התקף זעם (המשך)

״אנונימי״ אמר/ה...

שלום יש לי בת שנתיים, מדהימה, חכמה ומקסימה. אבל יש משהו שמטריד אותי: היא מאוד עצבנית ורוצה הכול - כאן ועכשיו !. אם אנחנו בגן השעשועים ויש ילדים אחרים בנדנדה היא תקפוץ אגרופים ותצרח עד שכל הורידים בפנים מתנפחים .אם היא לא מקבלת משהו שהיא רוצה היא צורחת בטרוף, משתוללת , דופקת עם הרגליים, מתעצבנת ,צורחת וזורקת דברים. בדרך כלל אני מתעלמת מהצרחות או שאני כועסת. הייתי שמחה לדעת איך להתמודד עם המצב הזה . האם זה מעיד על כך שהיא ילדה עצבנית וככה זה יהיה תמיד?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"כאן ועכשיו" (בת 2 שרוצה הכול ומיד)

אין קושי בלי התפתחות ואין התפתחות בלי קושי.
בגיל שנתיים מתחילה להתפתח מודעות עצמית. בהתחלה זו רק מודעות לדחפים ורצונות (המודעות לאסור/מותר, לזולת, למחשבות ואמונות תגיע בהמשך). היכולת להפנות קשב לדבר אחד, ללא הסחת הדעת מתחזקת אף היא. ובנוסף האמונה שיש להם יכולת להשפיע על הזולת. התוצאה של כל הדברים הטובים הללו יחד היא התקף הזעם.

הבשורה הטובה היא שיש לה רצון חזק. הבשורה הפחות טובה היא שעד שהיא תבין כיצד להסביר את רצונה במילים, איך להביא בחשבון את הזולת, מה אפשרי ומה לא אפשרי – עד אז יהיה לה ולכם לא קל. כגודל הרצון כך גודל התסכול והזעם. יש סיכוי שהזעם פורץ כשהיא שומעת "לא", או "אי אפשר". האם אתם מרבים להשתמש במילים אלו?

הדבר שהכי מרגיע ילדים זה הורה שלא נבהל מהתקף הזעם וגם לא מתעלם. הוא אוהב ועוזר גם כשהם זועמים. בשנה הראשונה לחיים ברור לנו שתפקידנו לעזור להם להירגע. זה נכון גם הלאה. במקום לומר "לא, אי אפשר.." נסחי הכול באופן חיובי . אמרי "כן, את רוצה לאכול תפוח שלם/ למרוח את הלחם לבד (עם הסכין הכי גדולה )". תני הכרה לרצון שלה. אם אפשר אפשרי לה. אם אי אפשר הישארי חיובית .אמרי "בואי נמצא פתרון", "עם סכין חד פעמית אפשר". הציעי תחליפים לדחף שלה, במקום לסרב בלבד.

כשהיא מתפוצצת נסי להישאר רגועה. תני הכרה לכעס (את כועסת! את רוצה נדנדה!), המשיכי למילות עידוד ("עוד מעט, חמודה.. בסבלנות"). אם היא לא נרגעת קחי אותה על הידיים בחיבה והרחיקי מהמקום. רק המראה של הנדנדה יכול להרתיח אותה מחדש. תני לה קצת לבכות ונסי שוב להרגיע . אמרי "לא נורא לבכות. תיכף הבכי יעבור" והציעי לה משהו אחר ("אולי בינתיים נתגלש/ נאכל תפוח"). זכרי שהתקף הזעם תמיד נגמר, ומפעם לפעם הוא נגמר יותר מהר.

ילדה בת שנתיים שמתעצבנת כשלא קורה מה שהיא רוצה איננה ילדה עצבנית אלא כזו שמגיבה בהתאם לגילה. היא צריכה שיעזרו לה להירגע ולמצוא פתרון, ולא יתעלמו או יכעסו.
האם כשאת כועסת ומתעצבנת זה סימן שאת כעסנית ועצבנית וככה זה יהיה? קרוב לוודאי שזה סימן שאת עייפה ומותשת ושלא חשבת שככה זה ילדים. ברגע שתביני שככה זה, יש פתרון וזה יעבור - תירגעי. ככה גם היא.
הנה שוב התפוח קרוב לעץ והעץ לתפוח.


״אנונימי״ אמר/ה...

קראתי את התגובות שלך למקרים קודמים ונראה לי שהמקרה שלי קצת שונה. יש לי שני ילדים ותינוק חדש שהצטרף אלינו לפני כשבועיים. עוד בסוף ההיריון שמתי לב להתקפי זעם של בני (2.5). כאשר דברים לא נעשים לפי רצונו ו/או לטעמו הוא מתחיל לצרוח ומתקשה מאד להירגע. עם הזמן התקפי הזעם נעשו חמורים יותר. הוא בעל תעוזה ולא מהסס לנופף בידיו ולהכות אותי ואת אביו.

במקרים הללו אני מדברת אליו בסמכותיות .אומרת שתגובות מסוג זה לא מקובלות אצלנו , שאשמח לעזור לו / לתת לו את מבוקשו וכשהוא ירצה זאת שיקרא לי ויוצאת מחדרו . בד"כ הוא משתולל ולא מפסיק לצעוק ולהרביץ ואני צריכה להחזיק את ידיו. לאחר שהוא נרגע (זה עלול לקחת יותר מחצי שעה), הוא מסוגל לבוא ולהגיד סליחה ואפילו לתת נשיקה במקום ששם ניתנה המכה.
אני קצת אובדת עצות. שמתי לב שהוא נירגע יותר אצל אביו. לעיתים הוא מסרב לבוא אלי ומעדיף מראש להירגע בזרועות אביו.; אני מרגישה שזה שלב ארוך מדי ולא מצליחה למגר את התופעה. ואם לא לנהוג ככה, אז איך כן?? חשוב לציין שאני ובעלי נוהגים כלפיו באותו האופן ומשתדלים לעשות זאת בעקביות.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"סמכותית"  בן 2.5 שמרביץ בהתקף הזעם ומתקשה להירגע)

בואי נראה מה שונה במקרה שלכם:
נולד לו אח. הוא מסכן יותר!
הוא מרביץ. הוא בעל תעוזה יותר!
הוא מעדיף להירגע בזרועות אביו. יש לו אבא זמין יותר!
כל ההבדלים שמנית אינם דברים שליליים או לא נורמטיביים. יש המון ילדים בעולם שהצרות נופלות עליהם בשלשות: גם אח חדש, גם לא נתנו לו את מבוקשו, וגם אסור לו להרביץ.. ממש לא פייר!
אם תקראי תשובות קודמות תביני שאתם נותנים לו כללים ושמים לו גבולות ואילו הוא זקוק להכרה בזעם ("אתה כועס..", "רצית את אימא ואימא עכשיו עם התינוק..", "רצית עכשיו לקבל X ועכשיו אי אפשר.."). הוא זקוק שיעודדו אותו ("אני אוהבת אותך מאוווד..") ויתנו לו הנחיות יותר ברורות, איך לתת ביטוי לזעם שעולה בו ואיך לפתור את הקונפליקט("לצעוק/ לבכות/ לכעוס מותר, להרביץ אסור!", "בוא נצעק יחד ונוציא את הכעס מהלב..", "ועכשיו די. בוא נמצא פתרון/ בוא נירגע..").

תאמיני לו. חלק מהמצוקה וההחרפה בביטויי הזעם נובעת מהבהלה שלו ממה שקורה לו. הוא לא רק זועם שלא קיבל מה שרצה או שקיבל אח שלא רצה, אלא גם זועם על העונש שלא ביקש והזעם שלא נפסק. הוא מעדיף את אבא כי באורח פלא שם הזעם נגמר יותר מהר.
התמידי ברוח טובה ותראי שהוא יירגע. הביני שהיחסים שלך עם בנך בונים את מערכות הוויסות צעד אחר צעד, עצב אחר עצב.. כשאנחנו נותנים מילים למה שקורה אנחנו מחברים רגש ושפה (את ימין ושמאל במוח). כשאנחנו מבינים ומציעים פתרונות אנחנו מחברים רצון עם הגיון (בונים מדרגות בין הקומה התחתונה שבראשו לקומה העליונה).
ראי בזה אתגר ולא איום. אפילו לימוד נהיגה לוקח הרבה זמן, ולימוד איך להתנהג קשה שבעתיים.

היו סבלנים. בטוח שתצליחו!

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״משגעת נפילים״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

5 תגובות

התקפי זעם-קשה להיות הורים

קראנו את הפוסט "גיל שנתיים הנורא" בחיוך. התיאור היה מדויק (מאיפה את מכירה את הבן שלנו?!). ועדיין, נשארנו עם השאלה מה עושים עם ילד שמשתטח על הרצפה בבכי ובצעקות, זורק את עצמו, מנפנף בידיו ומתפתל, ואולי גם חובט את הראש? האם להרים על הידיים או לא להרים? לרדת לגובה שלו או להישאר לעמוד? לדבר בטון מרגיע או אסרטיבי? או אולי לא לדבר כלל ולהתעלם?

איך אפשר, כהורים, לא להרגיש חסרי אונים במצב כזה? למה גם כשיודעים, פחות או יותר, מה לעשות ומה להגיד- זה עדיין לא קל?

שערו בנפשכם שנתקלתם בהודעת הדרושים הבאה. האם היה עולה בדעתכם להציע עצמכם לתפקיד?

  דרושים מטפלים ליצורים תזזיתיים, צרחניים, תובעניים, חסרי שקט ומנוחה שקשה לעמוד בקצב שלהם ונראים כסובלים מהפרעה כלשהי.

היקף המשרה:  עבודה אינטנסיבית, 24 שעות ביום, לכל החיים. ללא אפשרות לפיטורין, יציאה לחופשה או לפנסיה.

הכישורים הנדרשים: מעורבות רגשית גבוהה ומחויבות מלאה, חשיבה עצמאית וגמישה, יכולת להתמודד עם שינויים ללא הרף וללא פחד, יכולת להרגיש בנוח בתנאי לחץ ובמצבים של חוסר וודאות.

שכר: מינימלי. ללא התחייבות לתמורה נאותה בעתיד. מהר מאוד יודעים מה משקיעים ועל מה מוותרים אך לא יודעים מה מרוויחים. הכרת התודה אינה מובטחת. הכרה ציבורית – מובטח שלא.  

כשהפעוט מתפרץ בזעם ובכי, קשה שלא לפקפק ולשאול את עצמנו בשביל מה אנחנו צריכים את התפקיד הזה? מהיכן ההנחה המוטעית ש"ילדים מגדלים את עצמם?", איך חשבנו שזה לא כל כך מסובך ושנדע מה לעשות? מי ציפה שיהיה כל כך קשה לעשות את מה שאנחנו מבינים שצריך?

"עייפת החלטות" – הקושי להחליט ולעמוד בהחלטה שקיבלנו, יכולה לנבוע מעומס ותכיפות ההחלטות שעלינו לקבל. מי לא יודע שבשבת, כשאנחנו רגועים ופנויים, הכל יותר קל. בדיוק אז גם לפצפון הכל יותר קל.

להורים כיף יותר לתת וקל יותר לוותר. לנוכח זעקות השבר של הקטן הרצון להיטיב ולהרגיע קודם לצורך לחנך ולגדל. במצבים של נתינה הילד מקבל את הסמכות ההורית באהבה, ברור לו מי המבוגר ("בסדר, אבא. אני מסכים שתוותר לי. כשאתה אומר את מה שאני רוצה שתגיד אני מוכן לקבל כל מה שתגיד"). ההורה מרוויח שקט תעשייתי ומקווה שמחר יום חדש.

כשההורה מסרב לילד הוא מאבד ביטחון. כשהחיוך המתוק ועימו תחושת ההענקה נמחקים, קשה לעמוד בחרדה שעולה: שמא הילד ניזוק, שמא הקשר עימו ישתבש ובטחונו העצמי יפגע. ההורים חוששים לאבד את השליטה על בנם. הם נבהלים מעוצמת התוקפנות שלו או מזו שמתעוררת בהם. הם פוגשים את חוסר האונים ואת חוסר המסוגלות שלהם ורק מייחלים שהכל יסתיים.

ההורה האנושי יוצא דופן ביכולתו לחשוב ולהגיב בצורה הגיונית, אך יוצא דופן שהוא משתמש ביכולת זו. במיוחד תחת מתקפת זעם. כשהפעוט מתרוצץ כאילו חיברו אותו לאצבע דינמיט המחשבה השקולה קורסת.

נסו להישאר רגועים כדי שתוכלו לחשוב בהגיון ולהרגיע. הזכירו לעצמכם שהוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול וזקוק לעזרתכם. הציעו עזרה, הכוונה, תמיכה, או הרגעה. עשו הפוגה קלה בין ניסיון אחד למשנהו (זוזו הצידה, התעלמו דקותיים...) כדי שהנ"ל יוכל לפרוק את אכזבתו.

הישארו לעמוד או רדו לגובה שלו. הרימו על הידיים או הניחו חזרה על הרצפה. דברו בטון מרגיע או אסרטיבי. הגיבו בהומור או הישארו רציניים. זה לא כל כך משנה.

למרות שאין דרך אחת להרגיע התקף זעם, התקף הזעם בסוף תמיד נירגע.

עוד על הבכי כמקצר את הדרך להקלה והשלמה קראו: "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי",  ״משגעת נפילים״

על המוצץ כאמצעי לויסות רגשות קראו: "מוצצי".

על הזעם של בני שנתיים קראו: "הכיסא הרביץ לי", "את זה", "גיל שנתיים הנורא".

על סוגים שונים של תוקפנות בדרך לויסות עצמי: "תוקפנות לייט". 

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "סטירה", "מבחן הכיסא".

18 תגובות

גיל שנתיים הנורא

תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?

בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו? 

בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.

בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!

השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.

בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!

בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".

בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.

למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.

"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.

 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

58 תגובות

לישון, עכשיו!!

"אנונימי" אמר/ה:

גוני שלום,
בני בן שנה ו-11 חודשים, מקדים מאוד את קבוצת הגיל בנושא שפה ודיבור . יש לו בעיה אחת שמלווה אותנו מגיל צעיר, שינה. אין לילה שבו לא מתרחשת סאגה סביב השינה: אם זה בעיות בהירדמות (קריאות חוזרות ונשנות לחיבוק, קינוח אף, מים וכדומה), אם זה התעוררויות בלילה שנעות בין פעם אחת למספר רב של פעמים, ואם זה התעוררות בשעה מוקדמת (5 בבוקר) וסירוב לחזור לישון.
אנחנו מיואשים. יש לנו טקס שינה קבוע. הטקס כולל אמבטיה, סיפור, חיבוק ונשיקה ובשאיפה - הליכה לישון. ניסינו את שיטת 5 הדקות, אבל הצרחות אינן שוכחות.
הוא ילד מאוד אינטלגנטי וברור שהוא מבין, כי בבוקר הוא יודע להגיד שהיה לא בסדר. היום כששאלתי אותו למה בכה בלילה, אמר שהתגעגע אל אמא.
אשמח לכל עצה או הכוונה.


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מיואשים"
(בן שנתיים שמסרב לישון)
ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו ילדים מגלים את כוחם, מה הם רוצים ועוד יותר מה הם לא רוצים (קראו גם את הפוסט "גיל שנתיים הנורא").
עצה טובה מורכבת בדרך כלל משני חלקים: עצות מה לעשות ומה לא לעשות. מכיוון שלא כתבתם מה אתם עושים כשהוא רוצה מים, לקנח אף, חיבוק.. וכשהוא מסרב לחזור לישון אני יכולה רק לנחש.. כשהצרחות נמשכות אתם מתקפלים בתקווה שמחר יהיה יותר קל. נכון? אם זה כך, את זה כדאי לא לעשות.
במקום זאת התחילו בשינון חיובי (מה כן לעשות) במשך היום: "מי ילד טוב. מי הולך לישון יפה!", " מי ישן כל הלילה.." וכו.. הדגימו לו במשחק בובה למה אתם מצפים ממנו. כחלק מטקס השינה הקצר שאלו אותו אם הוא רוצה מים/ חיבוק/ .. עכשיו ולא אחר כך. הבטיחו לו שאתם נשארים בבית; הזכירו לו שגם אם הוא מתגעגע הוא לא קם והיפרדו ממנו ב"להתראות בבוקר". כשהוא צורח חכו 5 דקות, היכנסו לחדרו, תנו הוראה ברורה לשכב, להפסיק לצעוק ("עכשיו ישנים. שים ראש על הכרית. יופי!. לא לקום. די לצעוק") בשקט, בנחת ובאסרטיביות. אם הוא ממשיך לצרוח צאו מהחדר וחיזרו שוב בעוד 5 דקות.. חיזרו על כך בתבנית חוזרת. בבוקר החזירו אותו למיטה,הנחו אותו מה לעשות עד שתקומו. חיזרו על כך כמה פעמים עד שהוא יבין..
ילד שישן טוב בלילה – זה חלום שיכול להתגשם. אבל קודם צריך להצליח להכניס אותו למיטה. אני משוכנעת שמאמציכם יישאו פרי. 

"אנונימי" אמר/ה...

איך אפשר לשנות הרגלי הרדמות בגילאים מאוחרים יותר? ילד בן 3 או יותר שרגיל שנמצאים איתו בחדר עד ההרדמות ומאד רוצה למשוך את היום?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"למשוך את היום"
(ילד בן 3 שרגיל שישבו לידו).
הרבה הורים סבורים שקושי להירדם זו בעיה נורמטיבית שתעבור עם הזמן, מעצמה, שבעתיד זה יהיה פחות קשה. לכן הם יושבים ליד הילד לילה לילה ומחכים שהוא יגיד להם:" אמא, אבא, הבעיה עברה. אתם יכולים ללכת".
משום מה זה לא מה שקורה. ברוב המקרים גם הילד מקווה שמחר יהיה יותר קל לעשות את מה שקשה היום. בפועל, ממש כמו בדיאטה, זה בדיוק ההפך. ילדים סוחבים בעיות שינה גם לגילאים מאוחרים יותר. למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות לעוד שנתיים?!
מה שמתאים לגיל צעיר יותר בודאי מתאים לגיל שלוש: הכנה, שינון חיובי, הנחיות ברורות, הרבה תרגול ועקביות ירדימו בסוף גם אותו. שוחחו עם בנכם. אמרו לו שהוא כבר בן שלוש. הוא אוהב שתשבו לידו כי ככה התרגל. מעכשיו אתם תלמדו אותו להירדם לבד. בהתחלה אולי יהיה לו קצת קשה אבל אתם משוכנעים שהוא יצליח. אחרי השיחה הפעילו את שיטת 5 הדקות. בגילו אפשר לחזור כל רבע שעה. אם הוא משחק במיטה ולא נירדם אמרו לו בברור: עכשיו ישנים. לא משחקים". אם הוא קם ויוצא מהמיטה תנו הוראה ברורה ("אתה נישאר במיטה ולא יוצא") מספר פעמים, כמו תקליט שבור. הניחו עליו יד (בטוחה ואוהבת) כדי להעביר את המסר גם באופן לא מילולי. הבטיחו שתחזרו כל כמה זמן לראות שהוא נירדם.

מבוגרים יודעים ש"זמן השינה הדרוש לאדם הוא בערך חמש דקות יותר.." (אנונ.)

ילדים מאמינים שזמן השינה הדרוש הוא בערך שעה פחות..

אם תצלחו את השעה הראשונה – תצליחו!


על קשיי הרדמות קראו גם ב"אמא תרדימי"

על מעבר לחדר ילדים את "במיטה משלו"

על שינה בשנת החיים הראשונה ב"פתאום הורים"

על גיל שנתיים ב"גיל שנתיים הנורא" 

מומלץ לקרוא גם את השאלות והתשובות בתגובות

46 תגובות

זה משחק זה?

הדרך לסף תסכול גבוה מתחילה בסף תסכול נמוך. כזה של בן שנתיים. כל תסכולצ'יק קטנצ'יק מקפיץ את הפיוז (שלו ושלנו). סף תסכול מתפתח כתוצאה מתסכולים חוזרים ונשנים. מספיק תסכולים כדי שנבין שעדיף להתרגל מאשר להתרגז. עדיף "רגוע" מ"פגוע". עדיף לשנות את היחס שלנו למציאות כי זו המציאות: תסכולים תמיד יהיו!!!
עם הקבלה באה ההקלה.

אנונימי אמר/ה...
שלום גוני,אני פשוט מותשת משבת עם ילד עצבני. אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שבא לי לברוח מהאזור. אבל לא אני פה העניין אלא הוא.עד לאחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק] זו יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר סבלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיצמד אליו זה הפתרון. הוא קורא לי: "אמא, אמא", ונהיה מפונק ותלותי בי. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו, אחרי כמה רגעים, לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי. תאמיני לי גוני, זו לא התחמקות. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים כשדלת הטנדר לא נסגרה הוא בכה וצעק .., אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת'. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב כיות ועצבים.מה עושים?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת. הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,יש לי ילד מטריף בן כמעט שנתיים. יום אחד הוא משחק עם הבובה באמבטיה- בובת מילוי שיש לה בקבוק חלב ביד ופתח בפה מימי הסבתות. באמצע הוא מנסה לקחת ממנה ואחר כך גם מבקש את הבקבוק: "ביא לי, ביא לי חלב".מה לעשות היא לא מביאה לו. אני עוקבת ושמה לב למשהו מעניין: הוא עובר לקול מתחנן, קצת בוכה: "ביא לי, ביא לי חלב".ואז עובר לשלב תוקפני: כאילו צועק עליה: "ביא לי!" ומכה אותה. הייתי צריכה ממש להרגיע אותו מהכעס והעלבון שהבובה לא נתנה את החלב.את יודעת מה הוא עשה: 'שתה' מהבקבוק ביד שלה. הוא הרי לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז מה זה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא מטריפה"
(ילד בן שנתיים שנעלב מבובה כאילו היא אדם אמיתי) את בטוחה שהוא לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז זהו , הוא כן!עד גיל שלוש, וגם אחר כך כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון ומציאות. זה קורה גם לאנשים גדולים מהם. למשל לך. כאשר את קוראת בספר מרגש או צופה בסרט פתאום הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש. אנחנו פוחדים שיקרה משהו רע למישהו יקר לנו.. ולפתע נידמה לנו שזה בטוח מה שקורה. ילדים בגילו משחקים בחול וכשהם שקועים במשחק המרחק בין הדמיון למציאות מצטמצם והם טועמים מהעוגה שהכינו. הם יורים במישהו אהוב ופתאום נבהלים שמא הכעס שלהם באמת יכול להרוג. עצם המשחק החוזר עם מישהו נוסף עוזר להם לפתח את ההבחנה. אחרי כמה פעמים שהוא ישתה מהבקבוק של הבובה הוא יבין שזה רק משחק. זה באמת בקבוק אבל החלב הוא רק "בכאילו". כשהוא יהיה שוב מאד צמא הוא עלול להתבלבל שוב.הביאי לו בקבוק משלו שיוכל לשתות. כשהוא לא יהיה צמא ומתוסכל יהיה לו יותר קל ללמוד את ההבדל בין "כאילו" ו"באמת".

על תסכול ותוקפנות של בני שנתיים :  הכיסא הרביץ לי; רק רציתי לשחק

כיצד לטפח משחק עצמאי: מי ישחק איתי

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

1 תגובות