שוויון בנטל- נקיונות פסח

סדר וניקיון הם מושגים יחסיים. בשביל שמישהו יגלה שהוא לא מסודר הוא צריך לידו מישהו מסודר ונקי ממנו גם שוויון בנטל הוא מושג יחסי, סובייקטיבי. בשביל להרגיש שהוא עושה יותר, אדם זקוק למישהו שעושה פחות. גם חוסר הנחת מחוסר השוויון היא סובייקטיבית. אם אדם משווה עצמו למישהו שעושה פחות הוא מרגיש פראייר. אם ההשוואה היא למישהו שעושה יותר – הוא מרגיש סבבה!! יחסיות היא מושג מופשט שקשה לילדים להבין. זו הסיבה שרוב הילדים לא ערים לחוסר השוויון בנטל.

רוב הילדים גם ממעטים לחשוב אודות הרגשות והתחושות של הוריהם. לפחות לא באופן מודע. אצל חלקם המנטליזציה, היכולת לשער על הנפש (המיינד) של ההורה – הרצונות, הצרכים, הרגשות, המחשבות, העמדות - עדיין לא התפתחה. היא מתפתחת רק בנוכחות הורה שמכיר בעולם הפנימי השונה של הילד ומשתף אותו בזה שלו. גם כאשר ההורה מבטא בקול ברור את רצונו בעזרה יהיה להם קושי להבין אותו ("אני מצפה שתתנו כתף"; "זה מבאס אותי שאתם לא עוזרים"; "כשאנחנו מסדרים יחד זה הרבה יותר כיף"; "כשאני מנקה ואתה משחק זה מוציא לי את החשק לנקות"..). האמירה עשויה להיתפס כסתמית, מקומית, או לא צודקת. מהזווית שלהם "סדר" הוא התירוץ של אבא ואימא לומר להם מה לעשות או להזיז אותם מן המחשב. הם לא מבינים למה לשים דברים "במקום" כאשר על הרצפה יש הכי הרבה מקום.

אם הדרישה של ההורים "לסדר" מרגיזה אותם, סימן שזו הייתה כוונתם. הנה עוד סיבה מדוע כל כך חשוב לעודד את הילדים לחלוק בנטל. כשמסבירים להם (ללא כעס וגינוי)מה ההורים מרגישים, חושבים, ולמה הם זקוקים, זה מאפשר להם לחשוב על הנפש של האחר; להבין את הסובייקטיביות והשונות ברגשות; להאמין שאבא ואימא יכולים לראות דברים באופן שונה פשוט כי הם אנשים שונים, נפרדים.

כשם שבהגדה של פסח לכל שאלה יש כמה תשובות, כמה פרושים אפשריים, גם לקושי שלהם לעזור יש יותר מהסבר אחד (זו לא חייבת להיות עצלנות). וזה שאינו יודע לעזור – "את פתח לו".

קראו באותו נושא:
איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

עוד בנושא הפסח: 

"והגדת לבנך", "ראיתי את פרעה", "חופשת הפסח=אוי חופשה שכזו"

2 תגובות

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

3 תגובות

העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג

אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.
האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.

יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".

1 תגובות

סיפור לצי-פור

״אנונימי״ אמר/ה...

משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"

הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"

הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"

אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."

היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.
הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".

2 תגובות