קשיי פרידה

שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. הנה שני פוסטים קצרים בנושא. אחד על ילדים שמתקשים להיפרד והשני על אלו שמתקשים להתחבר מחדש.  פרידות - אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.

 

הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור...למשחק... ועוד סיפור...ועוד אחד... אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.

מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו... ולנו?

פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך... עוד מעט...עוד קצת... ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר. כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי  די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

15 תגובות

קשיי פרידה- פוסט המשך

לפעמים כשאני באה לקחת את הבת שלי מהגן אני ממש נעלבת ממנה. לפעמים אני לא יודעת אם להיעלב או לשמוח. אולי כל כך טוב לה בגן ולכן היא מתעלמת ממני כשאני באה. יש ימים בהם היא מנפנפת ומחייכת לסמן לי שראתה אותי אבל לא רצה לקראתי, משתהה עוד קצת במשחק, כאילו מתקשה להיפרד מהגן. כשאני כבר רוצה להגיע הביתה היא מתעקשת לשחק עוד קצת במיתקנים בחצר.

האם טוב לה יותר בגן מאשר בבית? האם היא לא שמחה לפגוש אותי? האם הקושי לשלוח אותה לגן הוא שלי בלבד?

התקשרות לאדם אהוב וחיפוש אחר יחסים של קרבה והגנה הם צרכים אנושיים וטבעיים. שלנו ושל ילדנו. ההתקשרות הרגשית הראשונה היא להורים ובמיוחד לאם. אולם היא אינה חייבת להיות מופנית לאדם אחד ויחיד. תודה לאל!

בכניסה לגן, כדי שהילד יצליח להעביר את הקשר מהאם לגננת, הרגשות כלפי האם מתמתנים ומפנים מקום לרגשות דומים כלפי אנשים חדשים (כשם שאני ממתנים רגשות כלפי חבר מהעבר כדי לפנות מקום לחבר חדש). כשההורים באים לאסוף את הילד מהגן הילד מעביר חזרה את תחושת הקרבה וההיזקקות להורה.

אבל הגמישות הזאת בהעברה של קשר מדמות אחת לשנייה איננה אוטומטית ולא מתרחשת בקלות.
כאשר הפרידות ממושכות ותכופות, מה שמובן לנו לא מובן לילד. הוא אינו יודע מתי הוריו יחזרו, האם החזרה תהיה לכל שאר היום, או שזוהי חזרה לצורך פרידה נוספת. לפעמים ההורה מחזיר את הילד הביתה אבל לא נשאר. הורים מגיעים לגן לביקור או שיחה וחוזרים לעבודה. לפעמים, אחרי זמן מה בבית, ההורה צריך ללכת לסידורים. רק כשהילד בטוח לגמרי שהפרידה הסתיימה הוא מרשה לעצמו להיפתח מחדש.
כך גם בתך. כאשר היא תבין מה עומד לקרות היא תרשה לעצמה להשתחרר ולהיפתח אליך. לשם כך כדאי לידע אותה, בטקס הפרידה בבוקר, מי יאסוף אותה מהגן ומה תעשו כשתחזרו הביתה.
טקס קבוע באיחוד מחדש, שבו את יוזמת לעורר מחדש את הקשר, יקל על בתך מאד ("מי בא אלי!" "את מי אני אוהבת!" "אימא צריכה חיבוק גדול!") . שגרה קבועה בסופו של גן, הליכה למכולת או לגן ציבורי עוזרת גם כן לכוון את הציפיות.
אל תדאגי. הרגע שבו היא תוכל להסתדר בלעדייך עוד לא כאן!

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

19 תגובות

קנאה בין אחים - אחד לך אחד לי

מה יכול להעצים את הקנאה? האם זוהי בעיה רגשית או נתון אישיותי? כמה שאנחנו נותנים לבן שלנו הוא נשאר בלתי מסופק ומקנא באחיו. אנחנו מנסים לאזן ולא לקפח אף אחד מהם. אי אפשר לשמור על שוויון מוחלט אבל הפערים נראים לנו סבירים למדי. אנחנו משתדלים לתת המון תשומת לב לשניהם, כולל זמן איכות לבד. בכל זאת נדמה לנו שמה שלא נעשה, וכמה שלא ניתן הוא רק מקנא יותר. מתי זה יעבור לו?

 הקנאה היא רגש טבעי ובריא כל עוד לא מכחישים אותה. תפקידה לאותת על חוסר שוויון בין חברי הלהקה ("למה למייקל פלפס המון מדליות ולי אף אחת?!"). כאשר חוסר השוויון מובנה והכרחי הקנאה הופכת להשתוקקות לשוויון בלתי אפשרי – שוויון בגיל, מין, הופעה, תשומת לב, חברים, הישגים ועוד. בילדות, קנאה איננה נתון אישיותי ולא בעיה רגשית אלא שלב התפתחותי – קורס חובה בבית הספר של החיים (ראה פוסט קודם: למה לו ולא לי?)

מה יכול להעצים קנאה? הנה כמה אפשרויות:

קושי להרגיש שווה ערך לאחרים אשר נובע ממחסור כלכלי, שונות תרבותית, נכות או מגבלה פיזית – מחזק תחושת נחיתות וקנאה. סדר לידה יכול להוות טריגר לקנאה כאשר יש העדפה עקבית לספק קודם צרכים של אח אחד על חשבון אח שני, או דרישה מתמדת מאח אחד לוותר לשני. סביבה מפלה ומקפחת – דמויות משמעותיות (הורים, סבים, דודים) שמעדיפות או מקפחות באופן בולט ולאורך זמן ילד אחד לעומת השני- מחזקת קנאה.

סביבה שמעודדת תחרות מעודדת גם קנאה. כמו במשפחות בהן מתחרים כל העת, משווים בין הילדים, או נעזרים בתחרות כדי להשיג ציות (אמא: "נראה מי ירדם ראשון?!" ילד: "אבא!").

עד גיל 6-7 רוב הילדים רואים בקנאה הוכחה לנחיתות: יש מישהו שהוא יותר ממני. כדי להכחיש את הקנאה ולהתגונן מפניה הם לוחצים על שוויון טכני ("למה אני גמרתי את הארטיק והוא עוד לא?"), טוענים לחוסר הגינות וקיפוח ("אני לא מקנא, זה הוא לא בסדר"). הם מחפשים חסרונות ומטילים דופי במושא הקנאה ומתקשים לשמוח בשמחתו ("אני יותר קטן ממנו אבל הוא ימות לפניי"). הורים שמתאמצים לאזן ולפצות כדי לפייס את הרוחות מחברים את הקנאה למכונת הנשמה. קנאה שבכוחה לשנות את המציאות והרבה רווחים בצידה לא תדעך.

בגיל 8-9 רוב הילדים מבינים, בעזרת ההורים, שזו לא בושה ולא אשמה לקנא. לפעמים אנחנו מקנאים ולפעמים מקנאים בנו. על כל מישהו שיש לו יותר מלנו יש מישהו שיש לו פחות מלנו. השכן הוא מקשה אחת של יתרונות וחסרונות. הדשא שלו מחייב טיפול ומאמץ שלא תמיד בא לנו להשקיע. הקנאה מסבה לנו צער יותר מכל שכן. וכמה שלא נקנא בדשא שלו, לא נוכל לעשות עליו מנגל. ככה זה!

לצד הניסיון למתן את הכמיהה למה שיש לזולת כולנו משלימים לבסוף עם כך שקנאה תמיד תופיע ותחלוף. ולא נורא שהיא תופיע כי היא גם תחלוף.

בתור לקופה בסופרמרקט,

ילד: "אמא תראי כמה הרבה דברים יש להם בעגלה".

אמא: "הרבה דברים מיותרים, לא בריאים, שלא צריך, ובסוף יגיעו לפח".

ילד: "למה רק להם יש דברים מיותרים שלא צריך ולנו אין?!"

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"

על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"

על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".

על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"

על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

6 תגובות

קנאה - למה לו ולא לי?

 

יש לי ילדה חכמה ומקסימה. משהו בה לא מרוצה ולא רגוע. לעיתים קרובות מדי היא מקנאה באחיה, בחברות או בשכנות. היא כל הזמן משווה מה יש לאחר ושואלת "למה רק לו?", "אני רוצה כמו שלו". כשנותנים לה לבחור ראשונה (סנדוויץ' זהה לשניהם), לאחר הבחירה היא מתחרטת ומבקשת להחליף. ממה נובעת הקנאה? כיצד אפשר לעזור לה להרגיש מסופקת במה שיש לה? 

הקנאה היא דחף חברתי, הישרדותי שקבלנו בירושה מאבותינו הקדמונים. כל מי שקנה בסופר ונלחץ שלקחו לו את העגבנייה היותר טובה מתחת לאף או תפסו לו את התור הקצר יותר לקופה - מכיר את מקורותיה של הקנאה. היא התפתחה בלהקה שבה בעל חלקת הדשא הירוקה היה שבע ; מי שהיה מהיר כמו הרוח לא נטרף ; והיפה והחזק זכה לריבוי בני זוג ולמסלול אבולוציוני מועדף. הקנאה היא מנגנון פסיכולוגי מובנה שתפקידו לצמצם שונות ולהגביר אחידות בקרב חברי הלהקה.זו הסיבה שאנחנו מקנאים בעיקר במי שדומה וקרוב לנו ולא בזרים.

הקנאה מתאפשרת כשילדים נעשים מודעים לרגשות שלהם, כשהם זוכרים שראו בעבר מישהו אחר חולק או משחק עם מישהו/משהו שלישי והם חוו קנאה. זה מתחיל בגיל 3-4. בהתחלה קשה להם לבחור בין שני דברים כי תמיד מפסידים דבר אחד. אחר כך קשה לבחור כי הם לא בטוחים בבחירה. בהמשך נשבר להם הלב כשלשני יש משהו שאין להם. הם מקנאים בדברים שיש לילדים אחרים (צעצוע, בגד, אוכל, מחשב..) או בילדים שיש להם דברים אחרים (תשומת לב, חברים, ידע, כשרון, מזל, זכויות..). המודעות לרצון שלשני יהיה פחות כדי שלי יהיה יותר היא שמגדירה קנאה. "למה לו קראתם חמודי ולי רק חמוד?", "למה הוא זורק וקולע למטרה ואני רק זורק?" . כשהם משווים מתוך קנאה הסנדוויץ'' של השכן תמיד יותר ירוק. לא פייר.

הדרך הטובה להלחם בקנאה היא להכיר בה ולקבל אותה. כשבתך מקנאה אמרי לה בטון אוהב: "את מקנאה/ קשה לך לבחור/ את חוששת שלשני יהיה יותר טוב". הסבירי לה "שלפעמים לו יש יותר ולפעמים לך. ככה זה. העיקר שגם שלך טוב וזה לא כל כך משנה". הרגיעי אותה שזה טבעי לקנא, שאת אוהבת אותה ובטוחה שמיום ליום היא תצליח להירגע. ובינתיים אולי חיבוק יעזור.

כדי לגשר על הפער בין זיהוי הרגש ("אני מקנאה") להבנה השכלית ("מה הפתרון?") שאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה להתגבר על הקנאה. שימי גבול להשוואות ולהחלפות ואל תנסי ליצור כל הזמן איזון או לפצות.

זמן ייחודי שבו את עושה יחד איתה דברים שהיא ואהבת יכול להועיל. ככה היא תבין שלפעמים היא ואמא ביחד והאח בצד, ולפעמים אמא והאח ביחד והיא בצד וזה לא סימן שלא אוהבים אותה. היום היא מרגישה "משלוש יוצא אחד". יבוא הזמן והיא תדע ששלוש זה הרבה יותר טוב משניים. וגם אם הסנדוויץ'' של האח יותר טעים, זה שלה טעים דיו.

  

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"

על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"

על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".

על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"

על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

6 תגובות