בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".
עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח.
כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח!
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה.
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת.
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו.
ט"ו בשבט שמח
9
תגובות
רשומות
