כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!


עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

5 תגובות

מצב ביטחוני

״אנונימי״ אמר/ה:

גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.

האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).
הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.

משהו בנוסח כזה:
"... ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי..."

אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".

ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (תגובות ילדים למצבי חרום) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (מסבירים מלחמה).

מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.

כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.

למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.


איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

2 תגובות

פחד ממפלצות

אני אמא ל 3 ילדים כאשר הגדולה בת 5.5. לפעמים היא נתקפת בפחד ממפלצות שהופך במהרה להיסטריה, צרחות ובכי. עד עכשיו ניסינו להסביר לה שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות בעולם ושבבית שלה היא מוגנת וחוץ מהמשפחה אף אחד לא יכול להיכנס, אך זה לא עוזר. אני מודה שלפעמים זה בא עם כעס ו״תפסיקי לבלבל בשכל״, כיוון שעם תינוק בבית הצעקות שלה לא תמיד מתאימות .
איך להתמודד עם הפחד הלא רציונלי הזה?
אשמח אם תעני לי, אני בטוחה שאנחנו לא היחידים עם הבעיה הזאת.

פחד ממפלצות הוא פחד אולטימטיבי. זהו תלכיד של פחד מהקמאי, המאגי, הלא מוכר והלא נודע. פחד מאלימות אסורה ודחפים לא מרוסנים. ממשהו שגדול מאתנו, בלתי ניתן לדיכוי, שמאיים על חיינו ושפיותנו. בקיצור:  מפלצת היא הייצוג המופנם של הפחד מפני הדמיון.

זהו פחד התפתחותי שמופיע בגילאי טרום בית ספר ועוזר לנו להבין שישנם איומים שמגיעים מהעולם החיצון וישנם אחרים שמקורם בתוכנו. בהתחלה ילדים משחקים במפלצות מתוך תחושה שזה סתם משחק, כחיקוי של מה שראו או שמעו. ואז, ברגע מסוים, ההרגשה מתהפכת. רועדים ומבוהלים הם משוכנעים שזו המציאות לאמיתה. יש מפלצת בסביבה. ו"כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון". כל צללית על הקיר מאיימת לבלוע או לקרוע לגזרים את השכל הבריא. פיק הברכיים והזעה הקרה הם הוכחה ניצחת לקיומה של המפלצת. מה הסיכוי שאין באמת מפלצת אם הוא כל כך פוחד?!

כדי להילחם בדמיון חשוב לזכור מה המקור שלו. מוצא המפלצת מיער הנוירונים שבמוחנו ולא מהיער שבחוץ. וודאו שאין בסביבה משהו שגורם לבתכם להתבלבל ולחשוב שמפלצות קימות במציאות: מישהו שמפחיד אותה, מתחזה למפלצת, מדבר ומספר בעודף על מפלצות. גם סידרת טלוויזיה מפחידה עלולה להשתחזר בסיוטי לילה ולהגביר את האיום. כמו שאמר לי ילד: "אני יודע שאין במציאות מפלצות. אבל הן יכולות לבוא מהטלוויזיה".

הדרך לנצח את הדמיון היא באמצעות הדמיון. לא די בהסבר הרציונלי שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות בעולם. ההסבר מדבר אל השכל ולא אל הרגש, ובמלחמה בין רגש לשכל הרגש תמיד מנצח. שננו לבתכם ש"מפלצות יש רק בדמיון". אחר כך התחברו לדמיון שלה ויחד אתה חישבו על פתרונות (דמיוניים) למיגור המפלצת: בדקו ששום מפלצת לא מסתתרת מתחת למיטה. ערכו טקס לסילוק מפלצות. הכינו מלכודת, רעל או תרסיס נגד מפלצות. שימו לה במיטה משהו שיגן עליה. עשו זאת בחיוך אוהב ומשועשע תוך שאתם מרגיעים ( אותה ואותכם) שמיום ליום היא תבין ובסוף הפחד יחלוף.

ילד שאינו פוחד ממפלצות (ואחר כך ממכשפות, רוחות רפאים ועוד) הוא חסר דמיון. ילד שהצליח למגר את הפחד זכאי למדליה. כי למרות שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות פחד ממפלצות תמיד יהיה.

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש", " הצילו זבוב", "תגובות ילדים למצב חירום"

על הדמיון ותעתועיו:  גנב טוב גנב רע".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

8 תגובות

הצילו זבוב!!

מה קורה לבן שלנו? מאיפה הפחד הזה?

בשעות אחר הצהרים והערב, ובמיוחד לקראת השינה, נדמה לו שכל הגנבים בדרך אלינו. כל רעש וכל תזוזה מקפיצים אותו. הוא תובע שנהיה לידו ולא מוכן שנצא מהבית ונשאיר אותו עם אחותו הגדולה. בלילה הוא מגיע רועד כולו למיטה שלנו. הסברים לא עוזרים, רק מביאים אותו לידי כעס. הוא שואג עלינו שנסכים איתו ודוחק בנו להיענות לו.

איך אומרים לו שיפסיק לפחד מבלי לפגוע בו?

איך משכנעים אותו שהפחד והדרישות שלו לא הגיוניים?

 בשנים הראשונות של בית הספר ילדים נפתחים לעולם ולמציאות מסובכת ומאיימת. במחשב ובטלוויזיה הם נחשפים למידע שלילי רב לגבי טווח רחב של נושאים. הם קוראים על אסונות של אחרים לפני שפיתחו חשיבה הסתברותית (מה הסיכוי שחבורת שודדים מאילת תקפוץ לביקור בביתם? מה ההסתברות ששריפה ענקית שפרצה בכרמל תתפשט עד לירושלים?). במקביל, הסביבה מספקת פחות הגנה וביטחון. וביחס להורים, שנתפסו בעבר כמושיעים כל-יכולים, חלה התפקחות.

על רקע זה מתפתח פחד מגנבים ופורצים שהוא פחד התפתחותי. זו תופעה נורמאלית שלרוב חולפת אחרי זמן מה. הפחד צץ בתקופה של שינוי פנימי, מעברים או שינויים בסביבה, לפני שנעשה "עדכון נתונים מחדש". התוצאה: תקלה במערכת. במצב שכזה הלחץ עולה, תחושת השליטה וההערכה העצמית יורדות בטרם נבנו אסטרטגיות התמודדות חדשות.

כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון (ראה פוסט על פורים / ראיתי את פרעה). לנוכח גירוי מאיים, אמיתי או מדומיין, הילד אינו מסוגל לשמוע שום הסבר. אם הוא נאלם דום למראה זבוב, הזבוב חייב להיות פיל ולא זבוב. מבחינתו, לא ייתכן שהאיום הוא לא אמיתי אם הוא כל כך פוחד. ורק מה שהוא מרגיש תקף. שירותי הביטחון ומערכות ההתראה במוח מנצחים את האנליסטים והרגולטורים. אלו אזורים קדמוניים, הישרדותיים, ספונטניים, שפועלים בסגנון "הכל או כלום". קולות השאגה נועדו להעביר את התחושה הבלתי נסבלת שלו. הוא ממהר להימנע ולהתנתק ממקור הפחד, ולקבל הגנה כדי להגיע להקלה.

מה עוזר? לברוח? לצרוח? לשכוח? מה פתאום!

מה עוזר? לדבר! הזמינו אותו לפנות אליכם כאשר החששות מתעוררים. התמידו בשיחות לאחר כל פעם שהפחד משתק את בנכם ותראו שהתופעה תחלוף. עזרו לו להבין שפחדיו הם הוכחה לכך שהוא גדל ונעשה ערני לסביבה. ילד נבון פוחד. ילד עוד יותר נבון לומד לזהות מתי הסכנה אמיתית ומתי איננה סבירה.

סכמו איתו שבכל פעם שהוא פוחד תשקפו את הפחד בהתאמה ("שמעת קולות ואתה חושב שזה גנבים", "נזכרת במשהו ששמעת בחדשות ואתה לא מצליח להירגע"). אחר כך תנסו להרגיע את תחושת האיום על ידי חיבוק ומתן אינפורמציה ("הבית שלנו נעול והחלונות מסורגים", "אנחנו לא פוחדים וחושבים שאין סיבה לדאגה"). לבסוף תכוונו אותו, באמירה קצרה ושקטה, לחזור לשגרה ולעשות את מה שנדרש. ולא תתמכו בהתנהגות נמנעת שתורמת להתבססות הפחד לאורך זמן.

בשורה התחתונה: גנב יכול לבוא ואולי לא לבוא. אבל שיחה על משמעות הפחדים (בלי הטפות ואיומים) תמיד תבוא. לרעוד, לצרוח, לברוח - לזה יש לו כוח. אבל לדבר עם אבא ואמא - עד כאן!! 

המצב הביטחוני העלה את המודעות והרגישות שלנו לפחדים אצל ילדינו. 

הנה הפוסטים שעסקו בנושא בעבר:

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש"

על הדמיון ותעתועיו:   "פחד ממפלצות",גנב טוב גנב רע".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״

14 תגובות

מסבירים מלחמה

״אנונימי״ אמר/ה:
הבן שלנו (5 פלוס) לא מראה סימני פחד מפני האזעקות. אנחנו גרים באזור מרוחק מעזה ושמענו אזעקה רק שלוש פעמים. ובכל זאת זה מוזר כשהוא מתבטא בהפרזה שהוא בכלל לא פוחד מטילים ואזעקות.. אנחנו משתדלים לא לראות חדשות בנוכחותו ולא לדבר על ידו על מה שהוא איננו יכול להבין. אמרנו לו רק שיש יריות על החיילים שלנו והצבא שומר עלינו. האם להאמין לו? מאיזה גיל ילדים מתחילים לפחד?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:

ל"סימנים"
פחד אינו תוצאה של גיל אלא של תמהיל בין נטיות גנטיות (רגישות חושית ועצמת רגשות גבוהה, יכולת איטית להירגע..), אירועי חיים (חשיפה למצבים מסוכנים, למתח, למידע עודף..) הטיות חשיבה (תפיסה של עולם מסוכן ועוין, חוסר בטחון ביכולת ההורים להגן..) והעדר נוכחות מרגיעה של הורים או אנשים טובים אחרים.

זיהוי וביטוי גלוי של פחד - זה כבר סיפור אחר. גם ילדים שפוחדים מאוד לא תמיד יודעים שהם פוחדים. כשהם מכריזים שאינם פוחדים הם מתכוונים, בדרך כלל, לביטוי החיצוני והגלוי של פחד. הם לא מתכווצים, קופאים, בורחים, רועדים, בוכים, צועקים "אמא'לה! הצילו!". המושג "פחד" שמתאר הלך רוח כללי לא כל כך מוכר להם. ישנם כאלה שמזהים פחד אך בוחרים לא לומר זאת בקול, שמא החמאס בעזה ישמע ויבוא להציק להם. ילדים גיבורים ואמיצים (במיוחד בני 5-7 שהם תמיד "הכי הכי בעולם") מנסים להתגונן מפני תחושת הפחד באסטרטגיות ילדותיות שזמינות להם. קוראים לזה "היפוך תגובה": אם אני מפחד, אולי הכחשה של הפחד והגזמה של ביטויי הכוח והגבורה תגרש את תחושת הפחד. "אריה כי ישאג, מי לא ירא". ואם הפחד לא יברח, לפחות כל האויבים וחורשי הרע לא יעזו להתקרב.

אם אתם נמנעים מלדבר על ידו ולחשוף אותו למצב הביטחוני אתם מוכיחים לו שטקטיקה של להיות גיבור ולא לפחד אכן עובדת. עובדה. אין טילים. אין אזעקות. אין מלחמה בעזה. כולם התנדפו וחלפו. באמת אין מה לפחד.

כדי לדעת מה הוא באמת מרגיש האמינו להתנהגות שלו יותר מאשר להכרזותיו. אם הוא עצבני יותר מכרגיל, חושש להישאר לבד או לצאת מהבית, תלותי ונצמד להורים, בוכה, מתקשה להירדם, מתלונן על כאבים גופניים ללא סיבה רפואית – סימן שהוא זקוק שתסייעו לו לזהות את הפחד, לבטא אותו ולהיעזר בכם כדי להרגיעו.

״אנונימי״ אמר/ה:תודה על ההסבר המרענן והמרגיע. אבל נשארתי עם שאלה: איך מסבירים לילד בשפה פשוטה מה קורה? מה להסביר? מאיזה גיל? חברים סיפרו לבן שלהם שזה מין משחק כזה שכאשר יש צפירה מתחבאים בחדר הביטחון. זה לא ניראה לי ולאשתי. ומה אם הוא יגלה שסתם עבדנו עליו?
כל פעם אנחנו מגמגמים משהו קצת אחר. למזלנו הוא לא שואל.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:

ל"מסבירים"

האופן בו אנחנו מסבירים לילד על המצב הביטחוני מעצב את האופן שבו הוא יגיב בעתיד למצבים דומים. לכן כל כך חשוב להסביר ולהגיב. להראות שמה שקורה יכול להיות מדובר ומובן, ולנו יש יכולת להתמודד אתו. להסבר טוב יש שלושה מרכיבים: מובנות – הסבר קצר בשפה פשוטה ובהירה. משמעות – מתן סיבה, מטרה ומשמעות למה שקורה. זה לא קורה כך סתם. מסוגלות – יש מה לעשות ויכולת להתמודד.

עד גיל שלוש ילדים פוחדים ממה שקורה כאן ועכשיו. הם זקוקים לתת שם למה שקורה ("לרעש הזה קוראים אזעקה. כמו סירנה של משטרה או צפירה ביום העצמאות". "זה הממ"ד או המקלט שאליו נכנסים כשיש אזעקה". "הרעש מבהיל כי הוא נורא חזק ופתאומי") ועוד יותר זקוקים לחיבוק והרגעה.

בגילאי הגן, ככל שהם מחכימים, הם חוששים גם ממה שראו או שמעו ואפילו ממה שחשבו, חלמו או דמינו לעצמם. הם צמאים להסברים יותר מלאים. לילדים שכבר משחקים בחיילים, ברובים ובמלחמה וכבר מבינים מה זה לריב עם חבר על צעצוע, על טריטוריה או על דומיננטיות אפשר להסביר שיש ריב ביננו לחמאס . הם יורים עלינו רקטות. ולנו יש קסדות/ כיפת ברזל/ מטוסים וצבא חזק ששומר עלינו. ככל שהגיל עולה ההסברים נעשים יותר כלליים, מופשטים, נותנים ביטוי למערכת הערכים של ההורים (לא רוצים במלחמה. מחפשים דרך להגיע לשלום) ולתפיסת העולם שלהם.

קרבות ורקטות מפחידים גם את ההורים. ולמי שמפחד קשה למצוא מילים ולהסביר. קשה לכוון לגובה ההבנה של הילד ולמה שמעניין אותו (מה זה רקטה/ כיפת ברזל? מה הסיכוי שיקרה משהו לאנשים הקרובים? מתי אפשר יהיה לחזור לשגרה, להזמין חברים?) ולא למה שמעניין אותנו (הסיבה למלחמה/ מי צודק/ מספר הקורבנות/ ההרס הנורא/ מחיר המלחמה./ תפקוד ראש הממשלה.).

כדאי ואפשר לדבר על הרגשת הפחד, להודות שגם אבא ואמא פוחדים, להשלים שכולנו פוחדים ולומדים למתן את תחושת הפחד, להירגע, ולהסיט את הקשב למשהו אחר. אחר כך אולי תזכו לאתנחתא קומית, כשהאפרוח ילחש לתרנגולת: "אל תפחדי, אמא. אני שומר עליך".
ואתנחתא קומית נוספת לסיום:
כדי להכניס רוח משחקית למרחב המוגן השוו בני המשפחה כמה הדי פיצוצים שמע כל אחד:

אבא: "אני שמעתי 3 !".

אמא: "אני שמעתי 4".

אחות: "אני שמעתי גם 3".

אח קטן: "אני שמעתי כלב!".

הפניות: 

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

7 תגובות

צבע אדום – תגובות ילדים למצב חירום

בעקבות המצב הצבאי בדרום עברנו עם משפחתנו למרכז הארץ. אלא שאת הבן שלנו זה לא הרגיע. כל פעם שהוא שומע אזעקה או את צרוף המילים "צבע" + "אדום" הוא מתחלחלללל ("אוטו בצבע אדום", "לורד בצבע אדום"..). גם אם רק מזכירים זאת בשיחה, רואים בטלוויזיה או מדברים בחדשות. מה לעשות שהרדיו והטלוויזיה פתוחים בכל מקום.

עד כמה להסביר לו את המצב? איך עוברים מצב לא נורמלי באופן נורמלי?

 שני דברים מפחידים ילדים (וגם אותנו) יותר מכל: חוסר מידע ועודף מידע. כשילד מקבל מידע לא מובן או לא מקבל מידע הוא משלים מידע חסר עם מידע שגוי. "צבע אדום" עלול להתקשר עם המון דם. "כיפת ברזל" מכסה את השמיים. מה יקרה אם היא תיפול עלינו או תכסה את השמש? אמאלה!!

החרדה מתעוררת בקומה התחתונה במוח. לקומה העליונה תפקיד מאזן, מווסת ומרגיע.

עד גיל 7-8 החיבור בין הקומה התחתונה לעליונה רופף.(אל דאגה! עד החתונה הוא ילך ויתחזק). מסיבה זו תפיסת העולם של הילד מושפעת ממציאות פנימית. לצד רשמים שמגיעים מהעולם החיצוני תחושות ואסוסציאציות רבות מגיעות מבפנים. נוצרת "מציאות נתפסת" שאינה מדויקת. הפחד יכול להתעורר ממשהו מפחיד אבל גם מדיבור על או ממראה של מישהו אחר פוחד. כאשר ילדים צופים במישהו אחר סובל הם חווים שהוא פוחד או כואב הרבה יותר מהמבוגרים. זה מלווה בשינויים בדופק, לחץ דם ונשימה.

במצב של לחץ תוכנת החיפוש במוח מסננת כל מידע מרגיע שאינו בהלימה לתחושת החרדה. מילים נתפסות אצלם כדבר האמתי. די במילה כדי לעורר קשת שלמה של תחושות ודמיונות מבהילים. עוצמת קול גבוהה מתפרשת כסכנה יותר רבה.( הנכדה שהגיעה מהדרום סיפרה: "היה "צבע אדום". התגברתי על הפחד כי זה היה בקול חלש".)

כדי שבנכם יירגע פרסו סביבו מערכת של " כיפת אהבה". היו קרובים ואל תשאירו אותו לבד. שגרו אליו מילים טובות של קשר מרגיע ("אני אוהב/ת אותך", "אני פה בשביל לשמור, לעזור..", אני לא דואג/ת", "עוד מעט זה יעבור"). ברמה הכימית בגוף מולקולות של חום ואהבה מיירטות מולקולות של חרדה בצורה הטובה ביותר. פעילות גופנית וחשיבתית ממוקדת מזיזה הצידה מחשבות מפחידות. מצאו לבנכם עיסוקים. עודדו אותו לצייר, להרכיב, לשחק משחקי כדור וקופסא. רצוי יחד אתכם. 

הדאגה של בנכם, כמו ההאזנה הבלתי פוסקת שלכם ללופ החדשות המטריד, היא תופעה נורמלית במצב לא נורמלי. הקשיבו לחדשות בעוצמת קול נמוכה. כאשר בנכם נלחץ ומרגיש כאילו זה קורה " כאן ועכשיו" כבו לזמן מה את המכשירים. כאשר הוא נרגע הסבירו לו בשפה פשוטה ועניינית מה קורה. אפשר לצייר את המתרחש או להדגים במשחק. הזמינו אותו לשאול שאלות. כבדו והכירו בפחד שלו אבל אל תשכחו להרגיע ולתת מידע הסתברותי (הסיכוי שרקטה תיפול ותפגע בנו קטן בהרבה מהסיכוי שציפור תעשה לנו על הראש).

תמיד אפשר למצוא משהו טוב במשהו לא טוב, אם זה משהו לא טוב מהסוג הטוב. מצב חרום הוא גם הזדמנות ללמוד להאזין לחדשות, ללמוד חשבון ("אמרו:36 רקטות") ושפה גבוהה ("אמרו: איש לא נפגע"). בגילם הם מוטרדים מה יקרה עד הפסקת האש. כשהם יגדלו הם יבינו שיותר חשוב ומטריד מה קורה בין הפסקת אש אחת לשנייה.

עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״

6 תגובות

התמודדות עם פחדים- אש ותמרות עשן

אנונימי אמר:

לערבובי הדמיון שעברו על בני בן השנתיים וחצי לא הייתי קוראת שקר, אבל הם הצליחו להדאיג אותנו מכיוון אחר: אני נכנסת למטבח ורואה את בני עומד על כיסא ליד השיש, גפרור בידו והוא מנסה להצית אותו.

בלי היסטריה אני אומרת לו: "זה מסוכן!” “ אתה זוכר מה קרה לילד ששיחק בגפרורים בסיפור?”. (בעבר הוא התלהב מסיפור על ילד שגרם לשריפה ולמד להיזהר מאש).

הוא עונה לי בשיא השלווה, שקוע בעולמו: "חלילה!” ואז מצביע על עצמו ואומר: "זה אבא" (בלי להניח את הגפרורים).

עכשיו, לכי תסבירי לו שהוא לא אבא...

ילדים זה לא צחוק אמר:

ל"חלילה"

(ילד בן 2.5 שמשחק באש)

לאש כוח אדיר לא רק להשחית אלא גם ללכוד את הדמיון, לעורר את היצריות ולתת ביטוי לרבדים קדמונים שבנו. אש מתקשרת עם כוח , עצמה, תוקפנות, גבורה וניצחון על פחדים.

נישמע שהאש מהפנטת את בנך מחד ומפחידה אותו מאידך. וככל שהוא יותר פוחד הוא גם יותר נמשך. יש ילדים כאלה. בעגה מקצועית זה נקרא תגובה קאונטר-פובית: תגובה הפוכה לפחד שמטרתה לנסות להכחיש את הפחד ולהתגבר עליו על ידי תרגול והתנסות. זו תגובה שמתאימה לילדים עם סף רגישות גבוה (כלומר לא רגישים מידי) ורמת פעילות גבוהה שעושים מהחיים ספורט אקסטרים.

חוץ מלהסביר לו שרק ל"אבא באמת" מותר להדליק אש ולא ל"אבא במשחק", כדאי גם לחשוב איך מציעים לו "תחליף דחף" - דרך לגיטימית לבטא את הסקרנות ולהתמודד עם החשש שלו. אולי אפשר לתת לו לשחק יחד עם אבא. די בקופסא קטנה עם חול וגפרורים מהסוג הגדול שמדליקים רק אותם ורק עם אבא כדי לתת מענה לדחפים הבריאים והבוערים שלו.

ליצרים , כמו למים, לא די לבנות סכר. צריך גם לתת מוצא, לתעל אותם.

אנונימי אמר:

ערב טוב,

יש לי ילדון מדהים, בן שנתיים וחמישה שספג הרבה מהאתר המקסים הזה.

אחד הדברים שלימדתי אותו (אחרי שלמדתי אני), זה להירגע. וזה עובד מצוין.

בתקופה האחרונה האוזניים שלו דרוכות והוא ערני ופוחד מהרבה רעשים. אחרי שאני מקשיבה ומבינה אותו אני מסבירה שהוא מפחד ומציעה לו: ”בוא, תירגע” והוא יוצא מזה. ניכר שהוא נרגע בנשימה ובתנועות הגוף שלו. זה מצחיק ונחמד. כאילו היה צריך איזו הכוונה לא להיבלע בפחד.

זה נראה לי טוב ויפה. עד השבוע האחרון:

ערב אחד ישבנו במרפסת ושמענו רעש של זיקוקים. הילדון פונה לאחותו הגדולה, צועק ופוקד עליה: ”תרגעי!!! תרגעי!!!”. הטון היה כל כך לא מרגיע שהתפוצצנו מצחוק. שאלנו אותו: "ממה?”. הוא ענה ברצינות: "היא מפחדת מהבומבה".

אני תוהה איך הוא קולט את ההרגעה ומה היא עושה לו? למה 'המראָה' שלי כל כך מפקדת ואפילו תוקפנית? איך את מסבירה את זה?

ילדים זה לא צחוק אמר:

ל"מראָה"

(בן שנתיים וחצי שמרגיע אחרים בצורה לא מרגיעה).

הסיפור חמוד.

הילד חמוד.

נחמד מאוד שאת משתפת אותנו.

כמובן שיכולים להיות הסברים שונים מדוע בנך מחקה את מילות ההרגעה שלך בטון תוקפני ומפקד. מעניין מה הם ההסברים שלך או של בעלך?

ההסבר הראשון שקופץ לראש באופן אוטומטי שהוא מחקה מישהו אחר שמפקד וצועק (ההסבר הראשון הוא לא בהכרח הנכון). בנוסף לו חשבתי שיתכן והוא צועק על אחותו לא לפחד כי הוא לחוץ מרעש הזיקוקים. הוא כועס עליה כי הפחד שלה מעורר עוד יותר את הפחד שלו. אולי הוא מאמין, כמונו שאם מרימים את הקול גם מאיצים את התהליך. ואולי בגילו היכולת לשלוט על עוצמת הקול והאינטונציה עוד לא טובה.

ומה עוד??

בנושא פחדים של ילדים קראו- הצילו זבוב, ראיתי את פרעה

על הדרך בה הורים מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו- להציץ לראש של הפשוש
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

6 תגובות