:משגעת נפילים

בדרך כלל אני גאה ביכולת שלי לעמוד בבכי של בתי. אבל כשהבכי נמשך, ונמשך והופך לצעקות ויריקות.. כאשר היא נאטמת לכל ניסיון שלי לעזור.. ובמיוחד כשזה קורה מול אנשים אחרים, אני מתביישת. אני מתחילה לפקפק ביכולות שלי. אני מתוסכלת. רוצה לבכות בעצמי מחוסר אונים. רוצה לכעוס עליה. רוצה שייקחו אותה ממני כדי שאוכל להירגע.
כשהיא נרגעת, כאילו כלום לא קרה, אני עדיין נסערת. מנתחת בעודף. שופטת את עצמי ואותה. מתקשה לחבק אותה באהבה, בהתמסרות. אני לא יודעת איך להתמודד עם העוצמות הללו. שלי ושלה.

כמה שאתן דומות!
גם היא וגם את בעלות יכולות, עוצמות ורצון עז. כגודל מקווה המים כך גודל הגלים. ושתיכן, כמו אוקיינוס אדיר, כשאתן סוערות הגלים שאתן יוצרות מאיימים להטביע אתכן. זהו רק איום סרק. כל סערה בסוף נרגעת (בוודאי סערה בכוס מים). צריך לזרום, לרכב על הגלים, עד שהכול יחלוף. 

יכולות הוויסות של בתך עדיין בחיתולים, אבל לך יש כבר ארגז כלים מלא:
נסי לשים לב לנשימה. לנשום, לנשוף, לנשום, לנשוף, להסדיר אותה.
לבתך הדיבור העצמי עדיין לא זמין , אבל את יכולה לומר לעצמך "הנה אני שוב רואה איום היכן שאין איום ממשי". "הנה שוב חוסר הוודאות (מתי זה יגמר? מה לעשות? מה אנשים יגידו?) קשה לי". הזכירי לעצמך שהבכי טוב ושהיא זקוקה לו כמו סיר לחץ לשסתום בטחון. שמיום ליום היכולת שלה להירגע תבשיל והיא תהיה פחות נפיצה.

שבחי את עצמך בכנות. היי נדיבה עם עצמך. את אמא נהדרת אבל רק בן אדם. ברגע שאת משתוקקת לפתח עור של פיל את מתחילה להשתגע. אהבי את עצמך (ואותה) כשאת חסרת אונים. העריצי את עצמך (ואותה) כשהסערה חולפת. את מתמודדת עם התקפי הבכי והזעם שלה, רגע אחרי רגע.. את יכולה לעשות בכל רגע רק את הדבר הכי טוב שאת יודעת לעשות באותו זמן.
נסי לדמיין את הסוף הטוב...

קבלי את הסערה שלה כשם שאת מקבלת את הבכי שלה. מה שקורה טבעי שיקרה וקורה מסיבה טובה – מרוב אהבה. כשהיא נפיצה היא אולי חושבת: "אל תגידי לי 'לא', זה קשה לי מדי. למה שלא תגידי לי פשוט 'כן'". כשאת נסערת את חושבת: "די כבר עם הבכי. זה קשה לי מדי. למה שלא פשוט תירגעי". רגשות זה לא תכנית כבקשתך. אנחנו יכולים להתעלם ממחשבות לא רצויות. אנחנו יכולים לבחור את המעשים שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לבחור או להזיז הצידה רגשות. רק לחכות שהם יירגעו, ישתנו, יחלפו.
לגבי מה שאחרים יחשבו או יגידו. אנשים באשר הם נחלקים לשני סוגים: אלה שיאמרו "לא נורא, היא רק בוכה". ואלה שיגידו "זה נורא. היא בוכה!". התעלמי מהם והתרכזי בעצמך ובבתך.

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)". 

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

3 תגובות

התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?

ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

קריאה נוספת בנושאים דומים:
כיצד להתמודד עם התקפי זעם קראו "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקף זעם - המשך"עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

6 תגובות

מאבקי כח- מי יותר חזק?

(פוסט שלישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

לאחרונה אנחנו מתלבטים אם להיכנס למאבקים עם הילד שלנו או לוותר לו. דברים שבעבר היו נפתרים על ידי הומור, הסחת דעת, עידוד ומחמאות מתנפחים לעקשנות ולוויכוחים אין סופיים. חשבנו שהתעלמות וחיזוקים יעזרו וזה יעבור. אבל זה לא עובר. אנחנו מוותרים לו היכן שאפשר, משתדלים לא להיכנס למריבות מיותרות ולא לפתח איבה ומרירות שרק יחמירו את המצב. אבל הוא מותח את החבל עד הקצה ועושה מה שצריך רק כאשר אנחנו מתפוצצים.
מדוע זה לא עובד? מתי זה יעבור?

 בגיל הרך, ילדים רוצים להיות "הכי" חזקים, אבל הם לא יודעים בבירור אם זה אפשרי. הדחף לתפוס מקום, לצבור כוח ועמדה הוא דחף חיוני. מתנה יקרה שאנו מקבלים בירושה ומעצבים על ידי חינוך וניסיון חיים.

מרגע שמתפתחת היכולת להשוות, להעריך ולסדר ברצף, ילדים מתחילים לדרג עצמם לעומת אחרים. "יותר" מתקשר עם תחושה טובה של כוח וסיפוק. "פחות" עם חולשה ואכזבה.

כדי לטפס לראש ההיררכיה הם עושים תמרונים מפחידים, מתאמנים במלחמות דמיוניות, מתרגלים כל מיני מילות קסם ומרגישים, מינימום, כמו שמשון הגיבור או סופרמן. מצד שני, המציאות טופחת להם על הפנים. אבא אולי בכל זאת יותר חזק. הוא היה בצבא, נלחם במלחמה אמיתית, ויש דברים שרק הוא יודע לעשות (לגרש רוחות רפאים, לעשן, להחליף מנורה, לשים דברים במקום שאמא לא תמצא).

מה שברור לנו לא ברור להם. לשאלה "מי יותר חזק - אתה או אבא?" מתקבלות תשובות לגמרי לא צפויות:

- "אני, כי אני עוקף אותו בריצה".

- "אני, כי אני מרביץ לו והוא לא מרביץ לי".

- "אני, כי אני עושה לו מלכודות."

- "אבא יותר חזק, אבל אני לומד ג'ודו"

- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר קובע"

- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר ערמומי"

- "אבא יותר חזק. אבל אל תגלו לאף אחד!"

(שאלו את ילדכם "מי יותר חזק" וספרו לנו!!)

הרבה הורים מוסיפים לבלבול של הילד כאשר הם מספקים את משאלותיו בצורה מוגזמת, נותנים לו להרגיש יחיד ומיוחד ונענים לתובענות חסרת ההיגיון שלו מבלי לצפות להדדיות. אם אתם רואים בעקשנות של בנכם איום - הוא יפרש את המתירנות שלכם כחולשה. אם אתם חוששים לעמוד מולו ולעורר את כעסו - הוא יכעס ויחמיר את המצב כדי לקבל את מבוקשו. כשאתם חוששים להתנגד לרצונו, שמא הוא יפגע - הוא משתכנע שהרצון שלו חשוב משלכם.

עד השנה השביעית לחיים רוב הילדים מבינים שההורים חזקים מהם ונענים למאוויים שלהם מתוך בחירה ולא מתוך חולשה. עד אז, יחסי הכוחות בין ההורים לילדים מתבהרים. אבל לא כדאי לחכות עד אז. כשהעקרונות שמנחים את בנכם הם "מי שיותר מגזים - יותר מרשים!" ; "מי שיותר צועק - יותר צודק!", פעלו אתם לפי עקרונות הפוכים. אל תתווכחו. אל תצעקו. אל תגזימו. אל תתפוצצו. כשתעמדו על שלכם בעקביות ובנחישות הוא ישתכנע שאתם יותר חזקים. (ראה גם פוסט תוקפנות לייט).

כל אחד יודע שכדי להישאר עקבי ואסרטיבי נדרשת פי כמה אנרגיה מאשר כדי להתפוצץ. את זה אפילו ילדים קטנים מבינים!

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

10 תגובות