיחה. כוונו אותו לשאול את עצמו: האם זה היה חבר קרוב? האם זה מקרה חד פעמי או חוזר על עצמו? האם היתה כוונה רעה או איום אמיתי? כיצד עוד ניתן היה להגיב?

אולי לא תמיד תהינה לו כל התשובות, אבל ככה הוא יצבור ניסיון.

סבלנות. אפילו ארון לא מסדרים בפעם אחת. על אחת כמה וכמה את הנפש של הילד.

עוד על אלימות בבית הספר והאם להמליץ לילד להחזיר - "מציקים לי"
מה עושים כשהם חוזרים הבייתה עם מילים לא יפות - "מילים לא מזיזות לי"
כאשר ילדים מתחילים להשליט את רצונם על ידי אלימות - "פוסט על תוקפנות "לייק", "מריבות אחים"

20 תגובות

מאבקי כח- מבחן הכיסא

(פוסט רביעי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

נמאס לנו לוותר ולהיכנע לבת שלנו כשהיא מסרבת לנהוג בהיגיון. ישנם ימים בהם היא מחליטה להיות חביבה, עוזרת, מתחשבת, משתפת פעולה. באחרים היא מתעלמת, מתמקחת, וכופה את דעתה. היא מצפה שנעשה עבורה דברים (ומיד!) ומתרגזת כשלא נענים לה. היא נכנסת לקרב יריות מילולי (מי שיגיד את המילה האחרונה - הוא הצודק!) מדברת באופן פוגע ולא מוכנה להודות כשהיא טועה. לפעמים אופציית ההתנגדות בכוח היא היחידה בעיניה.

איך עוזרים לה לקבל את המרות שלנו? 

 העובדה שבתכם מתנהגת באופן שונה בזמנים שונים יכולה לבטא את ההתלבטות שלה בין רצון לקשר חם ואוהב לבין משאלה להיות חזקה מכם ולכפוף אתכם לרצונה. כשהיא מרוצה ומתרצה היא בודקת שלא איבדתם את הסבלנות, מצפה להרגיש אהובה, אוהבת ומוגנת. כשהיא רגוזה ומרגיזה היא בודקת האם אתם עדיין יותר חזקים והאם היא יכולה לבטוח בכם שתתנו לה עזרה וריסון לכשתזדקק.

הרבה ילדים נכנסים למאבקי כוח, בשלב כלשהו, מתוך הרגשה שהם בעלי זכויות מיוחדות ולא כבולים לכללים מקובלים. הם מתעקשים להשיג דברים בדרכם, לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים מבלי לקחת אחריות אמיתית על עצמם ומבלי להתחשב באחרים. הם אינם ממהרים לשום מקום, לא כבולים למה שנהוג או הגיוני ולכן הם מנצחים בכל ויכוח (ראה גם: מי יותר חזק). זו הסיבה שהרבה עורכי דין היו פעם ילדים...

אחד המאפיינים של היררכיה הוא אסימטריה ביחסים: הזכות לקבוע בלי שהזולת יקבע קביעה הפוכה. האפשרות לדרוש בלי שהאחר יבטל את הדרישה. היכולת לנקוט בהרתעה וענישה בלי שהשני יעניש בחזרה.

הורים אוהבים ומתחשבים שמכבדים את הילד, חוששים לדימוי העצמי שלו ולא תובעים את המקום שלהם בראש המשפחה נותנים לילד רשות סמויה לתפוס את מקומם. אלא שהימנעות ממאבק הכוח אינה מחזקת את הילד. בשביל לשאוב כוח ממאבק הכוח הוא צריך שיעמוד מולו הורה חזק והוגן. מאבק ביריב חלש אומרת משהו על היריב ולא עליו.

ישנה דרך פשוטה לבחון אם ילד מכבד את מקומם של הוריו בראש המדרג המשפחתי. "מבחן הכיסא": האם כאשר ההורה מורה לילד לשבת בכיסא/בספה/בחדר עד שירשו לו לצאת, הוא מציית? או שהוא מסרב/קם/בורח/משתולל/מפריע/נוקם ומעניש/אומר להורה "תשב אתה"?

ישנה דרך פשוטה להשיב את הסמכות שנלקחה מכם: "מודל הכיסא" (ראה גם: תוקפנות לייט).  אחרי שתיים שלוש תזכורות הפנו את בתכם לשבת בכיסא. עשו זאת בלי להתחנף/להתדיין/להרים קול/לשחד או לאיים (כל תגובה כזו מעודדת מאבק כוח). אפשרו לה לקום מהכיסא רק לאחר שהיא נרגעה, אישרה ששמעה את ההוראה, הבינה אותה ומוכנה לבצע אותה ("אני רוצה לשמוע שהבנת שעכשיו "מסיימים לשחק ויושבים לשולחן". "אני מצפה שתגידי שזה מה שתעשי"). אחר כך וודאו שהיא מבצעת את מה שהבטיחה.

אמר מי שאמר שכל מלחמה נועדה לשים קץ לכל המלחמות, ממש כמו המלחמה שלפניה וזו שאחריה. זה נכון גם לגבי מאבקי כוח. קחו אויר! אל תצפו לשינוי מיידי ובין לבין אל תוותרו על שיחות תיווך ויוזמות שלום (ראה גם: מריבות אחים).

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", סטירה"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

15 תגובות

תחרות בין ילדים - לקפל נייר ולהרגיש מיוחד

כל מי שנמצא עשר דקות ליד הבן שלנו מוצא את עצמו, גם שלא מרצון, בתחרות. תחרות מי יודע יותר, מי יושב במקום הכי טוב, מי יקבל את משולש הפיצה הכי גדול ועוד ועוד.

לפעמים זה חיובי ומקל על ההתנהלות, לדוגמא- כשהוא רוצה להגיע ראשון לביה"ס. לפעמים זה מוזר, לדוגמא- כשהוא רוצה הכי הרבה גולות, "כי אז כולם יהיו חברים שלי". ולפעמים זה ממש לא מתאים, לדוגמא- כשהוא שומע שמחמיאים למישהו אחר ומיד שואל "גם אני?".

אנחנו לא אנשים תחרותיים ומעולם לא שמנו דגש על דברים חומריים. מניין זה מגיע?

בשנים הראשונות לחייהם ילדים חושבים בצורה קונקרטית. כאשר הם מנסים לבסס תחושת ערך וייחודיות הם עושים זאת, כפי שתיארתם, בדרכים ילדותיות ומוחשיות. זה טבעי ותקין בגיל המתאים.

תחושת ערך באה מכוונים רבים: ממטרות שהצבנו לעצמנו והשגנו, מכך שמיום ליום אנחנו קצת יותר טובים ממה שהיינו אתמול, מקשרים עם חברים שאנחנו מכירים בערכם ומקבלים מהם השראה, מהזדהות עם הורים שמביטים בכנות בטעויותיהם ומאמינים בהתפתחות אישית. תחושת ערך היא קניין רוחני ולכן מדידה שלה באופן חומרי לא תביא לתחושת סיפוק.

שימו גבולות לתחרותיות של בנכם ("די עם התחרות!" "בלי השוואות!"). עזרו לו להבין ש"כמה שיותר משווים מרגישים פחות שווים". או שידינו על התחתונה, או שידינו על העליונה אבל רכשנו לעצמנו עוד בן-תחרות. אל תעזרו בתחרותיות שלו כדי לזרז אותו לקום לביה"ס. במקום זאת הסבירו לו שמי שמגיע ראשון לא שווה יותר ממי שהגיע שני. אבל הוא מרגיש שווה כי הוא התאמץ, השתדל, שם לעצמו מטרה והצליח. כך גם מי שיש לו המון גולות לא שווה יותר ממי שיש לו פחות. זה הגולות ששוות יותר ולא האדם. עזרו לו לבסס תחושת ערך על מדדים מתאימים, פנימיים. החמיאו לו על מאמץ שהשקיע, ניסיון שהתמיד בו, אקט חברי שעשה, עזרה שהגיש.
אחרי הכול מתי אנחנו מרגישים "יש! יצאתי גדול!" אחרי שחיסלנו את משולש הפיצה החמישי? או אחרי שחלקנו את המנה האחת עם חבר? אולי רעבים, אבל שווים.

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".

14 תגובות