סדר, סדר תרדוף!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

 בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"

שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

7 תגובות

"אני רוצה!!!" (מודל המזגן)

למרות שהבטחנו לעצמנו שזה לא יקרה אנחנו נכנסים למאבקים עם הבת שלנו על כל צעד ושעל. זה קורה כשבאים לעזור לה, נותנים לה הוראות או כשעושים כל מיני דברים עבורה. היא מרימה קול, צועקת, דוחפת, חוטפת בכוח ולפעמים אפילו מחטיפה. אם יש לנו זמן ואנחנו מלאי סבלנות זה קורה פחות. אנחנו לא רוצים להיכנס איתה למאבקים אבל גם לא נראה לנו נכון לוותר לה. ולפעמים גם אין זמן. האם היא מנסה לבדוק אותנו? האם זו הדרך שלה להיות עצמאית? האם היא מחפשת תשומת לב?

"מודל המזגן": זוג חוזר מירח דבש. את הרוחות הרומנטיות שנשבו ערב קודם מחליפות רוחות מדבר חמות. שניהם לוהטים. היא רוצה לסגור חלונות ולפתוח מזגן. הוא רוצה ההיפך. מה עושים? מי קובע? מי שמתעקש / צועק/ נעלב/ בוכה/ מתעלם? הם לא רוצים לריב ולא צריכים את המאבק כדי להרגיש עצמאיים. הם לא מנסים לעשות "דווקא" או למשוך תשומת לב. הקונפליקט הוא אמיתי. הרצונות שלהם מנוגדים.

לאנשים שונים פתרונות שונים (קדימה, תשאלו את החברים שלכם!): אני קובע! מי שנוהג קובע! מי שסובל יותר קובע! מחלקים את הדרך חצי חצי! בקיץ – מי שחם לו קובע. פתרון טוב הוא כזה שמתחשב בצרכים של שניהם ואינו מספק את האחד ומוחק את השני. פשרה (גם מזגן וגם חלון פתוח), סירוגיות (פותחים מזגן או חלון לסירוגין) או ויתור (בתנאי שלא תמיד אותו אחד מוותר) הם הפתרונות העדיפים.
מודל המזגן מסביר חלק מהמאבקים בגיל הרך: כשילדים מגלים שיש להם רצונות שאינם נענים הם מתחילים למחות ולהיאבק. כשהם מכריזים "לבד!" הם מתקוממים על ההתנגשות בין הרצון שלהם לעשות בעצמם לבין רצון ההורים לעשות במקומם. כשהם צועקים "לא!" הם מתנגדים לכך שעושים להם דברים ומנהלים אותם מבלי ליידע או לשאול לרצונם. הם מתעקשים "אבל אני רוצה!" כשנראה להם שלא שמעו ולא הבינו את רצונם. הם מגיבים בהתקף זעם כאשר משהו שרצו מאוד לא קרה או משהו שמאוד לא רצו – קרה.

"מודל המזגן" מבטא דפוס של הדדיות ביחסים. ביחסים שכאלה אף אחד אינו רוצה לשלוט או להשתלט על הזולת. אבל גם לא להימחק ולהיות נשלט. איש אינו מעוניין שהשני יקבל את רצונו בניגוד לרצונו בדיוק כשם שהוא עצמו אינו רוצה לקבל את רצון חברו מתוך לחץ ובניגוד לרצונו שלו. ההבנה היא ששני אנשים, קרובים ככל שיהיו, לא חולקים בדיוק אותם רצונות. הצפייה היא להתחשבות הדדית.
בגיל שנתיים ההורה מבטא באופן מילולי את המשא ומתן בין הרצונות המנוגדים ("אתה רוצה לפתוח את המים החמים/ השמפו לבד, אבל זה קשה / יישפך. בוא תנסה קצת ואחר כך אמא תעזור"). בגיל ארבע והלאה הוא כבר רותם ומגייס את הילד בחיפוש אחר פתרון מתפשר ("אתה רוצה ללכת לחבר/ להישאר אצל החבר, אבל כבר מאוחר. בוא נחשוב על פתרון... אולי נטלפן וניקבע למחר").
והנה הבונוס: הבנה של "מודל המזגן" מביאה בכנפיה שינוי והסדרה מחודשת גם של היחסים בין ההורים. תארו לעצמכם את הרגע שבו אבא אומר לאמא: "אני לא חושב שצריך להתרחץ כל יום אבל זה מפריע לך, אז בואי נמצא פתרון..".

בכל זאת היחס בין הורים לילדים אינו שוויוני כיוון שההבנה והכישורים של הילד עדיין בחיתולים. ילדים צריכים שיגידו להם "לא" במיוחד כאשר הם נוהגים באופן מזיק, פוגע, שאינו נהוג ולא מתחשב. אבל הם זקוקים גם להבנה והתחשבות.
כדי לקצר את הדרך אל ההבנה שננו במשך היום, בכל מיני הזדמנויות "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר" "יש דברים שאתה מחליט ויש דברים שאני". נסו ליידע את בתכם על כוונותיכם ועל פעולותיכם. כאשר היא צועקת או משתמשת בכוח כוונו אותה לבקש ולהסביר את רצונה במילים. שקפו לה את רצונה ורגשותיה לפני שאתם מסרבים או מסבירים. תנו לה להחליט או לבחור בין אפשרויות שונות כמה שיותר ("טה טה טה - עכשיו את מחליטה!").
יש ילדים מקסימים, נוחים, שזה מספיק להם כדי לשתף פעולה. בדרך כלל זה הילד של השכנים. שאר 99% מהילדים זקוקים, בנוסף, לגבולות ברורים.

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו-"אמרתי לא"
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא"
עוד על התקפי זעם – "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״התקף זעם (המשך)״, ״משגעת נפילים״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ ומאבקי כוח– "תוקפנות לייט", ״פוסט על תוקפנות-לייק״  "מי יותר חזק"."סטירה", "מבחן הכיסא".

15 תגובות

חג הסדר והנקיון

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

כיצד להיערך לחופשת פסח - "אוי חופשה שכזו"
על הדרך לחזק תחושת השתייכות והתקשרות על ידי מסורת משפחתית - "והגדת לבנך"

4 תגובות

גינה לי חביבה

בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".

קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן.


עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח.


כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח!
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה.
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת.
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו.
ט"ו בשבט שמח

9 תגובות

דווקא!!!!!!!

מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?

 

התנהגות "דווקאית" – כאשר הילד מתעקש לעשות משהו בדרך מסוימת, כך ולא אחרת- דווקא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות: בנכם כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בהתחלה הדרכים של הילד להשיג את מטרותיו מצומצמות ונוקשות. הן כוללות עקשנות, הרמת קול, שימוש בכוח, סרבנות... עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. רפרטואר התגובות שלו משתכלל, מתעשר ומתעדן. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועל ההורה לשמש כמורה דרך. הוא זה שקורא את האיתותים של הילד ומתמלל אותם ( "חיכית ש...", "אתה רוצה ש..."). באופן זה הוא מדגים לילד כיצד לבטא במילים את מטרותיו. הוא מיידע את הילד על השיקולים והרגשות שלו עצמו ( "כבר מאוחר...", "אני עייף..."), מציע לילד דרכים חלופיות לספק את דחפיו ( "עוד קצת ודי...", "קודם..ואחר כך.."). לבסוף, ההורה מביע שמחה ועידוד כאשר הילד מצליח להשיג את מטרותיו בדרך הנכונה.
במקרה שלכם, כאשר בנכם עושה "דווקא" עזרו לו להבין את עצמו ואתכם: אמרו במילים מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים ( "אתה אוהב לשפוך מים..", "כיף לראות איך זה נשפך..", "זה לא נעים לי..", "זה עושה בלגן.."). תנו פתרונות והנחיות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות (במקום "אל תשפוך מים" אמרו "אתה יכול לשפוך בתוך הדלי". במקום "אל תרוץ" אמרו "לך לאט, תישאר קרוב", "בוא נספור צעדים"). דרבנו אותו לציית ( "כל הכבוד", "מי  ילד מתוק?!")
חוץ מזה, שיהיה ברור, מהזוית שלו אתם הם אלו שעושים "דווקא" מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. מסיבה שאינה ברורה לו אתם משקיעים המון אנרגיה בלרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. נסו להבין אותו, ככה זה ילדים !!

בשבוע הבא- פוסט נוסף בנושא.

עוד באותו נושא קראו:; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב"; "יש גבול- ציות וגבולות"; "ציות בגיל ההתבגרות ״התקפי זעם המשך״

20 תגובות

ציות בגיל ההתבגרות

אנונימי אמר/ה...
שלום לך גוני
יש לי ילד בן 15, אותו אני מגדלת לבד. הוא לא מקבל את הסמכות שלי. האמת, הוא אף פעם לא קיבל. אני חושבת שתמיד הוא האמין שהוא יותר חזק ממני ויכול לכופף אותי. הוא מוכן לקבל אותי כחברה אבל לא כאימא. הוא יכול לשגע אותי, להדאיג, להתחצף, לאכזב אותי. זה מצער אותו אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. האם בגיל ההתבגרות אפשר ללמד אותו לקבל סמכות?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מגדלת לבד"
(אם חד הורית לנער מתבגר)

מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר עם כל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עובד עליהם".

אז מה כן?

שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אוזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. אם אנחנו תובעים שהם יחזרו מוקדם רק בגלל שאנחנו לא ישנים טוב הם יכעסו שהשינה שלנו יותר חשובה לנו מהם. אם נצפה לעזרתם המידית בעקבות פנייתנו הם ידחו אותה כמה שיותר כדי להדגים לנו שבין מבוגרים שווים שום עזרה אינה מובנת מאליה. תחקירים, האשמות, ביקורת, הטפות, הסברים עודפים איומים מתפרשים כהקטנה וזלזול ומעוררים זעם וביטול. רק ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלבנטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.

זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחה כנה שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות ("מה את מצפה, שאני אגיד שאם אני לא אסגור את המחשב בשעה שסיכמנו אז תכבי לי אותו ?! את יודעת מה, OK"). אם זה לא יעבוד מיד, את הערכים והעקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכך.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחוכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד. לא בגילם.
פוסטים נוספים על גיל ההתבגרות: "גיל ההתבגרות", "אי שוויון בנטל".
על רצונות מנוגדים במשפחה: "מודל המזגן".
על ציות וגבולות לפני שזה מאוחר: "יש גבול", "מאבקי כוח – מי יותר חזק".

2 תגובות

יחסים חברתיים – אי שוויון בנטל

אנונימי אמר/ה:
מה לגבי מישהו שעושה יותר וגורם (בכוונה או שלא בכוונה) למי שעושה פחות (אבל גם עושה) להרגיש רגשות אשם? אני מדברת על יותר מבוגרים. איך מתמודדים עם היחסיות הזאת כשגדולים? איך יודעים את הגבול בין "משקיע" לבין "מנוצל" או בין "עובד קשה אבל פחות מהשני" לבין "מנצל"?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"מה לגבי"
מה לגבי אי שוויון בין שני אחים החולקים אותו חדר - אחד טורח ומסדר והשני מפזר? מה לגבי אי שוויון בין שני סועדים - אחד זולל ומחסל והשני לא שבע? מה לגבי שני שותפים בעבודה - אחד מדליק מבער (בתחת) והשני מצנח רחיפה? מה לגבי שני מטיילים - האחד סוחב והשני עוזב? מה לגבי שני מתבגרים המגישים עבודה משותפת - האחד מתעמק והשני מתחמק?

בכל מקום בו מתקיים אי שוויון תהיה צרימה במערכת היחסים ויתעוררו רגשות לא נוחים. כעס, רגשות אשם, תחושת ניצול. לאף צד אין בלעדיות על רגש מסוים (גם זה שעובד פחות יכול להרגיש מנוצל. גם זה שעושה יותר יכול להרגיש אשם). מצד שני, בכל מערכת יחסים יהיו תחומים בהם יהיה חוסר שוויון.

"ניצול" מוגדר על פי הכוונה – כאשר למישהו יש כוונה מודעת לעשות פחות וליהנות מהמאמץ של זולתו. ברוב המקרים זו לא הסיבה לחוסר העשייה. גם מבוגרים (גם "מבוגר" זה מושג יחסי) לא ערים לחוסר השוויון בנטל; ממעטים או מתקשים לחשוב על הנפש והרגשות של הזולת. לאחרים תפיסת עולם שונה. הם סבורים ש"לא צריך", "לא חשוב", "לא עכשיו", "זה לא עושה לי את זה". הסטנדרטים שלהם שונים. הם מתייחסים למאמץ כמו לכסף ומנסים לחסוך כמה שיותר. לפעמים הם נתקעו בגיל ההתבגרות כשהיכולת לגייס כוחות נפש שלא למטרות הנאה מידית אפסיים. ויש כאלה שפשוט לא מסוגלים- ממש כשם שפרה לא מטילה ביצים ותרנגולת לא נותנת חלב. בטח לא תרנגולת מבוגרת.

אחד הכישורים החברתיים החשובים היא היכולת לתת לשני משוב. במקרה שבו אח/ חבר/ בן זוג/ שותף עושה משהו מכעיס או פוגע כדאי לדבר אתו על כך במתינות; ליידע אותו כיצד מה שהוא עשה נתפס על ידי השני; לשתף אותו במה שמרגישים ומצפים, מבלי להאשים ומתוך הבנה לצד שלו. אפשר להוסיף הומור ("יש לך כשרון יוצא דופן להתחלק איתי בעומס מבלי שאני ארגיש"), לומר ברוח טובה ("אני בטוח/ה שיש לך סיבות טובות, אבל סיבות טובות ותוצאות גרועות זה עדיין תוצאות גרועות. ואני עדיין זקוק/ה לעזרה"),אך שיהיה ברור שעומדים מאחורי מה שאומרים. אחר כך לעזוב את הנושא. ככה ההבנה לנפש של הזולת תתחזק ויחד אתה הקשר ומערכת היחסים.

למרבה הפלא, ובניגוד למה שמצפים, ככול שמתבגרים המוח והאישיות פחות פלסטיים מאלו של ילד. השינוי לוקח יותר זמן. עד שהשינוי יקרה (אם בכלל) כדאי לא להיתקע על תחושת הניצול ולזכור שביחסים חברתיים עדיף, כמה שיותר מהר, לשכוח ולסלוח. כי כשמדובר באנשים קרובים – אי שוויון בנטל עדיף על הפיכת השוויון לנטל.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".
איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"עוד על גיל ההתבגרות ואיך לעזור להם לקחת חלק מהנטל, קראו:"גיל ההתבגרות"

6 תגובות

יש לה יום הולדת

לבן שלנו יש יום הולדת ואנחנו מתלבטים איך לחגוג לו. הוא לא אוהב הפתעות. יום ההולדת מלחיץ אותו. מה יהיה? מי יבוא? איזה מתנות הוא יקבל? מתי זה יתחיל? מתי זה יגמר? מבחינתו, הזמן המתאים ביותר ליום הולדת הוא בעוד שנה, או אחרי שכל האורחים הלכו. בשנה שעברה הוא בכלל סרב להשתתף והסתגר בחדרו.
האם להתעקש על מסיבה או לרדת מזה? איך לחגוג לו כך שהוא ייהנה ומבלי ששמחת יום ההולדת תיפגע?

ימי הולדת נועדו להגביר את המודעות להישתנות; לחזק את החיבור והקשר של הילד לעצמו וליקרים לו ולחגוג את הסולידריות המשפחתית. אין צורך בהפקה גרנדיוזית כדי שהילד ירגיש במרכז תשומת הלב, יבין שהוא הסיבה למסיבה, ירווה נחת ממילים טובות ויתנפח מגאווה. ככל שיום ההולדת נושא אופי ראוותני הדעת מוסחת מהילד, חינו, חביבותו, חוכמותיו ואישיותו. אם מזמינים מפעילים חיצוניים (קוסמים, ליצנים, בובות פרווה, מתנפחים, מעגל מתופפים, לוליינים.. המפעילים החיצוניים הופכים למרכז תשומת הלב במקום הילד.

דילמת ההתרגשות היא חלק בלתי נפרד מכל יום הולדת: האם לתכנן מסיבה שתעורר התרגשות רבה, תיתן ביטוי לייחודיות ולחשיבות של האירוע (והוכחה ניצחת לטעמם הנדיר ולסטטוס של ההורים); או שהתרגשות רבה מדי תפגום בהנאה, תשגע את הילד, תגרום לחוסר ויסות רגשי, להישתוללות, להתפרקות, לכעס, למבוכה ואפילו לבכי. 

מסיבה מפתיעה, רעשנית, מוזרה מדי, ארוכה מדי, עם מתנות ואנשים רבים מדי מגבירה את ההתרגשות וכל מה שבא בעקבותיה. אירוע צנוע עם מעט מתנות ומשתתפים והרבה תשומת לב ואהבה ממתנת אותה.

לא כל הילדים נהנים לחגוג יום הולדת. חלקם רגישים וביישנים. חלקם לא מבינים מה בעצם חוגגים כאן. הם משתפים פעולה רק מחשש שאם לא יחגגו להם יום הולדת אז האח הקטן יהיה יותר גדול מהם. הם רוצים את העוגה, הממתקים והמתנות ומוכנים לוותר על כל השאר. הם מצפים ומקווים וכמו שהם מתלהבים הם גם מתאכזבים. "זה הכול?!". אם את בנכם ההתרגשות העודפת מציפה ומטרידה ארגנו מסיבה קטנה למשפחה וחברים קרובים, שתאפשר לכם להתפנות אליו, לעזור לו למצוא את מקומו, לדאוג לרווחתו. בחרו בפעילות משותפת (כמו הכנת פיצה או יצירה תואמת גיל), משחקי חברה (חבילה עוברת, משחקי בלונים) מותאמים לנטיות ליבו והעדפותיו. הכינו אותו מראש ושתפו אותו בתוכניות. אם הוא מתרגש ומתבייש הבינו אותו ואפשרו לו להיות בקרבתכם. אם מסיבת יום ההולדת דומה בעיניו לים סוער אתם נמל הבית. אל תוותרו על יום ההולדת. בהתחלה הוא חשוב להורים יותר מאשר לילד. בהמשך זה מתהפך.

כדאי לזכור שתפיסתם של ילדים שונה מזו שלנו. גם יום הולדת מאוד, מאוד, מאוד מוצלח הוא היום המאושר ביותר בחייו של הילד... באותו שבוע! אין טעם לצאת מגדרנו בגללו.

עוד על טמפרמנט זהיר, רתיעה ממסיבות ודברים חדשים קראו: ל'ג בעומר;  שבועות בלבן.

על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

2 תגובות

סדר, סדר תרדוף! חג שמח!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד משתחררים מעודפי הצעצועים ואגירה עודפת קראו : "כואב הלב לזרוק משהו טוב"

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות קראו: " חג הסדר והנקיון "
על החשיבות שבהתכנסויות באותה מתכונת משפחתית כל שנה קראו: "והגדת לבנך "

1 תגובות

גינה לי חביבה

בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".

קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן. 

עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח. 

כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח! 
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה. 
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת. 
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו. 
ט"ו בשבט שמח

2 תגובות

יחסים חברתיים- במחשב או להשתלב

עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.

אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו? 

בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים  בעלי כוחות על.

יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים... בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.

מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.

כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח- בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".

אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.

קיראו גם פוסטים קודמים בנושא:

"הוא הרביץ לי" "מציקים לי" – על התמודדות עם יחסים חברתיים לא פשוטים והצקות.

"הכנה לכיתה א'"- על מעבר והסתגלות לכיתה א'.

"אתה לא מקשיב לי"- על השפעות מחשב וטלוויזיה.

"קבלת החלטות חדשות"- על הכנסה של שינוי בחיים. 

18 תגובות

קבלת החלטות חדשות- תמורה בראש השנה

בראשית השנה קיבלנו יחד עם בננו מספר החלטות: שיתארגן בבוקר בכוחות עצמו, יאכל אוכל בריא, יקרא וישחק משחקי חשיבה. כדי לעודד אותו הבטחנו לו פרסים קטנים בסוף כל יום. בשבוע הראשון הוא שיתף פעולה. אבל ברגע שה"מבצע" מסתיים ולפעמים תוך כדי ה"מבצע", הוא מואס במה שהוחלט וחוזר לדפוסים הישנים. הוא אוהב את החיזוקים ומוכן להמשיך ולקבל אותם. הוא רק לא מתלהב מהתוכנית שצמודה להם. מה עושים כדי שהוא יתמיד בהחלטות שהוא מקבל? 

ראש השנה הוא חג נפלא. עם כניסת החג מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן ולא מפסיקים לחשוב... עד צאת החג. ישנם גם אלה שבראש השנה נוחתת עליהם ההבנה שכלום לא השתנה מהשנה שעברה. הם נכנסים להלם, נשארים חסרי מעש ולא יוצאים מההלם עד ראש השנה הבא. אחרים יתכננו תוכניות, יכנסו לזמן מה למצב תודעתי חדש, ואחרי כן יזנחו אותן. אבל גם אם התוכנית אינה יוצאת לפועל במלואה היא מבהירה שמספיק עם השאננות, שעוברים למתכונת חדשה, שמתייחסים לעניין ברצינות ומצפים לשינוי.

כדי להצליח ולהתמיד, במקום לעשות רק את מה שאוהבים צריך ללמוד לאהוב את מה שעושים. לבנכם פשוט וטבעי לעשות את מה שהוא מכיר ואוהב. כשהוא מחסל מנה גלידה או משתרע ספונטאנית מול הטלוויזיה נכנסת לפעולה מערכת התגמול במוח ומערכות קדומות נוספות. לא נדרשת לכך אנרגיה מנטאלית והסיפוק הוא מיידי. כאשר המשימות שלפניו דורשות כוחות נפשיים והתגמול מגיע רק מאוחר יותר, ההנאה ממה שהוא עושה איננה אוטומטית. כדי שהוא יתארגן בבוקר על פי תכנית קבועה או יתלהב מפעילויות שדורשות ריכוז ולמידה יש לחבר בין מרכז התגמול ובין אזורים של חשיבה גבוהה ומודעת. ליצור קשר בין הנאה ומאמץ, בין תענוג ושליטה עצמית. זה מסלול חדש שקשה לסלול.

קבלת החלטות והפיכתן לחלק ממי שאנחנו כמוה כשיפוץ כל מערכת החשמל. אם עמדנו בהחלטתנו במשך חודש ההסתברות שנצליח גם הלאה היא 50%. אם התמדנו כחצי שנה הסיכוי יעלה לכ 70%. דרושים לפחות "תשעה ירחי לידה" כדי שההישג יתבסס. בתקופה הזו התבניות במוח משתרשות ועימן המחויבות להתמיד גם אל מול עומס, עייפות, לחץ, שחיקה והתרגשות. בתום שנה (ולפעמים יותר) הארגון החדש במוח מתקבע והדפוס החדש הופך עמיד בפני תהפוכות הזמן.

שימוש במבצעים ופרסים דומה לשימוש בגלגלי עזר. הוא מסייע ללחוץ על כפתור המוטיבציה, לתת את הפופּש הראשון, אבל לא יוצר שינוי פנימי ומחויבות. חיזוק, כמו תפוח בדבש בראשית השנה, עוזר להתניע. אחר כך צריך להמשיך ולנסוע עוד שנה שלמה. את התפוח מחליף הפרגון, ההתלהבות והעידוד.

הסבירו לבנכם שהפרסים נועדו לתת הכרה למאמץ שהוא עושה ואתם מצפים שיתמיד במאמץ גם כשהם יפסקו. נהלו עימו שיחות מעקב ומוטיבציה מדי שבוע (בזמן שמיועד לכך ולא "על הדרך"). הימנעו מציניות ונדנוד . הם מחזקים התעלמות במקום למידה, מקשרים דרישה חדשה עם רגשות שליליים ומצמצמים מוטיבציה. אם הוא מבטא קושי תנו הכרה לרגשותיו אך הפרידו בין רגשות ומעשים. אל תתקפלו.

מי ייתן שתהיה לכולנו שנה של צמיחה אישית. שנצליח להחליט מה לשנות ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו. מי ייתן שתפתח לנו דרך חדשה, הבנה עמוקה ותמורה בראש השנה.

באותו נושא קראו: "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

5 תגובות