עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

28.10.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!



עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

15.10.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

מצב ביטחוני


״אנונימי״ אמר/ה:

גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.

האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).

הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.

משהו בנוסח כזה:
"... ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי..."

אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".

ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (תגובות ילדים למצבי חרום) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (מסבירים מלחמה).

מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.

כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.

למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.



איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"