☜ עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות מסגרת חינוכית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסגרת חינוכית. הצג את כל הרשומות

17.8.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

הכנה לכיתה א'

ההכנה היעילה ביותר ללידה היא הלידה הראשונה. ההכנה המוצלחת ביותר להורות זה הילד הראשון. ההכנה הטובה ביותר לבית הספר זו כיתה א'. וזהו גם עיקר תפקידה.
ספרים ומאמרים בנוסח "אבא ואמא עולים לכיתה א'" מנחים את ההורים להתייחס אל הילד כאל בוגר ועצמאי; לארגן את סדר היום, החדר שלו והאביזרים הנחוצים כך שתהיה לו אפשרות ללמוד; למלא חוברות עבודה כהכנה לקריאה וחשבון; לדאוג להיכרות מוקדמת עם מורים וילדים מכיתתו; לתאר לו בפירוט מה עומד לקרות. הכל חשוב. אבל חשוב עוד יותר לא להפריז.

כשם שילקוט מלא מדי מכביד על הילד, כך גם מידע שהוא אינו מבין על משהו שהוא אינו מסוגל לדמיין מעורר בו חששות וציפיות לא ריאליות.


ילד בגיל שש עדיין סבור שללמוד זה בזבוז זמן יקר ואמא מתעקשת שהוא ימלא חוברות כי היא לא אוהבת שהוא רואה "בוב ספוג". קריאה וכתיבה לא מדאיגים אותו. הוא מניח שתוך שבוע שבועיים זה בכיס שלו. אבל הוא לא יודע אם הוא יזכור איפה הכיתה שלו והיכן השירותים, מי המורה ואיך קוראים לה, היכן לשבת ומה שמות הילדים. בית הספר נדמה לו כמו פאזל של 1000 חלקים שכולו פרצופים. ובכלל, הוא עוד לא החליט אם הוא רוצה להיות גדול או קטן, לחזור לגן... או להתחתן.

המעבר לכיתה א' הוא מעבר רגיש מסביבה אינטימית בה הצרכים של הילד במרכז והרבה הכוונה ועזרה ניתנות מדמויות קרובות ומשמעותיות. בבית ספר, לעומת זאת, ההוראה מתרחשת בתוך קבוצה גדולה וכמעט שלא לבד. 

יש תביעה לפעול על פי כללים אחידים, להתיישר על פי קו מסוים ולדחות מענה מידי לצרכים גופניים ונפשיים. ישנה ציפייה שהתלמיד יתגבר על סערות פנימיות בכוחות עצמו, יגייס כוחות ללמידה וישכלל תהליכי חשיבה. הוא אמור לחשוב באופן אוטונומי, לבקר ולחזק את עצמו גם כאשר הדרך להצלחה רצופה ניסיונות וכישלונות. זה נשמע קשה אבל לא מוכרחים ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, בשבוע האחרון של החופש או בשבוע הראשון ללימודים. ואפילו לא בשנה אחת.

אם אתם הורים מסורים ששולחים בפעם הראשונה ילד לכיתה א' (בפעם השנייה אתם תהיו מוכנים!), המשיכו להיות הורים מסורים ואת ההכנה לבית הספר השאירו למורה. נסו להיות יותר קרובים, אוהבים וזמינים. לוו והחזירו את הילד מבית הספר בעצמכם ועיזרו לו לעשות זאת בחיוך. האמינו, כדי שגם ילדכם יאמין, שאפשר להתרגל לכל דבר, לעמוד בכל דבר ואפילו ללמוד לאהוב אותו. היו שם כדי להבין, לעזור, להרגיע ולעודד. (ראו גם .. לקראת שנת הלימודים החדשה).
          ילד - "איזה טיפש הייתי כשרציתי ללכת לבית ספר!"

          אח - "נכון, אבל אם לא היית הולך היית נשאר טיפש!"

אין מנוס מבית ספר וכל מה שקשור בו. זה משהו שצריך לעבור כדי לגדול. ואין אפשרות לא לנוע קדימה.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כל הכלים לעזור לילד ללכת ולחזור מהגן בשמחה- ״אני חוזר הביתה״

24.1.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

אני לא יודע

הבן שלנו עלה לכיתה א'. בעבר הוא נמנע מציור ויצירה בטענה שאינו יודע לצייר ומה שהוא עושה יוצא לא טוב. השנה הוא אומר "אני לא יודע" על כל דבר, גם כשהוא כן יודע. הוא חושש לעשות משהו לא נכון. אם הוא לא מבין משהו הוא נכנס לפאניקה ונבהל מכל טעות. מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך כדאי להגיב?
 פתגם ישן טוען: "יודע שיודע / אינו יודע שיודע / אינו יודע שאינו יודע / יודע שאינו יודע - עדיף! ". מבין כל הכשלים התודעתיים המצב שבו אנו מודעים לחוסר הידיעה שלנו עדיף. ילדים קטנים כלל אינם מודעים למה שהם אינם יודעים. כל מה שהם עושים מצליח להם- מצליח לעורר התפעלות ועיניים בורקות אצל הזולת. הם משרבטים לתומם קו, כתם, נקודה. חוקרים ומגלים את מעשה ידיהם ומושיטים לאמא בגאווה: "עשיתי לך הפתעה!".

עם ההתפתחות באה ההתפקחות: במקום לעסוק בחקירה והתנסות הם מכוונים עצמם לתוצרים מסוימים. הם יודעים איך צריך להראות עיגול אבל זה דומה יותר לאבטיח שהתרסק. הם ניסו לצייר בית אבל הבית כאילו גדל והנייר התכווץ. הם מביאים לאמא ציור והיא מתפעלת: "איזה נמלה חמודה", - "אבל אני ציירתי איש". ההתפקחות הכרחית. עד שאתה לא יודע, אתה לא יודע. מי שחושב שהוא יודע הכל לא מבין מה המשמעות של "לדעת".


עם ההתפקחות באה ההסתבכות: התובנה שהם לא יודעים נוחתת עליהם כמו "בועת הצלחה" שהתנפצה. אינפלציה של האגו. לפעמים הבועה נוצרת בגלל עודף התפעלות מהמעלות יוצאות הדופן של הזאטוט. לעיתים פחות מדי התפעלות ויותר מדי ביקורת (של מבוגר, אח או חבר) מביאים למשבר.
דפוסים המנעותיים - התרחקות ממשהו שגורם להרגיש לא בנוח - משמרים את הרתיעה מלחזור ולהתנסות.

החשש של בנכם שהוא לא ידע לענות על הציפיות מכניס אותו לאי שקט. הוא אומר מהר "לא יודע" כדי להרחיק עצמו מהתחושה הזו. בכיתה א', לראשונה בחייו הוא נחשף בחוסר הידיעה שלו לעיני אחרים, מתקנים אותו ומשווים אותו לאחרים. החשש להיכשל גובר. מה שמשמר את המשבר זו התפיסה המוטעית שהכישלון חייב להמשך, שהוא אינו ניתן לפתרון. מבחינתו, או שהוא חכם או שהוא טיפש. חכמים מצליחים מיד וטיפשים נכשלים לעד. עובדה!

"בשביל כבוד צריך לעבוד". וגם ההפך נכון. כבדו את בנכם כאשר הוא מתאמץ. עודדו אותו לשוב ולנסות, לשוב ולנסות... שבחו אותו על התהליך שהוא עושה ולא על התוצאה. הסבירו לו שאנחנו לא אמורים לדעת. אנחנו אמורים לנסות, להיכשל, לטעות, להתבלבל... ומפעם לפעם להצליח יותר ("מנסים מנסים- ובסוף מצליחים"),. כוונו אותו להתמקד באתגר ולא בתוצר. האתגר אינו לדעת מיד ובקלות אלא מיום ליום לדעת יותר ממה שידעתי אתמול ("היינו רוצים שזה יהיה מהר ובקלות אבל העיקר שזה לאט ובטוח"). (ראה גם רשומה קודמת: להרגיש מיוחד).

"בועת הצלחה", להבדיל מבועת נדל"ן או בועת היי-טק, מתפוצצת לא בגלל שהלכנו צעד אחד רחוק מדי אלא בגלל שהלכנו צעד אחד קדימה. התעודדו כדי שתוכלו לעודד. המשבר זמני בלבד. 

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", " קשה לי".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על השפעה של התעודה על תפיסה עצמית "קבלת תעודה"

29.11.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

גננת גידלה ילדה בגן


בתי חוזרת בבית על משפטים שאומרים לה בגן, והסגנון לא נעים לי. אני צופה בה משחקת עם בובה או מדברת אל אחותה הקטנה, אומרת משפטים כמו:
"אין יותר בכי, אני לא רוצה לשמוע יותר בכי"
או "מי שלא מתנהג יפה לא מקבל הפתעה".
או "כמה את מדברת. את מדברת יותר מידי".
פעם היא סיפרה שהסייעת נתנה לה מכה על היד כי היא הרביצה קודם. במקרה אחר היא אמרה שבנות בגן מעליבות אותה.
אני מתחלחלת מהמחשבה שהם נוהגים בקשיחות ונוקשות וזה מחלחל לילדים. אני מנסה כבר כמה ימים למצוא את המילים כדי לדבר עם הגננת על זה, אך אינני רוצה להיתפס כאמא מעצבנת, וקטנונית שמדברת יותר מידי.
מה עושים?
כמה משמח לראות שהקטנה מפותחת מאוד בתחום המשחק. בגילה הרך היא כבר עושה שימוש בדיבור ובמשחק, משחזרת אירועים כדי להבין את העולם סביבה.
פחות נעים לחשוב שהיא נמצאת אצל גננת שממוקדת מדי בתפקוד חיצוני, ומנחה את הילדים להתנהגות מקובלת בצורה לא אמפטית, ללא הבנה לעולמם הרגשי. עם זאת חשוב לזכור שהמשחק של הילדה מבטא, אולי, את החוויה והפרוש הלא מדויק שלה למשהו שקרה.

במצבים כאלה תפקיד ההורים כפול. מול הילדה – לנחם, להרגיע, להסביר, לתווך.
מול הגננת – להבין מה ההתרחשות האובייקטיבית בגן ולנסות לגייס את הגננת לשותפות אמיצה.
בבית, ראי במשחק של הבת הזדמנות נהדרת לעזור לה להבין את עצמה ורגשותיה. כשהיא מציגה ילדה שננזפת כי היא בוכה או מדברת יותר מדי, הצטרפי למשחק ואימרי שהילדה בוכה כי היא עצובה/ או מתגעגעת/ או נעלבה. הוסיפי שלא נורא, עוד מעט הבכי יעבור, שהיא חכמה ויש לה הרבה מה לומר, אבל לפעמים גם למישהו אחר יש מה לומר, וצריך להקשיב. הציעי שהגננת לא התכוונה להעליב את הילדה אבל רוצה שקט כדי שתוכל לספר סיפור. ואולי, כשהרבה ילדים בוכים אוו צועקים , היא מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות...

אם היינו מעבירים שאלון ציפיות להורי הגן ,חצי מהם היה מבטא רצון שהגננת תעסוק בתכנים לימודיים, העשרת השפה ופיתוח החשיבה. חצי אחר היה מצפה למסגרת מובנית עם דרישות וגבולות ברורים ותיווך של הרגלים והתנהגות חברתית הולמת. החצי השלישי היה מעדיף לרכך גישה לימודית, להפחית מהלחץ להתנהג יפה ולתת הרבה חום , קשר, מקום למשחק חופשי וכיף. (ויש עוד המון "חצאים"). אלא שהמציאות והאנשים שנפגוש בדרך אינם תכנית כבקשתך. הם אף פעם לא תואמים במדויק את ציפיותינו. 
לכולנו חסרות המילים הנחוצות כדי לשכנע את הגננת שהקשר עם הילד שווה את המאמץ; שחוויות חיוביות וגבולות מיטיבים מצטברים לשינוי; ששותפות בין ההורה והגננת יקרה יותר מפיצול וחוסר המשכיות. עד שאנחנו מוצאים את המילים הילדים כבר בצבא.

לפני שיחה עם הגננת, הזכירי לעצמך שאת הדמות המרכזית בעולמה של ילדתך, שזו זכותך וחובתך להיות אקטיבית ולדרבן את הגננת להבין ולקבל אותה, גם אם היא עוד לא למדה כיצד להתנהג בגן.
היי פעילה בניסיון שלך לבסס קשר ותקשורת טובים עם הגננת.

הסבירי לה את הנסיבות, בדיוק כפי שכתבת לנו – שהקטנה מציגה ומספרת על הערות ונזיפות וחוזרת על שפה מעליבה ואת רוצה לברר מה מקורם.

תני הכרה למאמצים ולכוונות הטובות של הגננת – את מבינה כמה קשה עם הרבה ילדים, צפיפות, רעש, בכי ודיבורים, לנסות לנהל שיגרה וללמד.
הכירי בחלקך ובאחריותך – אמרי שאולי החששות שלך מוגזמים. ספרי לה שבבית אתם נוהגים אחרת, ושאת מנסה להגביר את המודעות של המתוקה לדרישות השונות בגן ולכוונות והסיבות שמאחוריהן, מבלי לשפוט את הגננת.
נסחי בברור את ציפיותיך - את מבקשת שישימו לב, כשהם מעירים לה, לעשות את זה בהבנה ובסבלנות כדי שהיא לא תפרש את זה ככעס ועוינות, ורק תבכה יותר. עשי זאת ממקום מכבד. אפילו גננת לא חמה זקוקה לחום אנושי.

נזיפות, איסורים וענישה לוחצים על הברקסים ונועלים את ההגה, אבל לא מלמדים נהיגה טובה. בשביל זה יש צורך במורה סבלני ובהרבה שעורים.

לפוסטים קודמים בנושאים דומים:
כיצד להתמודד כאשר הגן לא אופטימלי – קראו "הסתגלות לגן- גננת טובה גננת אווזה"
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו "לקראת השנה הבאה"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"
כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".
עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

2.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

הסתגלות לגן- גננת טובה, גננת אווזה

בלית ברירה רשמנו את הבן שלנו לגן רחוק מאידיאלי. הגננת קשוחה ולא מספיק חמה, סדר היום נוקשה ויש מעט הזדמנויות למשחק חופשי, לעשות דברים בקצב, בזמן ובכיף של הילדים. גם עם הגן הקודם לא היה לנו מזל. הגננת יצאה לחופשת לידה ממושכת וזה גרר תחלופה של כוח אדם. בסך הכל הוא עבר את השנה בשלום אבל לא התלהב ללכת לגן והתקשה להיפרד מאיתנו בבוקר.

אני מרגישה אשמה על השנה שעברה, מוטרדת מהשנה הנוכחית ודואגת מה ההשפעה של כל זה עליו? האם זה יכול להזיק לטווח ארוך? האם עשינו לו עוול נורא?
לפני שנים אספנו אל ביתנו אפרוח-ברווז שזה עתה בקע מקליפתו. בימים הראשונים אפרוחים לומדים ללכת אחרי האימהות שלהם. המאפיינים המיוחדים של האם - הרגליים, הצבעים, הקולות -מוטבעים במוחם. הם ימשיכו לעקוב אחריה עד שיהיו בוגרים דיים ללכת לדרכם. באופן דומה למד הברווזון שלנו ללכת בעקבותינו. רגליים אנושיות היו לתחליף- אם ונסכו בו ביטחון רב. 

סופשבוע אחד יצאנו לים ולקחנו את הזעירון עימנו. כיוון שהחוף היה שומם שחררנו אותו והוא פסע לצידינו לאן שהלכנו. פסיעות אנושיות ואחריהן עקבות ברווזיות עיטרו את החוף. בהדרגה הוא התרחק והרשה לעצמו להתעכב, לנקר ואז לשוב ולקצר טווחים. ביום שישי התהפך עולמו. החוף התמלא עשרות רגליים, קולות ודמויות אנושיות. תחליפי ברווזים זזים באי שקט ממקום למקום. הזעירון פנה כה וכה, התבלבל, קפא במקומו ופצח בבכי של ברווזים. לולא השבנו אותו לתיבה הוא היה מאבד אותנו מיד לאחר שהיה מוצא אותנו. שוכח מה הוא מחפש ומחפש את מה שהוא כבר שכח. רץ ממקום למקום עד להתשה.

גם התינוק האנושי יוצר קשר אמיץ עם ההורים, מזהה את המאפיינים המיוחדים שלהם ושואב מהם ביטחון ורגיעה. אחר כך הוא לומד להעביר את תחושת הקרבה והביטחון לדמויות נוספות.קשה להפריז בחשיבות של מיעוט דמויות בגן. חמות, שקטות, עקביות. כשדמויות רבות מתחלפות, ההבנה של הילד משתבשת ובטחונו מתערער. הוא איננו יודע למה לצפות ואינו בטוח שיהיו לידו, יעזרו וירגיעו יהיה מה שיהיה. 
מנגד, לתינוק האנושי יכולת מדהימה להפנים את הדמויות החשובות, לזכור את תחושת הביטחון שהן נוסכות בו, לשחזר את קולן ולהיעזר בהן גם כשאינן לצידו. ככה הוא מצליח להרגיש בבתים זרים "כמו בבית". זו דרכו להתייחס לגננת כאל אמא זמנית.
לא פשוט להתמודד עם הסתירה בין הצרכים של הילד לבין האפשרויות במציאות. אחת הדרכים לעשות זאת היא להיות הדובר של הילד בגן והשגריר של הגננת בבית. בבואכם לגן ברכו את הגננת לשלום. הביאו לה משהו מהדרך (פרח, גרוטאה להדבקה, חיוך, מילה טובה..). העבירו אליה את הילד עם בקשה שתיתן לו מדי פעם מילה חמה. עשו זאת בנוכחותו כדי שייתן בה את אמונו. בבית, דברו עימו על הגן בחיבה. עזרו לו לשנן את השמות והכללים ולהיזכר במה שעבר עליו.
כשגננות מתחלפות או שאינן די חמות וקרובות (לשלושים ילדים!) הילדים לומדים לקבל חום מחבריהם. עזרו לבנכם ליצור קשר עם חבר טוב מהגן והם ילכו זה לצד זה עד שיהפכו מברווזונים לברבורים.

מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"

 כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"


7.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

גמילה מחיתולים/ פחד בבית השימוש

כניסה למסגרת חדשה, תחת עינם הפקוחה והביקורתית של דמויות סמכותיות חדשות והשוואה בלתי נמנעת לילדים חדשים, היא מקור לחץ לילדים והורים. אצל הילד זה עלול להביא לנסיגה (זמנית בלבד!). את המבוגר הלחץ עלול לדחוף לטפל בבעיות שהוזנחו עד כה. אבל לא משנה כמה אנחנו לחוצים לדחוף קדימה - לפני שמניעים כדאי לשחרר את בלם היד, להחליף גלגל, לחלץ את האוטו מחול טובעני. אחרת המנוע יתלהט והתקיעות תישאר בעינה.
לפניכם שאלות ותשובות שפורסמו כתגובות בפוסטים קודמים ומדגימות כיצד ניתן לטפל קודם במה שעוצר ואחר כך לדחוף קדימה, כדי לצמצם את הקונפליקט של הילד.
"אנונימי" אמר/ה:

רציתי לשאול בנושא הגמילה: יש לי ילדה בת שלוש שנים, גמולה כשמונה חד'. יש לציין שהגמילה עברה בהצלחה ב"ה וללא בעיות, אך משום מה עדיין יש לה פחד מקקי. אמנם היא לא מפספסת אבל מתלוננת הרבה על כאבי בטן, עד שמשתחררת. אנחנו מנסים להסביר לה שכדאי ללכת להתפנות כי קקי שנשאר בבטן מכאיב, אך זה לא מועיל. היא מבקשת מס' פעמים לשירותים, מתיישבת, מתחרטת וחוזר חלילה עד שלבסוף תופסת אומץ. יש לציין שגם אז היא ממש אחוזת פחד ומבקשת שנשמור עליה: ניתן לה יד, נחזיק לה את הבגדים את השערות וכדומה - שלא יתלכלך...

מה דעתך בעניין? מה לעשות?תודה רבה מראש


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
בגיל שלוש החשיבה ההגיונית עדיין לא מדויקת. ילדים חכמים מחברים אחד ועוד אחד ויוצא להם עשר. לכן הם נבהלים. אם הקקי נופל לשירותים. והיא יושבת על השירותים - מסקנה: גם היא יכולה ליפול לשרותים. אם קקי שנישאר בבטן מכאיב והיא עושה קקי שנשאר בבטן - מסקנה: זה יכאב לה. אם קקי מלכלך והיא עושה עכשיו קקי - מסקנה: כשהיא תעשה קקי היא תתלכלך.
ילדים לא זקוקים לסיבות והסברים עודפים כדי לעשות בשירותים. הם זקוקים לעידוד והרגעה וקישור של יציאות והפרשות עם משהו טוב. בכלל, כאשר ילדים בקונפליקט - לעשות או לא לעשות - במקום לחזק את הכוחות הדוחפים ( למה כדאי לעשות) עדיף קודם כל, להחליש את הכוחות המעכבים (מה מונע ממנה לעשות). 

במקום להאיץ ולהלחיץ ("זה לא בריא", "אחרת יכאב לך") כדאי להרגיע ("אל תדאגי, גם אם טיפ טיפה יכאב זה יעבור"). ככה זה גם עם מבוגרים.

שחקי איתה בבובה שהולכת לשירותים. הרבי להחמיא ולהרגיע: "אף אחד לא נופל לשירותים וגם לא השמלה או המחרוזת". "הקקי לא מלכלך והריח תמיד עובר", "אימא תמיד אוהבת ועוזרת". בסוף היא בטוח תעשה קקי. התייעצו עם רופא במידה ויש לה עצירות או שאלה רפואית כלשהיא. והעיקר, הירגעו והתעודדו כדי שתוכלו להרגיע ולעודד. זו תופעה שתואמת את גילה. חינוך זה לא צניחה חופשית ולא חייבים להצליח בפעם הראשונה (כבר אמרנו?!)
"אנונימי" אמר/ה:

תודה על הבלוג המיוחד שאני קוראת בו בקביעות, ונעזרת המון.עכשיו אנחנו בעניין גמילה של הילד שלי שבעוד מספר שבועות יהיה בן 3.חלק מחבריו בגן כבר נגמלו. הוא מדבר על כך ולכן חשבתי שהוא מוכן. קנינו סיר וספרנו את הספר "סיר הסירים", אבל כשזה מגיע למעשה הוא לא מסכים בשום אופן לשבת על הסיר. רק עם מכנסיים. אבל להוריד את הטיטול - אין על מה לדבר. פעם אחת ניסיתי והוא בכה מאד. אני לא רוצה להלחיץ או להפחיד אותו ולכן הפסקתי מיד. אציין כי עוד לא שמתי לו תחתונים אף פעם, חשבתי שהוא צריך להכיר את הסיר קודם ולנסות לשבת עליו. מה לעשות? לחכות? לנסות? בכל זאת לשכנע אותו? מה את חושבת?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"חשבתי" יקרה
אם מישהו היה מזמין אותך לאכול מאכל שאת לא מכירה, מנסה לשכנע אותך במילים שזה טעים ובאותו זמן מעווה את הפרצוף כאילו הוא ניגעל מהטעם - למה היית מאמינה? למה שהוא אומר או למה שהוא לא אומר? היית טועמת או מסרבת?

בגיל 3 הוא לפחות חצי שנה כבר בשל לגמילה. כדי שיאמין שמשהו שהוא אינו מכיר הוא לטובתו הוא צריך לראות שאת בטוחה, מחייכת ולא נרתעת. יש סיכוי שאת חוששת להלחיץ אותו והוא מפרש שאת חוששת מהסיר, ממש כמוהו. שימי את הסיר בין המשחקים, הושיבי עליו, תוך כדי משחק, את הבובה, את הילד, את אחד האחים. אחר כך בשירותים נסי להושיב את בנך בלי מכנסיים ובלי חיתול כמו שהיית מנסה לשכנע אותו לשחק במשחק חדש. בלי חשש. מתוך שכנוע פנימי מלא. חזרי על כך כל פעם שאת רוצה להחליף לו. תראי שלאחר כמה פעמים הוא יהיה מוכן. הוא ידבק בשכנוע שלך ולא בחשש שלך.

את יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שמה שחסר לך זה ביטחון לעשות את מה שאת יודעת ולא ידע מה כדאי לעשות. הרשי לעצמך לעשות את זה צעד צעד.וזכרי: זה לא "או שמצליחים מיד, או שנכשלים לעד" אלא "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים".

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

הדפסלהדפסת הפוסט

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?
ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.


בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.
כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"


15.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אני חוזר הביתה

"אנונימי" אמר/ה:

בחיפושי אחרי עזרה הגעתי לבלוג שלך. משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ .

בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש. הוא ילד יחיד ומאוד חברותי. בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר. הוא מתקשה להיפרד בבוקר, אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית. אני בדרך כלל נוטה להכיל את התסכול ולדבר אתו ולהרגיע אותו. זה נהיה קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור. יתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות. גם בשנה שעברה הוא לא רצה לבוא הביתה מהגן, אך לא בבכי והתנגדות פיזית.

אני לא יודעת איך להגיב וזה מאוד קשה לי. הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו . אשמח לשמוע דעתך/עצתך.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מתמודדת"
תודה על הערכתך את הבלוג. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. עם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין איזו אמא יש לו וגם לא כל כך מבין את עצמו .לכן הוא זקוק לך יותר.

השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשהשנה נפתחת עם חגים וחופשים - מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה, מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים לחזור מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה. 

הסיבה העיקרית לקשיים היא שמה שברור לנו לא ברור להם ומה שברור להם לא ברור לנו. בתור סטטיסטיקאי מתחיל, כשמושג הזמן עדיין לא נהיר לו, אם כל יום את משאירה אותו בגן וכל יום את לוקחת אותו הביתה, יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יישאר בגן. בגילו הוא מכיר רק דרך אחת לבדוק אם באמת באת לקחת אותו: הוא יתעקש לא לבוא. אם את תתעקשי בחזרה – סימן שאת מתכוונת למה שאת אומרת. הוא מסתבך ובאמת קשה לו, אבל לך יש
ה מ ו ן כלים לעזור.

הכול מתחיל בבית: בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה, כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה (אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים) אם בסוף שוב חוזרים לגן?!

בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים תחזרו לשחק בהם.

שימי ממתק קטנצ'יק שיחכה לו כשתחזרו הביתה (אין כמו הצימוק שבקצה המנהרה).

ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.

דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו. עזרי לו להעביר את ההתקשרות ממך אליה ("תראה מי מחכה לך בגן!"; "הגננת פה בשביל לשמור ולעזור עד שאמא תחזור"). בקשי מהגננת, אם אפשר, לעשות אותו דבר בצהריים. ככה הוא לא יתבלבל ויחשוב שאם הוא החליף ידיים אולי הוא גם החליף בעלות.

הפרדי בטקס קצר ואל תעלמי לו בלי שלום. מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול! מי גיבור! מי לומד לשחק עם חברים/ בקוביות/ עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).

אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה לפני הפיזור. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש. במפגש המחודש הרבי לבטא שמחה, אהבה, חיבוקים ונישוקים ("את מי אני אוהבת!; "כמה כיף לי לחבק אותך!").

יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.

האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. היי סמוכה ובטוחה שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.


"אנונימי" אמר/ה:

תודה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות. אני מיישמת את העצות. אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו . הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי . אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.


פוסט קודם על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".

על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "עוד לא די".

על העזרה שבחפץ מעבר – "חפץ מעבר – לחזור הביתה"

כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".

עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".

1.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

קשה לי

הכניסה למסגרת חינוכית גבוהה יותר כל שנה מרחיקה את ילדינו עוד קצת מגן העדן של הינקות.

כל שנה קצת יותר דרישות וקצת פחות וויתורים. קצת יותר הוראות וקצת פחות בחירה חופשית. קצת יותר דרישה להתמודדות עצמאית וקצת פחות עזרה. יותר דגש על הישגים קוגניטיביים ופחות על סיפוק צרכים רגשיים. יותר ויותר יחס פרונטלי כוללני במסגרת המונית ופחות ופחות יחס אישי במסגרת קטנה.

כל הילדים המאושרים מן המעבר דומים זה לזה. וכל ילד אומלל, אומלל בדרכו ומהסיבות שלו. לפעמים הסיבה זעירה כמו עדשה במזרון אך מטרידה כמו חצץ בנעל. לא פשוט להסתובב עם חצץ בנעל 6-8 שעות ביום.

מורה קפדן העניש שניים מתלמידיו שלא דקדקו בלימודיהם. הוא הורה להם להסתובב יום שלם עם אפונים בתוך הנעלים (משל לסבל גדול שיכולה טעות קטנה לגרום). בתום היום התייצבו שני התלמידים מול המורה. אחד מהם צולע ובוכה והשני מחויך ומרוצה. הראשון רגליו דואבות מחיכוך עם האפונים. השני בישל את האפונים וריכך אותם בטרם נעל את נעליו.

בשביל זה יש הורים. בשביל לרכך לכל ילד את האפונים- העדשים הספציפיים שלו.



עוד באותו נושא קיראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'" "שינויים ומעברים"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

27.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גן חדש

אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?
תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי - אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:

ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית - תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".

במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין...) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר - הכל יהיה בסדר!

ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.

הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"


11.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

לקראת השנה הבאה-עוברים גן

לקראת שנה הבאה עלינו להחליט לאיזה גן לרשום את הבן שלנו. בנוסף על החשש להשאיר אותו עם אנשים זרים, אנחנו מתקשים לבחור לו מסגרת. ההתלבטות היא בין מסגרת גנית קרובה ומוכרת, עם גננת חמה, אבל לא משכילה לבין גן איכותי רחוק מהבית עם פחות ילדים אבל שהוא לא מכיר.
איך עושים את הבחירה? איך יודעים מה הכי טוב לילד?

מרגע שהפכנו הורים אין יציאה מהתפקיד ההורי: לא להפסקה, לא לחופש, ואפילו כשמעבירים את המושכות לתחליפי הורים, עדיין האחריות שהילד יקבל מענה לכל צרכיו מוטלת על ההורה. עם זאת, ילד גדל בתוך סביבה, וגם היא חשובה להתפתחותו. במפגש עם מסגרת חוץ ביתית הילד מגלה את העולם ולומד לבטוח באחרים. חוויות חיוביות מחזקות ראיה אופטימית, מאפשרות למוח לפרוח וללב ללבלב. אפילו לגעגועים לאמא יש בונוס – הם דוחפים את הילד לחפש קשרים חברתיים חדשים.

השתלבות בגן חדש היא אתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק, שיבושים באכילה, בשינה ובמערכת החיסונית.
בבואנו לבחור לילד מסגרת נשאלת השאלה: מה התנאים הנחוצים על מנת שהילד יישאר מאותגר ולא יכנס לסטרס במצב החדש. מבוגר חם ואוהב, קשרים חברתיים, סביבה מוכרת, שיגרה ידועה מראש, הבנה למה שקורה, גרייה במידה בינונית ומיעוט גורמי סטרס בסביבה הגנית (צפיפות, רעש, כעס וצעקות) – כל אלו מגנים על הילד מפני לחץ לא בריא. כל אלה ועוד ניתן למצוא ברוב הגנים. אין הכרח לחפש את "הגן הכי טוב" כדי שיהיה לילד הכי טוב.

בחירת מסגרת לילד היא תמיד בחירה בין עדיפויות. מעבר מסגרת בגיל גדול עדיף על מעבר בגיל צעיר. כתינוק – הוא אולי יתלונן פחות אבל גם יבין פחות מה קורה, יהיה יותר בלחץ ויהיו לו פחות כלים להתמודד עם השינוי.
מענה רגשי חשוב יותר מאתגור שכלי. לימוד אנגלית בגנון זה אולי "מדליק", אבל לא מתדלק. גננת מחבקת ורגישה שתראה את הילד, תיתן לו את היחס הדרוש ותחבר אותו לחברים חדשים. מאותן סיבות המשכיות עדיפה על שינוי; עדיף גן קטן עם מעט ילדים ועדיף להיות בין הגדולים בגן – כל מה שתורם להרגשה "אני גדול", "אני מצליח", "עולם קשוח אני יכול עליו!!"

אם חישבתם את כל המינוסים והפלוסים ואתם עדיין מתקשים לקבל החלטה, התחברו לדבר הזה שנקרא "תחושת בטן"... ופשוט תבחרו! ואז, הניחו את ההתלבטויות בצד ותנו צ'אנס...
נסו גם אתם להפוך את הלחץ לאתגר. זכרו שלילדכם יכולת הסתגלות, ואתם (וגם הגננות) תמיד תהיו שם בשביל להקל על המעבר. הוא יוצא לגן ולא לקרב, ובסיוע שלכם הוא יצא מזה מנצח!

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"



23.10.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

יחסים חברתיים- במחשב או להשתלב


עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.
אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו? 
בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים  בעלי כוחות על.

יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים... בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.

מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.
כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח- בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".

אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.
קיראו גם פוסטים קודמים בנושא:
"הוא הרביץ לי" "מציקים לי" – על התמודדות עם יחסים חברתיים לא פשוטים והצקות.
"הכנה לכיתה א'"- על מעבר והסתגלות לכיתה א'.
"אתה לא מקשיב לי"- על השפעות מחשב וטלוויזיה.
"קבלת החלטות חדשות"- על הכנסה של שינוי בחיים. 


22.8.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

לקראת שנת הלימודים החדשה


באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'

29.8.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

אני בראש השנה



אם החיים הם מסע בזמן, תחילת שנת הלימודים היא תחנה במסע הזה. כאשר מסתכלים קדימה נדמה שמשרד החינוך פישל (בגדול) כשקבע את תחילת הלימודים דווקא במועד בו הכי קשה לחזור לספסל - מייד בסיומו של החופש!

לאלה שעוברים למסגרת חינוכית חדשה לא ברור למה הוריהם מתעקשים, שוב ושוב, להכיר להם גן, כיתה, חוג או חברים חדשים, לעודד להתחבר ולאהוב אותם - וכשסוף סוף הם מרגישים שם נוח, להתעקש להעביר אותם למקום חדש. למה לעזוב מקום שהם מכירים ואוהבים למסגרת שהם לא אוהבים עם ילדים שהם לא מכירים?!
בנוסף, אחרי החופש מסובך שבעתיים להתמצא בזמן. כיצד יתכן שחצי שעה בבוקר חולפת כהרף עין, עוד בטרם סיימו לפשוט את הפיג'מה ולעומתה חצי שעה של הכנת שיעורים נמשכת לעד?! מדוע בבית הספר הזמן זוחל כמו צב ובערב הוא בורח כמו ארנב?!

כאשר אנחנו, הגדולים, מביטים אחורה על השנה שחלפה, מדפדפים ברשומות שלנו, אנו שמחים לגלות שצברנו ניסיון, ידע, תובנות וכישורים מספיקים כדי שתחילת השנה הזו ואנחתה יהפכו, בהמשך, לשנה טובה ומבורכת.
בעבר הבנו שהקושי המרכזי בפרידות ומעברים נובע מכך שבהיעדר מבוגר אוהב ומרגיע הסף בווסת של המוח יורד ותחושת המצוקה עולה (פוסט "לקראת שנה הבאה"). במצב שכזה כל מה שמפתיע ולא מוכר נתפס כמאיים ומדאיג ומפעיל מערכות בלימה והימנעות (פוסט "ל"ג בעומר" ופוסט "פיפי קקי"). ישנן דרכים להפחית את הלחץ כמו מוצץ, חפץ מעבר, שיגרה מוכרת ויותר מכל - קשר רגשי עם גננת וחברים (פוסט "מוצצי" ופוסט "לחזור הביתה"). על מנת שהילד יצליח, באופן זמני, להעביר רגשות, קשר ואמון לאנשים חדשים עליו למתן את רגשותיו כלפי הוריו. כתוצאה מכך לוקח לו זמן להיפתח אל ההורים במפגש מחדש (פוסט "בסוף תמיד חוזרים לגן").
ילד שמקבל הכרה לרגשותיו, עידוד, הרגעה והנחייה (בתבנית חוזרת) מהורה רגיש ואוהב יתחבר לכוחות שבו ויתמודד עם המצב בהצלחה. ילד שיזכה למאור פנים וחיבוק גדול במפגש מחדש לא יהסס לחבר שוב את התקע לשקע (פוסט "עוד לא די").

ברגע שנהיה מעט קשה, זכרו (כדי שתזכירו...) שטבעם של רגשות להתחלף. "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" נכון גם לגבי ילדים. בתום החופש הילדים מסתכלים אחורה ברינה וקדימה בדמעה וחשש. אל דאגה. מתישהו, בין סוכות לחנוכה - זה מתהפך. היו סבלניים.