עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.6.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

ציות בגיל ההתבגרות





אנונימי אמר/ה...
שלום לך גוני
יש לי ילד בן 15, אותו אני מגדלת לבד. הוא לא מקבל את הסמכות שלי. האמת, הוא אף פעם לא קיבל. אני חושבת שתמיד הוא האמין שהוא יותר חזק ממני ויכול לכופף אותי. הוא מוכן לקבל אותי כחברה אבל לא כאימא. הוא יכול לשגע אותי, להדאיג, להתחצף, לאכזב אותי. זה מצער אותו אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. האם בגיל ההתבגרות אפשר ללמד אותו לקבל סמכות?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"מגדלת לבד"
(אם חד הורית לנער מתבגר)

מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר עם כל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עובד עליהם".

אז מה כן?

שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אוזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. אם אנחנו תובעים שהם יחזרו מוקדם רק בגלל שאנחנו לא ישנים טוב הם יכעסו שהשינה שלנו יותר חשובה לנו מהם. אם נצפה לעזרתם המידית בעקבות פנייתנו הם ידחו אותה כמה שיותר כדי להדגים לנו שבין מבוגרים שווים שום עזרה אינה מובנת מאליה. תחקירים, האשמות, ביקורת, הטפות, הסברים עודפים איומים מתפרשים כהקטנה וזלזול ומעוררים זעם וביטול. רק ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלבנטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.

זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחה כנה שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות ("מה את מצפה, שאני אגיד שאם אני לא אסגור את המחשב בשעה שסיכמנו אז תכבי לי אותו ?! את יודעת מה, OK"). אם זה לא יעבוד מיד, את הערכים והעקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכך.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחוכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד. לא בגילם.
פוסטים נוספים על גיל ההתבגרות: "גיל ההתבגרות", "אי שוויון בנטל".
על רצונות מנוגדים במשפחה: "מודל המזגן".
על ציות וגבולות לפני שזה מאוחר: "יש גבול", "מאבקי כוח – מי יותר חזק".

5.6.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יש גבול! - ציות וגבולות


(פוסט חמישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".
ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר.  זה לא עבד.
מה קורה פה? למה זה לא עוזר?

כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.

גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.

גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.

גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.

אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.

התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.

עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".