רכישת הרגלים-הרגל זה הרגל

בחופשת הקיץ הבן שלנו הלך לישון מאוחר ורבץ במיטה עד מאוחר. משינה מסודרת אפשר היה לשכוח. הוא התמכר לטלוויזיה, התנזר מספרים, אכל ועשה מה שבא לו. כל דרישה או הצעה שלנו נהדפה באמירה "תעזבו אותי, עכשיו חופש!". זה נראה לנו מוגזם אבל הנחנו לו, וויתרנו. חופש זה חופש.

הצרה היא שזה לא נגמר בחופש. השנה התחילה, והפוזה הכללית דומה. הוא בירח דבש עם המיטה, המחשב והטלוויזיה, בברוגז עם המקלחת ובאנטי לשיעורים. ציפינו שאחרי שנח בחופש יהיה לו קל לחזור לשגרה ולהרגלים שכבר היו לו. איפה טעינו? מה עושים?

 הרגל זה הרגל. כל עיקרו של הרגל הוא תרגול רצוף. כמו למידה הוא מבוסס על כך שבמוח מה שמופיע יחד מופעל יחד ("What Fires Together Wires Together"). 
אם במצב או בשעה מסוימת עושים כל יום פעילות מסוימת השרירים ומערכת העצבים מקבלים מסר עקבי "במשימה הזו חייבים לעמוד", "על זה אין ויכוח". לוקח בין שנה לשלוש שנים עד שהרגל חדש מתבסס והארגון החדש של המוח נעשה עמיד לשינויים. וגם אז - זה לא לנצח.

רחמים וויתורים לא מנבאים הצלחה ברכישת הרגל חדש. תרגול בלתי פוסק- דווקא כן! 

(עשו מחקר האם יש קשר בין שמירת דיאטה באופן עקבי והמשכי להצלחה בה - ומצאו שיש!). גם בגיל מבוגר אנחנו נדרשים לקבל עלינו הרגלים חדשים (להפסיק לעשן, להימנע מגלוטן וסוכר, לעשות פעילות גופנית, לא לאחר, בלי משיכת יתר...). אנשים שהצליחו בכך מספרים כיצד בשנה הראשונה אינם מתירים לעצמם שום חריגה. אם הם חורגים מההרגל ליום יומיים המוח מפרש זאת :"איזה יופי! כבר לא צריך להתאמץ!" וזונח את מה שלמד. על הקושי לעמוד בהרגל החדש נוספים ההנאה והפיתוי שבשבירת שיגרה. ההתנגדות ללכת לישון בזמן, לקום בבוקר, להכין שיעורים, להתקלח... לא נובעת מכך שזה כל כך קשה לביצוע כמו מהשתוקקות להנאה העילאית שבמנוחה ("איייזה כיף!"); לכמיהה לתחושת החירות והניצחון המתפשטות בעקבות הויתור והדחייה ("יש!!").

התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה (ראה רשומה קודמת "לעשות רק מה שבא לי"). הבינו, בכך שאתם מרחמים עליו ולא רוצים להכביד אתם מכבידים רק יותר.

מצאו זמן לשיחה. עזרו לו להבין את עצמו ("אחרי החופש נדרש יותר מאמץ כי קשה לוותר על התענוג שבוויתור"). הסבירו לו מדוע אתם מתכוונים לא להתפשר ("כל פעם שמרימים ידיים, בפעם הבאה זה רק נעשה יותר קשה"). סכמו יחד על שורת הרגלים והעלו אותה בכתב (פק"ל = פעילות קבע ליום). שתפו אותו בהחלטות. הן נוגעות גם לו. היו ענייניים. עודדו ודרבנו. כעס והטפת מוסר רק יגבירו את סלידתו מההרגלים במקום לחבבם עליו. נהלו מעקב. הרגל ראוי אינו משהו שאפשר לחפף בו. עזרו לו להחזיק בהרגלים טובים ואחר כך ההרגלים יחזיקו אותו.

הרגל זה הרגל. ממש כמו שדומם זה דומם וחי זה חי. ואם משהו פעם חי ופעם דומם - סימן שהוא מת. ממש כמו הרגל.

אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה קל יותר, זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד שיתפשר במידה שמתאימה לו.

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: ״הוויכוח פורח ההרגל בורח״
איך עוזרים להם לגייס מוטיבציה - "לעשות רק מה שבא לי"על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב - הורים כמו GPS
וגם: הורים כמו GPS ההמשך
על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף
האם ניתן להקנות הרגלים חדשים בגיל ההתבגרות - "גיל ההתבגרות"
על התהליך שמאפשר לממש החלטות ולהפכן לתמורה אמיתית - "קבלת החלטות חדשות"

על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף , חג הסדר והנקיון
כואב הלב לזרוק משהו טוב

12 תגובות

הוויכוח פורח- ההרגל בורח

איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה - אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס - שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח - ההרגל בורח.
אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" - אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?... מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.


על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל",
עד כמה לעזור בפעולות השיגרתיות ואיך להעביר את האחריות לילדים - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - המשך"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

כיצד מלמדים ילדים לעזור - "חג הסדר והנקיונות", "סדר סדר תרדוף", כואב הלב לזרוק משהו טוב", "שוויון בנטל"

11 תגובות

״לעשות רק מה שבא לי״ - על הקושי לגייס מוטיבציה

לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?

היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.

גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.

אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.

להדפסה, לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההדפסה מצד שמאל.

על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב – "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS-  ההמשך".

כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש -  "הרגל זה הרגל".

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: "הוויכוח פורח ההרגל בורח "

ל קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו  - "תמורה בראש השנה", "ראש השנה- למה זה טוב?".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

ומה קורה בגיל ההתבגרות:  "גיל ההתבגרות", "ציות בגיל ההתבגרות"

10 תגובות

אתה לא מקשיב לי

באספת הורים בבית הספר דווח לנו שלבננו יש בעיות בקשב ובריכוז. אנחנו מתקשים להבין: הוא ילד מלא מרץ, קופצני וחסר מנוחה ולפעמים לא כל כך זהיר. אבל כשהוא עושה משהו שהוא אוהב הוא מתרכז מצוין. מאז שהכנסנו מחשב הביתה הוא מסוגל להעסיק את עצמו לאורך זמן. כשהוא רואה סרט הוא שקוע כל כך שגם אם הספה תעלה באש הוא לא ישים לב.

מדוע בבית הוא מסתדר ובבית הספר לא? איך זה שבגן לא היו בעיות ובבית ספר יש? 

     

הפניית קשב פירושה מתן תשומת לב לגירויים מסוימים על ידי הגברת הפעילות העצבית באזורים רלבנטיים במוח. בשנה הראשונה לחיים מופיעה היכולת לשמור על ערנות, לשים לב לגירויים בולטים (חזקים, מהירים, משתנים, פתאומיים) ולהתביית עליהם. יכולות קשביות אלה הן בלתי רצוניות, לא מודעות וראשוניות.

מהשנה השנייה לחיים והלאה מתפתחות צורות מגוונות ומשוכללות יותר של קשב. זה קורה כאשר מישהו אחר מתייחס לקשב של הילד ברצינות, מכוון אותו להתרכז בגירויים פחות בולטים ויותר חשובים ולהתעלם מאחרים ("תקשיב לאמא...” "אל תשים לב לאבא, הוא עושה קונצים.."), מלמד לחלוק קשב משותף עם מישהו אחר ("תקשיבי לי.. תעני לי... אל תעני לי!"), לשים לב לסדרת פעולות ("קודם גרביים ואחר כך נעליים, ולא ההיפך!") וכמובן להירגע כשצריך ("גע,גע, גע - להירגע!"). לאט לאט הקשב נעשה מודע ונשלט ומתפתחת תובנה לפעולות הנדרשות על מנת לשמור עליו לאורך זמן.

קשב לקוי נגרם מסיבות שונות. ישנן ראיות המצביעות על התגברות התופעה כתוצאה מגורמי תרבות כגון: חוסר פעילות, שינויים בתזונה וחשיפה עודפת למשחקי מחשב וטלוויזיה, בנוסף על נטייה גנטית.

העובדה שבנכם מתרכז מול צגים ומסכים משמעותה שהוא קיבל תרגול אינטנסיבי של קשב ראשוני, קופצני, למשימות פשוטות וחזרתיות (זיהוי, לחיצה, הזזה), לתכנים קלים להבנה וגירויים מרגשים ומושכים.

הקשבה אמיתית משתדרגת בקשר עם מישהו אחר, משמעותי. ושום מחשב או תוכנית טלוויזיה לא יכולים להוות תחליף מוצלח. אלו האחרונים מחזקים קשב פרימיטיבי לגירויים חזקים ומתחלפים. זהו קשב כוזב וכפוי המושך ילדים (והורים..) להתביית על הצג ללא כוונה, אפילו אם אינם מעוניינים בכך.

אולי הסיבה שהמורה מדווחת על בעיות בכיתה נובעת מכך שהיא איננה מסוגלת להתחרות עם חלליות ששולחות קרני לייזר, רובוטים שיורים לכל עבר, או חייזרים ענקיים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ. בשביל להאזין למורה ולקרוא אותיות שכתובות על הלוח (שמשום מה אינן זוהרות וצבעוניות..) יש צורך בקשב ובמוטיבציה מסוג אחר.

עם השנים, ככל שרבות המשימות והאתגרים הדורשים ריכוז וקשב מאומץ, עולה האבחנה של הפרעת קשב. מה שנראה בגן כסטייה קלה מהתפתחות נורמטיבית עלול להוות בעיה מאוחר יותר. כדי שהבעיה לא תחריף עודדו את בנכם לפנות ולעסוק בעיסוקים שדורשים קשב והתמדה מרמה גבוהה יותר: פעילות גופנית, משחקי לוח והרכבה, סודוקו, תשבצים, קריאה, שיחות - כל מה שמפעיל את התאים האפורים ולא רק את המקלדת.

אם הוא יצבור הרבה שעות מחשב הוא אולי יזכה להציל את העולם מכליה. אם הוא יצמצם צפייה במסכים וירבה במשימות שמחייבות מאמץ שכלי הוא יזכה להציל את יכולות הקשב, הלמידה והחשיבה שלו.

מה עדיף ?

השלבים בהם מתפתח הקשב ובאיזה גיל צריך להתחיל לדאוג - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"

מה קורה לקשב שלנו בזמן מנוחה ולמה חשוב לאמץ את התאים האפורים - "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות"

מה בין דמיון מפותח להפרעת קשב וריכוז מסוג חולמנות - "מחשבות נודדות, חלומות בהקיץ (המשך)"

איך נעבור את הבקרים בשלום ונעזור להם לפתח עצמאות - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - ההמשך"

מה הקשר בין אכילה לקשב וריכוז - "אוכל זה לא משחק"

מה כדאי לעשות עם הילדים בשעות הפנאי -"משעמם לי", "מי ישחק איתי"

10 תגובות

רוצה חברים

לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.

איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?

קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים.

הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!

ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.

בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.

בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.

חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??

עוד בנושאים דומים קראו:
כיצד לעזור להם להעדיף חברים על מחשב – "במחשב או להשתלב".
מה לעשות כשהילד יותר מדי תחרותי – "תחרות בין ילדים".
על התמודדות עם מכות והצקות – "מציקים לי", "הוא הרביץ לי".
כשאחד עושה הרבה והשני הרבה פחות – "אי שוויון בנטל".

5 תגובות

חלומות בהקיץ / מחשבות נודדות

לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ - 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין. האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.


איך עוזרים להם להפסיק לחלום ולעשות שעורי בית ולחזור להרגלים הטובים קראו-

 "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי -

"קשב וריכוז -ילד שלי מוצלח", "אתה לא מקשיב לי", "הורים כמו GPS".

9 תגובות