אני לא יודע

הבן שלנו עלה לכיתה א'. בעבר הוא נמנע מציור ויצירה בטענה שאינו יודע לצייר ומה שהוא עושה יוצא לא טוב. השנה הוא אומר "אני לא יודע" על כל דבר, גם כשהוא כן יודע. הוא חושש לעשות משהו לא נכון. אם הוא לא מבין משהו הוא נכנס לפאניקה ונבהל מכל טעות. מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך כדאי להגיב?

 פתגם ישן טוען: "יודע שיודע / אינו יודע שיודע / אינו יודע שאינו יודע / יודע שאינו יודע - עדיף! ". מבין כל הכשלים התודעתיים המצב שבו אנו מודעים לחוסר הידיעה שלנו עדיף. ילדים קטנים כלל אינם מודעים למה שהם אינם יודעים. כל מה שהם עושים מצליח להם- מצליח לעורר התפעלות ועיניים בורקות אצל הזולת. הם משרבטים לתומם קו, כתם, נקודה. חוקרים ומגלים את מעשה ידיהם ומושיטים לאמא בגאווה: "עשיתי לך הפתעה!".

עם ההתפתחות באה ההתפקחות: במקום לעסוק בחקירה והתנסות הם מכוונים עצמם לתוצרים מסוימים. הם יודעים איך צריך להראות עיגול אבל זה דומה יותר לאבטיח שהתרסק. הם ניסו לצייר בית אבל הבית כאילו גדל והנייר התכווץ. הם מביאים לאמא ציור והיא מתפעלת: "איזה נמלה חמודה", - "אבל אני ציירתי איש". ההתפקחות הכרחית. עד שאתה לא יודע, אתה לא יודע. מי שחושב שהוא יודע הכל לא מבין מה המשמעות של "לדעת".

עם ההתפקחות באה ההסתבכות: התובנה שהם לא יודעים נוחתת עליהם כמו "בועת הצלחה" שהתנפצה. אינפלציה של האגו. לפעמים הבועה נוצרת בגלל עודף התפעלות מהמעלות יוצאות הדופן של הזאטוט. לעיתים פחות מדי התפעלות ויותר מדי ביקורת (של מבוגר, אח או חבר) מביאים למשבר.
דפוסים המנעותיים - התרחקות ממשהו שגורם להרגיש לא בנוח - משמרים את הרתיעה מלחזור ולהתנסות.

החשש של בנכם שהוא לא ידע לענות על הציפיות מכניס אותו לאי שקט. הוא אומר מהר "לא יודע" כדי להרחיק עצמו מהתחושה הזו. בכיתה א', לראשונה בחייו הוא נחשף בחוסר הידיעה שלו לעיני אחרים, מתקנים אותו ומשווים אותו לאחרים. החשש להיכשל גובר. מה שמשמר את המשבר זו התפיסה המוטעית שהכישלון חייב להמשך, שהוא אינו ניתן לפתרון. מבחינתו, או שהוא חכם או שהוא טיפש. חכמים מצליחים מיד וטיפשים נכשלים לעד. עובדה!

"בשביל כבוד צריך לעבוד". וגם ההפך נכון. כבדו את בנכם כאשר הוא מתאמץ. עודדו אותו לשוב ולנסות, לשוב ולנסות... שבחו אותו על התהליך שהוא עושה ולא על התוצאה. הסבירו לו שאנחנו לא אמורים לדעת. אנחנו אמורים לנסות, להיכשל, לטעות, להתבלבל... ומפעם לפעם להצליח יותר ("מנסים מנסים- ובסוף מצליחים"),. כוונו אותו להתמקד באתגר ולא בתוצר. האתגר אינו לדעת מיד ובקלות אלא מיום ליום לדעת יותר ממה שידעתי אתמול ("היינו רוצים שזה יהיה מהר ובקלות אבל העיקר שזה לאט ובטוח"). (ראה גם רשומה קודמת: להרגיש מיוחד).

"בועת הצלחה", להבדיל מבועת נדל"ן או בועת היי-טק, מתפוצצת לא בגלל שהלכנו צעד אחד רחוק מדי אלא בגלל שהלכנו צעד אחד קדימה. התעודדו כדי שתוכלו לעודד. המשבר זמני בלבד. 

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", " קשה לי".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על השפעה של התעודה על תפיסה עצמית "קבלת תעודה"

20 תגובות

גיל ההתבגרות

הבן שלנו מתנהג נורא. הוא מתלבש בחוסר טעם, מדבר בזלזול, מזניח את הלימודים ולא לוקח אחריות. ההיגיינה האישית שלו בזבל והזבל שלו בכל מקום. כשהוא מגיע הביתה הוא ננעל בחדרו, מתביית על הפייסבוק , מתכתב עם חברים שאינו מכיר. הוא שומע מוזיקה בקולי קולות. האוזניות הפכו לחלק בלתי נפרד ממבנה האוזן שלו. אולי בגלל זה הוא מסרב להתרחץ.

האם ההתבגרות כבר כאן? מדוע זה קורה? כיצד נערכים לבאות?


מי שמתלבש, מדבר, מתנהג ומריח כמו מתבגר והוא כבן 12 ומעלה – הוא מתבגר! קחו אויר! זה נהיה עוד יותר גרוע לפני שזה נהיה שוב טוב.

סביב גיל 12, עם הכניסה של הורמוני ההתבגרות למחזור הדם, מתחיל תהליך של שיפוץ מאסיבי במוח. מצד אחד ההורמונים, פועלים כמאיצים, ממריצים פעילות באזורים שקשורים ברגשות, תוקפנות, הנאה ותגמול. מנגד יש דילול של מערכת העצבים באזורים קדמיים בקומה העליונה של המוח, שקשורים בניהול קשב, ארגון, תכנון וויסות. כתוצאה מכך המתבגרים הופכים (זמנית!) לציידי תענוגות ורודפי ריגושים. הם הופכים אימפולסיביים (מבחינה ביולוגית!), נוטים להסתכן, מעדיפים סיפוק מידי ומתעלמים מהעתיד. המודעות העצמית וההתחשבות באחר צונחות (לעת עתה!). החוסן הנפשי מתערער. כל דבר מדכא/ מלחיץ/ מסעיר אותם להרבה זמן. הם מפרשים שהזולת משפיל/ מבטל/ מתקיף אותם ונלחמים בו או נוטשים את הזירה בלי לחשוב פעמיים. בסוף התקופה, כשהשיפוץ יושלם הדחפים יתמתנו והבלמים יתחזקו. הגמישות של המוח תפחת, היציבות תגבר והוא יהיה יותר מותאם למה שמצפה לו בהמשך הדרך.
כמו מגורים בבית שעובר שיפוץ, החיים יחד עלולים להפוך לבלתי נסבלים. כדי להרגיש בוגר המתבגר תובע מהוריו שיניחו לו ללכת בדרכו (האימפולסיבית!), שלא יחפרו לו ולא ישחקו לו על המצפון (שנרדם!). כדי שהוא יגדדדדדל להיות מבוגר אחראי הוא זקוק שיתייחסו אליו ככזה. אך כדי שזה יתאפשר ההורה תר אחרי גילויי אחריות ובגרות.. ולא מוצא! כשם שלא מכבים אש באש, אין טעם לנסות ולהשפיע על המתבגר על ידי שימוש בהערות/ נדנוד/ עקיצות או, לחילופין, בכוח/ כעס וצעקות. גבולות נוקשים דומים לגדר שלא עוצרת את השריפה מלהתפשט. עונשים מלבים את המאבק כמו משב רוח על אש. ככל שההורה מתייחס למתבגר כאל ילדותי או בלתי אחראי הדו-שיח רק משתבש והולך.

למרות שזה לא נראה כך, זה הזמן לפתח מערכת יחסים שוויונית: יחסי בוגר לבוגר, במקום יחסי בוגר לילד. נהגו כלפיו בכבוד. בטאו הערכה והכרת תודה בכל הזדמנות. עם תהפוכות כמו אלה שעוברות עליו, שום דבר אינו מובן מאליו. שאלו את עצמכם איך הייתם מרגישים במקומו והאם ההנחות שלכם אודותיו נכונות. וותרו והתפשרו. גלו התחשבות היכן שרק ניתן ("אולי זה לא נוח לך, לא הזמן המתאים..", אני מצטער שחייבים לעשות זאת..", "תגיד לי אם אני אני עושה משהו שמפריע לך.."). צאו יחד לדייטים. מצאו זמן להנאה משותפת ולדבר. כמו בפגישה עסקית (ההתבגרות שלו היא גם העסק שלכם) נהלו שיחה בגובה העיניים. הקשיבו לו הקשבה לא שיפוטית. כבדו את דעתו ("חשוב לי לשמוע את דעותיך. אתה מאלץ אותי לחשוב"). זה הזמן לדבר על מה שמדאיג אתכם, ליידע ולשתף אותו בהחלטות בכל מה שנוגע לו. כמה שתדברו יחד תעשו פחות טעויות יחד. קחו חלק מהאשמה והאחריות עליכם. אחרי הכול די מתסכל אם אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו ("אני לא תמיד יודעת איך לסייע לך לגדול, אבל אני מנסה ללמוד").

יש כאלה הסבורים שהתבגרות היא כמו שלג. אם מחכים מספיק זמן היא תחלוף. יש המשווים אותה לשיטפון. המסלולים שהמים יחצבו בדרכם יישארו שם לנצח. לכן חשוב כל כך לבנות נתיבים וסכרים ולכוון את המים.


פוסטים קודמים שמתאימים לגיל ההתבגרות:
כיצד לדרוש ולקבל ציות בגיל ההתבגרות - ציות בגיל ההתבגרות
מה עושים כשמתקיים אי שוויון בנטל בין בני המשפחה - יחסים חברתיים - אי שוויון בנטל
כשילדים לא מוכנים לעשות שעורי בית - לעשות רק מה שבא לי
על הנטייה לגלוש לחלימה בהקיץ – חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות
על הקושי להתמיד ולהפנים הרגלים בסיסיים – הרגל זה הרגל, קבלת החלטות חדשות

9 תגובות

את/ה מהמם/ת

אהבה ללא תנאי והתפעלות הם שלב ראשון ומרכיב אחד בגידול ילדים. תהליך החיברות מאלץ אותנו להתמודד גם עם דרישה ותסכול. מי שמנסה לגדל ילד ללא דרישה ותסכול דומה למי שמנסה לאפות ללא תבנית וחימום- לוקח חומרים מצויינים ועובד קשה כדי שיצא מהם משהו לא מוגדר (ועדיין מתוק להפליא!).

בהמשך שאלות ותשובות, שפורסמו בעבר כתגובות ועוסקות בתהליך החיברות. ובא לנו, ממש בא לנו ל"צפר" (לצייר ולספר) אותן.

 אנונימי אמר/ה:

"שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא אחות לבנים גדולים שנולדה לאחר הפסקה... בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה צצה בראשי איזו דאגה. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. אני מכירה כאלו, אצל חברים, במשפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אולי זה עוד ממש לא הגיל. יש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה היא לא תזדקק לזה כל החיים. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן?"

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"עוזרת למלכה"
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, מפנקים ומשרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר, לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב, בטחון להתמסר לקשר חם וטוטאלי ללא חשש.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם."

אנונימי אמר/ה:

"גוני שלום,
יש לי שאלה: הבן שלי בן שלוש וחצי, נורא קמצן. כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן. גם לא את האחים שלו ואותי. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת. יש לו שני אחים גדולים והם תמיד מכבדים. גם אני ובעלי נדיבים ותמיד מסבירים לו שצריך להתחלק. 
לפעמים כשאני נמצאת איתו בגן שעשועים בחברת ילדים אחרים שמכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי."

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"ל"אני מובכת"
"קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת"), עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!"); הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג","יישאר לך הרבה", "מחר תקבל עוד"); המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו  שלא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא. הרי לך קל יותר לכבד- את כבר אכלת הרבה עוגיות בחייך והוא אכל רק קצת."

לקריאה נוספת:

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

11 תגובות

משפחה שכזאת- לכבוד יום המשפחה

 ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את הידשל בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק עלהפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור.מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?

דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.

- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 

3 תגובות

סיפור לצי-פור

״אנונימי״ אמר/ה...

משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"

הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"

הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"

אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."

היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.
הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".

2 תגובות

קבלת תעודה

ציונים בתעודה גורמים לנו לרשרוש בלב, מחשש שיביאו לתפיסה עצמית נמוכה ויפגעו בהערכה של הילד את עצמו בעתיד. תפיסה עצמית היא הייצוג הפנימי שיש לנו על עצמנו, על פיו אנו מגדירים ומסווגים את עצמנו ומכוונים את התנהגותנו. מי שרואה את עצמו כמוצלח ובעל הישגים טובים סיכוייו לשאוף להישגים טובים בעתיד ויכולתו להעריך את זולתו גבוהים יותר.

ילדים בשנות בית ספר הראשונות מתייחסים לציונים באופן ילדותי ולא מציאותי. היחס שלהם לתעודה מושפע ותלוי ביחס של הוריהם. ישנם אלה שרואים בתעודה טבלת תוצאות משחקי הליגה. 99 :100 לטובת הזולת נתפסים כהפסד מוחץ. אחרים רואים בה חפיסת שוקולד. אם מישהו קיבל חפיסה גדולה משלהם זה לא פר ולא שווה להתאמץ. לאחרים זה בכלל לא כל כך אכפת. אם המורה נתן למישהו ציון נמוך סימן שהוא טיפש. אבל אם הם קיבלו ציון שכזה סימן שהמורה טעה, נטפל אליהם, והוא לא מבין כלום. התעודה אולי חשובה להם, אבל ההצלחה במשחק המחשב חשובה יותר. הם מבינים שציון נמוך בתעודה צריך לתקן, אך מוכנים לעשות זאת רק עם טיפקס.

תפיסה עצמית נרכשת ונלמדת לאורך זמן ועל סמך הרבה התנסויות. ההשפעה שיש לתעודה אחת, לציון אחד על ההערכה העצמית דומה להשפעה של גודל קובית השוקולד או ההפסד במשחק הכדורסל בהפסקה. תפיסה עצמית חיובית כרוכה במידה מסוימת של מידע שלילי אודות העצמי. כמו המידע שבלי להתאמץ ולהשקיע אי אפשר להצליח. או שתמיד יהיו אחרים חכמים יותר מאתנו וכאלה שפחות. וכך, לאט, לאט, מהמפגש של כישורים ונטיות עם הצלחה וכישלון, עם ידע וחוסר ידע, עם הערכה וחוסר הערכה, תלך ותיבנה תפיסה עצמית בריאה.

תעודה, כמו דו'ח חצי שנתי מהבנק, היא רק התחשבנות מקומית קצרת טווח. אין טעם לשפוט את עצמנו על סמך הציונים. זוהי רק תזכורת שאם ברצוננו לצבור נכסים השכלתיים ותרבותיים המאמץ צריך להמשך. אם הלומד הזעיר מביא תעודה לא כל כך טובה נהגו כמו בנקאי חכם: עזרו לו להציב לעצמו מטרות ראליות. הציגו לו תחזיות אופטימיות. האמינו ביכולתו לממש אותן. חבקו אותו חזק וספרו לו כמה אתם שמחים וגאים שהוא גדל בעוד חצי שנה.

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

על תחרותיות בונה לעומת תחרותיות הורסת – "תחרות בין ילדים – לקפל נייר ולהרגיש מיוחד".
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע", "אני ידעתי קודם".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב".

0 תגובות

ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->

המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.

אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").

זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").

אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

20 תגובות

חופשת פסח – אוי חופשה שכזאת

אילו אפשר היה לפסוח על חופשת הפסח. שבועיים וחצי הילדים בחופש ואילו אנחנו בשעבוד: יש לנו עבודה, צריכים להספיק דברים, לנקות את הבית, להכין את החג. והם, פורקים כל עול ומתנערים מכל אחריות. למרות ההסברים הם מדלגים בין המחשב, הסמארטפון, הטלוויזיה, האקס בוקס, הפייסבוק, הווטס-אפ. מטעינים עצמם בעצבים ופורקים אותם זה על זה. בשנה שעברה זה הגיע למשבר ונגמר בהרבה יותר מאשר עשר מכות.

איך ממזערים את הלחץ והנזקים? למרות עומס המטלות וחוסר השגרה, כיצד מגייסים אותם לשמור על אוירה טובה?

עם ההורה, כמו עם מורה נהיגה, מתקיימים יחסים מיוחדים. ככל שהקשר עם ההורה יותר תקין – אהבתו בטוחה, השגחתו מובטחת, הדרכתו זמינה, הרגל שלו על הברקס יציבה –כך הילד מתיר לעצמו להתנסות, לטעות, לפאשל, להתבלבל, להתפנק, להתעקש.
דווקא כאשר היחס עם ההורים טוב ומספק ילדים מפקידים את האחריות לדברים החשובים בידי ההורים, מרשים לעצמם להיות יצריים ואגוצנטריים ולנהוג בחוסר אכפתיות. הם מעדיפים תענוג מידי על פני שביעות רצון עתידית ומשאירים לאם ללמד אותם להפיק הנאה גם משבח ואישור, מהשלמת משימות, מפתרון בעיות ומיחסים בין אישיים. הם בוחרים בסיפוק עצמי על פני הערכה עצמית ומניחים לאב לעודד אותם לבסס תפיסה עצמית חיובית בזכות היותם פעילים, בעלי יכולות וכישורים, שמתגברים על התסכולים שבדרך.
גיל ההתבגרות הוא יציאת מצריים שלהם. תהליכים פיזיולוגיים במוח נותנים רוח גבית ליכולות התכנון קדימה, דחיית הסיפוקים והוויסות העצמי. עד אז ילדים זקוקים להורים כדי לפתח יכולות אלו.

כשהם מתפרקים בחופשה זכרו שאין זה סימן שהם ילדים רעים, או שאתם הורים רעים. ככה זה ילדים. אילו הם היו נולדים, נעמדים מיד על הרגליים ותוך זמן קצר לומדים לדאוג לעצמם הם היו דומים יותר לעגל (או בעל חי יונק אחר) מאשר למין האנושי.
ראו בחופשה הזדמנות לפתח בהם גישה פרו אקטיבית – תכנון תכניות במחשבה תחילה, מראש, מתוך בחירה ושיקול דעת, וביצוען בעוד מועד ולא בבהילות, מתוך דחיפות, בעת משבר ובתנאים קשים.
שבו אתם יחד, או עם כל אחד לחוד. ידעו אותם בתוכניות שלכם לחופש. שתפו אותם במחשבות, ברגשות ובתחושות שלכם. נסו לשמוע את דעתם ולבדוק מה הם מרגישים. נסו לשכנע אותם לקבל יחד החלטה ולעמוד בה. (זה מתאים לכל ילד בבית הספר היסודי והלאה. וכמה שמקדימים הרי זה משובח).

כתבו יחד תקנון חופשה:
קמים יותר מאוחר והולכים לישון קצת יותר מאוחר.
לכעוס מותר. להכות אסור! (ילד: "זה לא פייר! למה למשה מותר?!").
ארוחת ערב משותפת שכוללת שיחה על היום שהיה ותכנון היום שיבוא.
כל יום עוזרים במשהו בהכנות לחג.
כדאי לקבוע פעמיים ביום שעה של דממת מסכים וטלפונים (כולל של ההורים) כדי לאחד חזרה את השורות ולהרגיע את הרוחות.

למרות כל התכנונים והתוכניות, יתכן ויקרה לכם מה שקרה לאב אחר.
אב לבנו המתבגר: "יום שלם עבר ולא עשית דבר.
אני ממש לא מרוצה מהתוצאה!".
מתבגר : "גם אני לא. אבל אני מרוצה מהתהליך".

צחוק, צחוק, אבל התהליך יותר חשוב מהתוצאה. לבני ישראל התהליך לקח ארבעים שנה. היו סבלנים. לילדיכם זה ייקח הרבה פחות.

פוסטים נוספים בנושאים קרובים:

באיזה גיל מתאים להשאיר ילדים לבד בבית - "הלו אימא"
כיצד לבחור קייטנה ומה היתרון להישאר בבית – "קייטנה זה לא פיקניק"
כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש – "הרגל זה הרגל"

2 תגובות