31/12/13

דווקא!!!!!!!


מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?
 
התנהגות "דווקאית" – כאשר הילד מתעקש לעשות משהו בדרך מסוימת, כך ולא אחרת- דווקא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות: בנכם כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בהתחלה הדרכים של הילד להשיג את מטרותיו מצומצמות ונוקשות. הן כוללות עקשנות, הרמת קול, שימוש בכוח, סרבנות... עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. רפרטואר התגובות שלו משתכלל, מתעשר ומתעדן. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועל ההורה לשמש כמורה דרך. הוא זה שקורא את האיתותים של הילד ומתמלל אותם ( "חיכית ש...", "אתה רוצה ש..."). באופן זה הוא מדגים לילד כיצד לבטא במילים את מטרותיו. הוא מיידע את הילד על השיקולים והרגשות שלו עצמו ( "כבר מאוחר...", "אני עייף..."), מציע לילד דרכים חלופיות לספק את דחפיו ( "עוד קצת ודי...", "קודם..ואחר כך.."). לבסוף, ההורה מביע שמחה ועידוד כאשר הילד מצליח להשיג את מטרותיו בדרך הנכונה.
במקרה שלכם, כאשר בנכם עושה "דווקא" עזרו לו להבין את עצמו ואתכם: אמרו במילים מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים ( "אתה אוהב לשפוך מים..", "כיף לראות איך זה נשפך..", "זה לא נעים לי..", "זה עושה בלגן.."). תנו פתרונות והנחיות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות (במקום "אל תשפוך מים" אמרו "אתה יכול לשפוך בתוך הדלי". במקום "אל תרוץ" אמרו "לך לאט, תישאר קרוב", "בוא נספור צעדים"). דרבנו אותו לציית ( "כל הכבוד", "מי  ילד מתוק?!")
חוץ מזה, שיהיה ברור, מהזוית שלו אתם הם אלו שעושים "דווקא" מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. מסיבה שאינה ברורה לו אתם משקיעים המון אנרגיה בלרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. נסו להבין אותו, ככה זה ילדים !!

בשבוע הבא- פוסט נוסף בנושא.




‏20 comments:

אנונימי אמר/ה...

שרי , גוני
האתר נפלא הציורים מקסימים
יצא מזה משהו מקסים,
ייצא מזה המון דברים מצוינים.
אני רואה תוכנית בטלויזיה חובה!

גוני יש לך כל כך הרבה לתת
הכל כל כך מדויק, עניני פרקטי מגובה עם תאוריה, , חמלה ואהבה , הבנה, תדרוך פרקטי לעשיה מדויקת.
הכוונה ופשטות

בדיוק מה שרובנו צריכים
יש נחיצות גדולה מאוד
והציורים,,,,
אין מלים!!!!!

כל הכבוד משהו מצויין יוצא מזה
אילנה

אנונימי אמר/ה...

גוני ושרי
עוד פוסט שימושי לנו מאוד. הדווקא הזה מאוד מאוד מוכר, והוא לובש ומשנה צורה כל יום לפי הענין ומצב העקשנות באותו יום.

גוני רוב תודות על ההסברים החדים והקולעים, כרגיל, שמסדרים לי איך הילדים רואים את הדברים ואיך אפשר להבנות להם את הדברים כך שיבינו יותר ויותר עם הזמן. וביחד עם האיורים המקסימים הדברים מתבהרים כל כך!

המסר הבסיסי שהסתכלות מזוית הראיה של הילדים והמללת הדברים כך שיבינו מה הם מרגישים ומה אנו מצפים מהם רלוונטי כל הזמן ובהמון דברים.

ובטח עד שיהיו לי דוגמאות ספציפיות להיוועץ לגביהן כבר נעבור לפוסט הבא...

אז בינתיים שוב תודה על הכל,
שוש

אנונימי אמר/ה...

לגוני שלום
רציתי להתיעץ בקשר לביתי בת ה6, ילדה נבונה מאוד, חברותית, יוזמת, משתפת פעולה בגן ובבית -
הדבר שמתריד אותי הוא שהיא מתלוננת בגן על כאבי גרון ובטן, בשיחה עם הגננת על התרחש בגן לא מצאנו משהו שנראה מטריד או קשה, וכן בשיחה עם הילדה - על הגן- היא אמרה שהיא מאוד אוהבת את הגן , הגננת, החברות,ואין משהו שגורם לה לפחד, לחשוש,להתגעגע ... ,
הילדה נראת בריאה לחלוטין,בכל אופן הלכנו לבדיקת רופא, ולא נראו ממצאים.
הכאבים החלו בחדשיים האחרונים,ולא מצאנו משהו שהשתנה בחדשיים אלו - לא בגן ולא בבית,
חשוב לי לציין שמאז שהעלנו את הנושא בבית ודיברנו עליו- התופעה מתרחשת גם בבית כל יום לפני השינה,
חשבנו על נתינת תשומת לב במינונים גדולים יותר, יותר מחוות של חם ואהבה, טקס של הליכה לישון, ולא ראינו שפור.
מאוד מאוד נשמח לקבל את עצתך החכמה
הורים מודאגים

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"חשוב לי"
(ילדה בת 6 שמתלוננת על כאבי גרון ובטן בגן ולפני השינה)
אני מבינה שאת חוששת שמא לכאבים ולתלונות של בתך יש בסיס רגשי. בדקת איתה האם יש משהו בגן שמציק לה והיא לא מביעה מצוקה בקשר לגן. המשיכי הלאה בנסיונותיך להבין אותה.
ילדים יכולים להרגיש רגשות כאב גם מדברים הרבה יותר פעוטים מאשר הצקות בגן. אם אנחנו לא ניבהלים מרגשות כאלה הם ילמדו לשתף אותנו בהם, גם אם לא יהיה לנו פתרון ממשי.
חום ואהבה זה מצויין, אבל זה משדר לה שאתם רוצים שהעצב (או מה שזה יכול להיות)ישכח. בנוסף על תשומת הלב נסי לשוחח איתה על ריגשותיה. אולי היא מתגעגעת אליכם, אולי היא מקנאה, אולי מישהו מבני המשפחה פחות נימצא בבית, אולי היא שמעה מידע כל שהוא שמדאיג אותה.. אם היא תראה שאתם לא פוחדים מרגשות קשים היא תוכל לבוא אליכם כדי לברר אותם לעצמה.
נסי לחשוב מה עוד יכול להיות. שאלי גם את הבעל.
נשמח אם תכתבי לנו.

אנונימי אמר/ה...

גוני יקרה ראשית אודה לך עך היעוץ בעניין הגמילה של ביתי, כפי שאמרת אלו היו תהליכי בשלות ופשוט לקח זמן עד שהיא למדה להיות מודעת לעניין הגופני. כשהיא אמרה לי בתגובה לשאלתי למה כל הזמן בורח לה היא אמרה לי "רגע אני אתקשר אליהם ואדבר איתם שלא יברחו" הלו, גדולים בבקשה אל תברחו. הבנתי שהיא מפרידה את זה מעצמה והתמקדתי בהבנה שזה תלוי בה ובהרגשתה כמובן בייעוצך, ראינו מיד תוצאות יפות.
תודה מאוד, מעניין שהיא כל הזמן נותנת ליציאות שלה תכונות אנושיות. היא עושה קצת ואומרת: "עכשיו הגדולים הקטנים שעשיתי עצובים כי לא עשיתי להם אמא גדולה, טוב אני אוריד את המים וזה יהיה האמא שלהם". מה דעתך על זה?
אשמח אם תכתבי לי תודה על הייעוץ ובהזדמנות זו תודה על הכול. תמר.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לתמר
(אמא לילדה שעושה האנשה של היציאות)
שמחתי לשמוע שהבת נעשית מודעת לתחושות הגוף. לפעמים כשאנחנו, הגדולים, מדברים על ההפרשות בגוף שלישי ("הם", "גדולים", "קטנים"..) גם הילד עושה זאת בדרכו שלו. חוץ מזה יתכן שבתך בנתה סכמה ראשונית של משפחה והיא מזהה אותה בכל דבר. כשהנכדה שלי הייתה בשנה השלישית לחייה היא הסכלה על פרחים ואמרה: "זה האבא וזו האמא וזה הילד". כשהיא ראתה סירות בים היא קראה: "הנה אמא ותינוק.."). האם הבת שלך מזהה משפחות ועושה האנשה גם לחפצים ואוביקטים אחרים? ואולי קשה לה קצת להפרד מהיציאות.. ומה עוד? בכל מיקרה לא הייתי דואגת. האנשה אופינית לילדים קטנים ובדרך כלל היא סימן, בגיל הזה, לאנטילגנציה רגשית ויכולת הפשטה. רק תאספי את החוכמות ותהני מהן.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום
הבן שלי אמור לעלות לכתה א' בשנה הבאה, בגן מזהים קשיים רגשיים וקשביים,עשינו מבחני מוקסו והנוירולוג אומר שהריטלין לא השפיע על הקשב והוא מפנה אותנו להמשך טיפול אצל פסיכיאטר.מה זה אומר?

אנונימי אמר/ה...

הבן שלי בן 7 וחצי בחצי שנה האחרונה כשכועסים עליו ומרימים את הקול הוא מתכווץ וכל הגוף שלו רוטט והוא חוזר על התשובה שלו מספר פעמים למשל: טוב,טוב,טוב,טוב,טוב וכאילו נאטם באותו רגע איך אני מגיבה לזה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מה זה אומר"
(ילד בגן חובה שריטלין לא פתר את קשיי הרגש והקשב שלו)
בלי לקבל יותר פרטים על הילד, מה הביטוי של הבעיות הקשביות והרגשיות שלו ומה אתם חושבים ומבינים שעובר עליו קשה לדעת למה התכוון הנירולוג. הכי כדאי לחזור אליו ולהבין ממנו למה הוא התכוון. אני יכולה לתת רק מידע כללי שאולי יתאים למקרה שלכם ואולי לא.
אז ככה: ריטלין עוזר בעיקר לילדים תזזיתיים, שמגיבים לכל גרוי בסביבה ומתקשים לעכב את התנועתיות המיותרת, להתעלם ממסיחים ולהתמקד בגרוי הנחוץ גם אם הוא פחות דומיננטי. הוא יעיל כאשר הילד מעונין להתרכז אבל לא יודע איך.
לילדים שלא פנויים ללמידה בגלל שהם מוטרדים מדברים אחרים (געגועים להורים, מתחים בין האחים או ההורים, פחדים, קושי לקבל מרות, תחושת כשלון... ועוד ועוד הריטלין לא כל כך מועיל. גם ילדים ששוקעים לתוך עולם פנימי של דמיונות, לפעמים כהגנה מפני דאגות אחרות ולפעמים מתוך הרגל ועודף עיסוק בטכנולוגיה מודרנית, לא מצליחים להתגייס ללמידה עם ריטלין. אם מחפשים "נס" תרופתי אולי משהו ממחסן התרופות שנותנים הפסיכיאטרים יעזור. לא פחות חשוב לחפש מענה לבעיות הרגשיות: לשפר יחסים, לבלות ולדבר עם הילד, לפנות ליעוץ, לנסות להבין מה מטריד את הילד, לשחק איתו משחקים שקטים ולעשות פעילות גופנית שתסייע לפתח קשב.
אפילו לצמח לא מספיק לתת זבל או ריסוס כדי שיפרח. יותר חשוב מהכל אלו האדמה, המים , חום השמש והלב.
קיראו גם את הפוסטים שעוסקים בקשב וריכוז.
מקווה שתמצאו פתרון.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"טוב,טוב"
(ילד בן 7.5 שנאטם כשכועסים עליו).
לא רק ילדים בני שבע נאטמים כשכועסים עליהם. גם לי זה קורה.
במצבים של עוררות גבוהה יש צניחה ביכולת להקשיב, לחשוב, להבין את עצמי ואת הזולת. כשכועסים עלי ומרימים עלי קול אני מנסה לומר בשקט: "כשאתה מתפרץ וצועק עלי אני לא מסוגלת לחשוב, אני לא יכולה לפתור שום דבר, אני לא יודעת מה לעשות..".
אם אתם צועקים ובו בזמן מטיפים, מרצים, נואמים, מבקרים, מעליבים, נותנים לילד הרגשה שהוא לא בסדר הוא נאטם. אולי ה"טוב,טוב, טוב" שלו מנסה לומר לכם: "בבקשה, תפסיקו. לא ככה. אני לא מסוגל לחשוב".
ילד בן 7.5 יכול להסביר לכם בעצמו מה עובר עליו. כדאי לשאול אותו , ולא בזמן האירוע ("לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה"). אולי הוא לא ידע להסביר את עצמו בפעם הראשונה, אבל אם תתמידו ברוח טובה הוא ילמד. שיחות חוזרות עוזרות לנו יותר מכל, להבין את התחושות הפנימיות שלנו ושל הזולת. אחר כך תבוא ההתחשבות.
קיראו את הפוסט "מבחן הכיסא" ואולי תהיה לכם דרך טובה יותר לאכוף סמכות.

מיכל אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מנסים"
(הורים לילד בן 3.8 שמנסים לגמול אותו בלילה)
בלילה המוח , כמו מחשב, מכבה את כל החלונות, משתק מרכזים שאחראים על התחושות השונות והפעילות המוטורית, כדי שנוכל לישון. עם הזמן הוא (המוח) לומד להפריד בין החלונות השונים ולהשאר עירני לתחושות מן השלפוחית ולהיות מוכן להתעורר וללכת לשרותים בעת הצורך. ילדים ששנתם עמוקה מאוד או כאלה שפחות מודעים ורגישים לתחושות הגוף לומדים זאת קצת יותר לאט מאחרים. גם עודף ריגוש או חלומות רעים יכולים לתרום להרטבת לילה.
רוב הילדים לא ניגמלים בלילה באופן מלא תוך חודשיים. אפילו בגיל 5-6 כ % 10-15 מהילדים עלולים להרטיב מידי פעם מבלי שזה יצביע על בעיה רגשית.
היו סבלנים. מה שאתם עושים אתם עושים טוב. עודדו אותו והתפעלו כשהוא קם יבש. זה לא מובן מאליו. הזמן לטיפול מיוחד בהרטבת לילה עוד לא כאן.
והוא לאאאא עושה לכם דווווקא.
בטוח שתצליחו.

מיכל אמר/ה...

תודה על התגובה!
לפני כמה ימים חברה "גילתה" לי שהבלוג הזה קיים... מאז משוטטת בין הפוסטים לומדת ומקבלת השראה.
שמחה על המפגש! עוד אחזור לכתוב בצמתים הקשיים.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום, בננו בן החמש וחצי התחיל בחודש וחצי האחרון להרטיב קצת בתחתונים. זה כאילו הוא מתאפק עד שיוצא לו קצת- וממשיך לשחק כאילו כלום. קורה כמה פעמים ביום. רעיונות איך להתמודד? ומה המשמעות?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"כאילו כלום"
(בן חמש שחזר להרטיב)
מירב הסיכויים שהוא א י נ ו עושה לכם ד ו ו ק א.
בעבר כתבנו על כך באריכות בפוסט "הפיפי חזר". גלגלו חזרה או שתחפשו את הפוסט על פי התוויות.
הסיבות יכולות להיות רבות... אבל בגיל חמש הם כבר יודעים שהם יכולים להתאפק, הם רק לא מעריכים נכון כמה ועד מתי. למדו ועודדו אותו ללכת להתפנות לא רק ברגע האחרון, כש"יש לו", אלא לפני שיוצאים מהבית או מתחילים פעילות חדשה כדי שלא יהיה לו ולא יפריע לו אחר כך. ככה הוא ילמד להקדים תרופה למכה. להקדים שרותים לפיפי ולא פיפי לשרותים.
כדאי לכם לקרוא גם פוסטים אחרים בנושא ואת השאלות של הקוראים והתגובות שלי.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום,
לאחרונה אני נתקלת בעיניין ה'דווקא' רבות עם בתי הבכורה. הילדה, בת חמש וחודשיים, ילדה נעימה וחברותית הייתה מאז ומעולם דעתנית ועקשנית. זה לא הפריע לי, להיפך- שמחתי שהיא בונה את אופייה ועומדת על שלה. כאשר היו דברים שהיו חשובים לי, עמדתי גם אני על שלי. לאחרונה אני מרגישה שיישנה הקצנה של המצב- הילדה הרבה יותר מתעקשת וכאשר לא נענית בחיוב היא עשויה להגיב בתעוזה ובחוצפה, ובמקרי קיצון אף להרים יד. לאחרונה התווסף לכל זה גם עיניין השקר. השקרים יכולים להיות בעיניינים שוליים וחשובים כאחד ('שתפתי ידיים אחרי השירותים' כשברור שהיא לא, 'לא נגעתי באיפור של אמא' כשהיא כולה מאופרת ועוד)
ניסיתי להגיב בכל מני שיטות מדיבור והסברה ועד עונש, אך לא מצאתי את דרך המלך. מה עושים???

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"דרך המלך"
(ילדה בת 5+ שמגיבה בתעוזה וחוצפה)
ישנה "דרך המלך" לפתור את הבעיה. לצערי, אני איני מכירה אותה. גם לא את תשובת מליון הדולר. מה שאני מכירה זו עבודה קשה ועקבית שמתחילה בניסיון להבין למה הבת מתנהגת ככה, וממשיכה בתיווך של כללים ברורים וגבולות, בעקביות ולאורך זמן.
כבר כתבנו על כך בפוסטים "תוקפנות לייט" ו"מי יותר חזק". על שקרים כתבנו בפוסט "שקרים לייק - שקרים של קטנים". חזרי וקראי בהם.

העבודה הקשה נראית בערך ככה:
מצאי זמן. נהלי עם בתך שיחה. נסי לעזור לה להבין את עצמה. שאלי אותה מדוע היא מתנהגת ככה. אולי היא כל כך רוצה שקשה לה לוותר. אולי היא רוצה להיות יותר חזקה ומחליטה. אולי היא למדה שככה היא משיגה מה שהיא רוצה. אולי היא כועסת על משהו.. אמרי לה שאת מבינה אותה ואוהבת אותה. הסבירי לה כיצד את מרגישה כשזה קורה.. חזקי רגשות חיוביים. אמרי לה שהיא ילדה נעימה וחברותית ולא מתאים לה להתנהג ככה.
סכמי אתה שמעכשיו לא בא בחשבון להתעקש, להתחצף, לשקר ולהרים יד. אם היא תעשה זאת את תזכירי לה פעם אחת. בפעם השנייה תתריעי:"אם לא תפסיקי/ תעשי מה שאמרתי תשבי בכיסא 5-10 דקות. אל תתני לה לקום מהכיסא לפני שהיא אומרת: "אמא, הבנתי, יותר אני לא אתחצף", או "אמא, הבנתי. אני אעשה מיד מה שאמרת". אחרי שהיא קיבלה את הגבול שלך עודדי אותה. לא נורא! ככה זה ילדים. מיום ליום היא תלמד. זו החלטה שלה איך להתנהג ואת תשמחי אם היא תבחר להתנהג יפה.
אם תלכי בדרך הקשה הזו מספיק זמן היא תהפוך לדרך המלך, או יתר נכון, לדרך המלכה ובתה הנסיכה.
מה דעתך?
ספרי לנו מה קרה.

מרים וולך אמר/ה...

שלום,
יש לי ילד בן 5.5 , חמוד מאוד ונבון. בבית הוא מתקשר טוב ויודע לעמוד על שלו, אבל ניכר שחסרים לו כישורים חברתיים והוא כנראה מרגיש את זה. אנחנו מרגישים שהוא ממש פוחד מחברת ילדים אחרים. הוא לומד בת"ת ושם כמעט אינו יוצר קשר עם ילדים אחרים ובאופן כללי אינו אוהב ללכת לת"ת. אנחנו לא מוותרים על ההליכה היומית לת"ת מתוך מחשבה זו ההתנסות החברתית היחידה שלו ולא כדאי לוותר עליה. גם במפגשים אחרים עם ילדים כמו בני דודים או שכנים הוא נרתע ומראה פחד ממשי, נצמד אלינו ההורים ומסרב לעזוב, לא עונה כשהם מדברים אליו ומבקש מיד ללכת הביתה. עם מבוגרים הוא מתקשר היטב. כיצד אפשר לעזור לו בשני התחומים - הפחתת החרדה החברתית ופיתוח כישורים חברתיים? תודה רבה על כל תגובה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...


למרים
(בן 5.5 שחושש מקשר עם זרים, ילדים ומבוגרים)
בגילו של בנך לא הייתי מגדירה את המצב כחרדה חברתית. כשבנך בא במגע עם זרים משהו בגופו מאותת לו מתח ולחץ. הוא מגיב למערכות הגופניות הללו שמסמנות לו באופן לא מודע שהוא עלול להסתבך. כדי לדעת מה לעשות חשוב להבין מדוע זה קורה. קרוב לודאי שהוא לא ידע להסביר אבל עצם השאלה חשובה ומפנה אותו לנסות לשער על הנפש שלו. כדאי גם לשים לב למה שהוא בכל זאת אומר. אולי זו לא תהיה תשובה בשלה אבל זה יהיה טפח שמגלה טפחיים.
האם בעבר, כתינוק הוא חשש מזרים? היו קשיי פרידה בגן?
האם היה לו מפגשים חברתיים לא נעימים?
האם הוא זוכה לביקורת או לביוש? לכעס וגינוי? חושש ממה שהוא יאמר וממה שיגידו?
האם הוא מקבל הרבה תזכורת להתנהג יפה ולא לעשות בושות?
האם הוא מקבל מספיק הבנה לרגשות שלו?
האם יש לו תחושת אי נוחיות כשהוא מסתכל בעיניים של אחרים?
האם יש אנשים אחרים ביישנים במשפחה?
יש אנשים שנולדים עם רגישות רבה יותר למבע כועס בעיניים. כתוצאה מכך הם מצמצמים את קשר העין, אוספים פחות מידע חברתי ומפרשים לא טוב מצבים חברתיים.
בגילו, לפני שמתחילים לדחוף למפגשים חברתיים בחוץ (דחיפה מוקדמת וללא מוכנות רק מגבירה את הרתיעה), רצוי קודם כל לתת הכרה לבושה, להסביר שזה טבעי, לעזור לו להבין מה מקור הרגשות הללו , לצמצם את הסיבות להן וללמוד להרגיע אותן. שחקו איתו משחקי עיניים (תחרות מי יפנה מבט אחרון). שחקו איתו משחקים חברתיים בבית. סייעו לו להזמין חברים הביתה. בקשו מהמחנכים שלו שישדכו לו חבר/ ים בגן.
וגם, תנו לו הרבה אהבה והתפעלות. אין כמו מולקולות של אהבה בדם שמטרפדות מולקולות של חרדה. ואם אנחנו ראויים לאהבה ולחברות של הורינו, מהר מאוד נאמין שזה יגיע גם מהחברים.


אנונימי אמר/ה...


גוני ושרי שלום,

כל פעם אני קוראת את הפוסט שלכן, תמיד מעבירה לילדי המתאימים
רק לא תמיד מגיבה.
הפעם אהבתי במיוחד את המשפט האחרון האומר שוב שהעובדות
באמת לא חשובות אלא רק מה אנחנו חווים ויכולת אמפטית לראות
מה קורה אצל הזולת פותרת כל כך הרבה קשיים.

והציורים? ממש מקסימים.

תודה

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות