מה לבחור?

ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.

אנונימי אמר/ה:
תודה על הבלוג המקסים. היה מעניין להבין את המשמעות של בגדים לילד. מאיזה גיל כדאי לתת לבחור את הבגדים? אם אני אתן לבן שלי להחליט מה הוא לובש אני אתבייש לצאת איתו לרחוב.
הוא בן 5 ולא יודע להתאים בגדים או להבחין מה נקי ומה לא.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"אני אתבייש"

כבר בשנה השנייה לחייהם ילדים מסוגלים לבחור בין שני דברים. הורים שואלים אותם במה הם רוצים לשחק, מה הם מעדיפים לאכול והילד מסמן בחזרה. ככה הוא מבסס תחושה שלרצון שלו יש השפעה. ככה הוא מפתח את היכולת לבחור. זה לא אומר שרק מה שהוא רוצה קובע (שוקולד כל היום!). באופן דומה מלמדים את הילד לבחור בגדים. בהתחלה הוא בוחר בין שני זוגות מכנסיים (נקיים ובגודל המתאים). אם הוא בוחר באימפולסיביות אפשר לעזור לו לעשות בחירה יותר מושכלת על ידי שמצביעים בפניו על יתרונות וחסרונות. אחר כך הוא בוחר באופן יותר חופשי אבל לא רק מה שרוצים קובע אלא גם מה שנהוג, מה שבריא, אפשרי, נקי.... ולפעמים כמו באו"ם - הווטו של ההורה קובע.

יש אנשים שגם בגיל מבוגר מתקשים מאוד לעשות בחירות (אולי יש בחירה יותר טובה?!). דווקא בחירות מגיל צעיר ובדברים לא כל כך עקרוניים מלמדות אותנו לקבל החלטות בלי יותר מדי התלבטות.
ואת הבושה זרקו לפח! החליפו אותה בגאווה על כך שאתם לא נותנתים ל"מה יגידו" לנהל לכם את החיים.

אנונימי אמר/ה:אם בקיץ אפשר היה לתת לבת שלנו לבחור את בגדיה, עכשיו, במזג האוויר החורפי זה לא מעשי. הטעם שהיא פיתחה מאוד מוגדר. כל מה שדק, מתעופף, לבן וקצר הוא IN. כל מה שמחמם, עבה, ארוך וחורפי הוא OUT. היא בררנית בלבוש, מוכנה ללבוש רק מספר מצומצם של בגדים שעונה על הקריטריונים הללו. נקי או מוכתם - זה לא משנה. הויכוחים בבוקר הם אינסופיים.

האם כשנותנים לילד לבחור הוא יכול להתבלבל עד כדי כך?
קר לי כשאני חושבת על איך היא לבושה.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:ל"אמא OUT"
לא כתבת לנו בת כמה ביתך. לפי הלבן והמתעופף אני משערת שמדובר בילדה בגיל הגן.
המשאלה או ההעדפה של דק והדוק, קליל ומינימאלי (הכי קרוב ללבוש חוה), או ארוך ולבן ומתנפנף (כמו מלכה או כלה) יכולה להמשך עד 120. כל עולם האופנה סובב סביב הרעיונות הללו.

בגיל הגן ילדות מגלות את הרצון שלהן להיות יפות, כל-יפות, רק יפות, ושום דבר פרט ליפות. זוהי כל האמת שלהן. בנים מגלים את הרצון להיות מרשימים, כל-מרשימים, ורק מרשימים. אפילו להיות בריא או שיהיה חם לא ישווה לרצון הזה. אחר כך, בגיל בית ספר ציפיות ונורמות חברתיות מצטרפות לרצון לבלוט. יש הבדל בין טעם אישי לבין הצורך להרשים. לפעמים התהליך הזה מרחיק אותם מהטעם האישי והנטייה האסתטית שלהם.

כאשר הבחירה בלבוש מסוים הופכת כפייתית, מלווה בהרבה לחץ, לא נתונה למשא ומתן ולא מותאמת למציאות זה כבר לא חוש אסתטי אלא שיגעון לדבר.

אז, כן! עודף בחירה יכול לבלבל את הילד.

זה הזמן ללמד את בתכם איך קובעים סדרי עדיפות. חשוב לבלוט ולהתקשט אבל עוד יותר חשוב להיות בריא ולא להיות תלוי ברושם שנעשה על אחרים.

אפשר לנהל איתה משא ומתן ולהגיע לפשרה סבירה. ואת המו"מ עושים ערב קודם ולא בבוקר, כשממהרים.
מן הראוי שיהיה לכם חם בלב ולא קר: הילדה מרגישה שמגיע לה לזכות להתפעלות גם בעולם החיצון ולא רק מאבא ואמא.


עוד על המשמעות של בגדים קראו- בגדי המלך החדשים
על המאבק על העדפות אישיות קראו- שבועות בלבן
על הרצון ללבוש בגדים של המין השני קראו- מה זה בן, מה זה בת

2 תגובות

בוקר טוב - הורים כמו GPS

אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.

אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:

לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).

- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"

עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

5 תגובות

בחירות

״אנונימי״ אמר/ה...

נו, איך מקבלים החלטות? בני בגן חובה למד את שיטת ה'אן דן דינו...' מאז הוא מעתיק-מדביק אותה כמעט לכל החלטה. אם יוצא הממתק הפחות מועדף הוא לפעמים מנסה שוב.
שמתי לב שמאז אבד ביטחונו גם בהחלטות אחרות. לדוגמא, הצעתי לו לבחור בין שני מועדים לארוחת הצהרים. הוא החזיר לי: "מה את היית רוצה?". ניסיתי לומר לו שאני הייתי רוצה עכשיו אבל אולי הוא לא, אחותו כנראה הייתה מעדיפה מאוחר יותר. כאילו התבלבל לו הרצון הטבעי.
האם כדאי להתערב? לכוון?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"בוחרת"
תודה על השאלה. הניסיון להבין לנפש שלהם דווקא כשאין מדובר בבעיות מטרידות הוא מרתק.
כמה קשה לבחור כשיש יותר מאפשרות אחת! כל אזרחי המדינה עומדים להיות באותו מצב בזמן הקרוב. כל בחירה מגלמת בתוכה קונפליקט: הכרעה בין שני דברים – טובים/ רעים/ בין משהו טוב למשהו רע, או בין שני דברים שלכל אחד מהם חסרונות ויתרונות.

רגש, שכל ומסורת משפיעים על הבחירות שלנו. החיים מספקים לנו ה מ ו ן מערכות בחירות שנועדו לעזור לנו לחבר בין רגש לשכל ובין שכל למסורת. בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה!!
עד כה בנך נעזר בחלקים היותר קדמוניים במוח כדי לבחור. הבחירה הייתה יצרית, רגשית, ללא מחשבה, ספונטאנית ולא מודעת. האזורים הנמוכים יודעים מה הכי "בא" לו.
הקושי לבחור הוא אחד הסימנים לבנייה של מדרגות בין האזורים הנמוכים במוח לאלו הגבוהים. 

עכשיו המחשבה מתחילה לבלבל אותו. מה אם הוא יבחר באפשרות אחת וככה יפסיד את האפשרות השנייה? מה אם הוא יבחר ויגלה שטעה? מה זה אומר כשמישהו אחר חושב ובוחר אחרת ממנו? במיוחד כשזה מישהו שהוא מעריך ואוהב (כמוך), או מישהו שמתחרה בו (כמו אחותו)?

בגילו זה טבעי להתחיל להסס. ונראה שהוא מתמודד לא רע. "אן דן דינו" זו דרך אחרת לומר: זה לא כל כך משנה. מה שיהיה יהיה. זו אסטרטגיה הגיונית. כשלא יוצא מה שהוא רצה, החלקים הרגשניים ,שיודעים מה "בא לו" מתעוררים.
אם את רוצה את יכולה לתת מילים לקושי להחליט ולשיקולים השונים. אם את רוצה את יכולה להרגיע. (" זה לא כל כך משנה. מחר תוכל לבחור את הממתק השני"). אם את רוצה את יכולה להציע לו לקחת רגע ולנסות לשים לב מה הלב/ הגוף שלו רוצים. אם את רואה שהוא ממש מסתבך ונכנס מזה למצוקה את יכולה לומר לו שכמו שאת מכירה אותו את חושבת שאולי הוא ירגיש נעים אם יבחר לאכול יותר מאוחר.

אל תמהרי להציל אותו. הרצון הטבעי שלו לא התבלבל. הוא רק עולה כמה מדרגות. הסברים ארוכים ועודף אפשרויות רק חוסמים את הגישה לאזורים הנמוכים במוח. פעלי ממש כמו מפלגות שמנסות לצמצם בהסברים מורכבים כדי לכוון לאזורי הרגש. ראי בכל בחירה הזדמנות. כשבנך יגיע לבגרות הוא כבר יבין שאין בחירה אחת הכי טובה. יש רק בחירה שנראית מתאימה במועד הבחירה. ובכלל, מה ההבדל בין בחירה או מפלגה "מבטיחה" לבין בחירה או מפלגה "מאכזבת"? לפני הבחירות היא מבטיחה. אחרי הבחירות היא מאכזבת.
שתהיינה עוד הרבה בחירות מוצלחות.

עוד על הקושי של ילדים לבחור – "מה לבחור", "את זה", "בגדי המלך החדשים".

עוד על הקשר בין החלטות, בחירות, הרגלים, ויכוחים – "קבלת החלטות חדשות", "הוויכוח פורח – ההרגל בורח".

2 תגובות

סיפור לצי-פור

״אנונימי״ אמר/ה...

משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"

הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"

הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"

אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."

היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.
הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".

2 תגובות

מתלות ל(חג) עצמאות

מסלול ההתפתחות של ילד מתלות מלאה באמו יולדתו ועד עצמאות מלאה עוברת בתחנות רבות.
בלידה הוא מחובר לאמו בחבל הטבור.
בקטנותו הוא כרוך אחרי אמו ותלוי בה כדי לאכול, לישון, לנוע, לשחק. הקשב שלו כולו ממוקד בה וכל התרחקות זוכה להרמת קול ותרועת מחאה.

בילדות הם כרוכים זה בזה כמו יו-יו. לפעמים הם מסובבים זה את זה סביב האצבע. לפעמים מצב רוחם עולה – יורד, נופל וקם בעקבות התרחשויות משפחתיות, צרכים מנוגדים, מאבקים על דומיננטיות, קנאה ותחרות. ישנה זיקה בולטת בין המטרות של הילד ושל הוריו ואחידות ברורה מול כל מי שבא מבחוץ.


בהתבגרות הם כרוכים זה בזה כמו בגומי. 

כמו מי שנזרק לפתע לתוכנית ראליטי הנער מסעיר את האווירה, עוטה הופעה אקסצנטרית, מקצין עמדות, מחליף זהויות. וכמו גומי – ככל שנותנים לו להתרחק הוא שב וחוזר חזרה.

בבגרות, כשכל התהליך הושלם, הוא קשור להוריו כמו דגל. קשור אך חופשי להתנופף כחפצו. הוא יכול להיות עצמאי ונפרד כי מישהו פעם אפשר לו להיות תלותי ומחובר. הוא יכול לקום ולעזוב בית ולהתרחק לארץ אחרת כי בקטנותו היה לו בית והייתה לו ארץ. הוא הולך בעקבות אמת פנימית ואג'נדה פרטית אבל ממשיך להתכתב כל העת עם זהות משפחתית.

אם מאפשרים להם להיות עצמאיים ובלתי תלויים הם מגלים כמה עצמאיים הם יכולים להיות.

המאמץ להשאיר אותם קרוב, לשלוט בהליכה שלהם, במבט, בתפיסה, במטרות שלהם, דומה למאמץ להוציא מהדגל את הרוח, להדקו, לקפלו, לשים אותו בארנק, ולהמשיך לממן אותו כל החיים.

האם היחס, שלנו האזרחים, כלפי המדינה עובר גם הוא בתחנות דומות.

פוסטים נוספים בנושאים דומים:

"חג העצמאות – מוכרחים להיות שמח"

"יום הזיכרון - יחס ילדים למוות"

על הדרך לפתח עצמאות: "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS המשך", "גיל שנתיים הנורא"

5 תגובות

גיל שנתיים הנורא

תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?

בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו? 

בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.

בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!

השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.

בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!

בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".

בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.

למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.

"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.

 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

58 תגובות

יום האם - אין כמו אמא

הבת שלי הולכת אחרי לכל מקום, כמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותי. אם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותה. היא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמה. זה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.

אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות לה, להתחשב בה ולכבד את רצונה. אני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלב. אני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחרר, תתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונה. איך עוזרים לזה לקרות?

עצמאות זו לא רק הכרזה. זו היא גם זהות נפרדת, אי תלות, בטחון עצמי ושליטה עצמית. אם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוט. אם הוא לא עושה זאת מרצונו - התפקיד שלנו יותר חשוב.

בשנתיים - שלוש הראשונות, הילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדלי, כמו אפרוח אחרי התרנגולת, מנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבה, משפרת את הרגשתו, מגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחר, יותר טוב ממנו עצמו. אמא וילד - שתי נפשות שהן אחת. אבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!

כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיות) מתגבר, סיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביות" לאמא: כך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסים) ושולט בנסיבות משתנות. הוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.

ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדות, להבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שונים, חושבים, זוכרים ומרגישים אחרת. בחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".

כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללו, שלהורים יש צרכים ונטיות משלהם. הורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל אי-הסכמה עם אי-אהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזו. באופן פרדוקסלי, כמה שהוא יותר מרצה - הילד פחות מרוצה.

הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל - בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאות. מגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיות. רק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויה. היא מאפשרת לפתח העדפות ונטיות, לתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.

הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנות. אמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערת, אבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגש, הרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גם: מודל המזגן, משעמם לי).

אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסה. חבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחת, מעולה ככל שתהיה.

על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״ 
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

7 תגובות

הורים כמו GPS המשך...

אנונימי אמר/ה...

ומה עם פינוק? היא כזו מתוקה ,חמימה , דובשנית. ובבוקר (האמת לא רק בבוקר) היא מתעקשת שנפנק ונלביש אותה. אחר כך יום שלם לא ניראה אותה. גם לנו זה יותר זריז ולא פשוט לנהל מאבקים על הבוקר.
מה רע בפינוק?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"פינוקים"
(ילדה שמתעקשת שיפנקו אותה)
אין שום דבר רע בקצת פינוק. רק הרבה פינוק מפריע לגדילה. אם הדובשנית מתעקשת שיפנקו אותה זה כבר לא פינוק. הפגנת חיבה יתרה וקירבה בדרך של ויתור על דרישה נעימה ונחמדה, אבל רק אם היא ניתנת מרצון, לא תחת לחץ ורק לפעמים, כאשר זה נוח ומתאים.
אם אתם ח י ב ים! כל בוקר! להעיר, להלביש ולשרת את בתכם ללא עזרה מצידה (בהנחה שהיא עברה את גיל ארבע) - זהו תינוק: להתיחס אליה כאל קטנה יותר ממה שהיא. ככה היא תילמד להיות קטנה וחמודה ולא תדע איך להיות גדולה וחמודה.
נהלו איתה שיחה, כפי שכתבנו בבלוג, דירשו ממנה כל פעם משהו נוסף ותגלו שהיא יכולה להיות גם מתוקה וגם עצמאית!

אנונימי אמר/ה...

הבן שלנו(כבר בן 7)מתקשה לקום בבוקר. מאז שהוא קטן הבוקר נמשך כמו מסטיק. מהנסיון שלנו איתו ראינו שאם חיכינו עוד קצת הדברים קרו בסוף מבלי שנילחץ. האם לא כדאי גם הפעם לחכות ולתת לזמן לעשות את שלו? גם לנו קשה להתעורר,להפסיק לנמנם ולהתארגן בבוקר. אולי הוא דומה בזה לנו? מה דעתך?

ל"צועדים עם הזמן"
(בן שבע שמתקשה לקום בבוקר)
אין ספק שהזמן הוא השותף הכי טוב שלנו בגידול הילדים. בשביל לצמוח אנחנו זקוקים לזמן. הקניה של הרגל חדש בזמן המתאים חוסכת לנו הרבה זמן. הזמן, כמו מורה טוב מאפשר לנו לחזור ולשנן, להפנים מידע חדש ולהטמיע דפוסים יעילים. הוא מחדד את ההבנה, מאפשר למצוא דרכים ופתרונות . אבל אי אפשר להשאיר את חינוך הילדים לזמן. הזמן לא יעזור אם עלינו על דרך לא נכונה, צדדית. הוא רק יטעה אותנו יותר אם אנחנו משננים את השיעור הלא נכון.
גם להורים הזמן לא עושה רק טוב. גם אצלכם הוא בנה הרגלים שקשה לכם לשנות: לדחות, להתקשות להתניע, להניח את המושכות. ניראה שזו הסיבה לקושי שלכם בבוקר לדרוש מהילד.
אם מחכים עד שהילד עצמו יגדל את עצמו הילד לומד לדרוש מעצמו רק דברים שממש ברורים וקלים לו ולא יודע לרתום את עצמו למטרות שדורשות מאמץ מתמשך והתמודדות עם קושי.
בקיצור, אין סיבה שילד בן שבע לא ילמד לקום בבוקר בכוחות עצמו, להתארגן ולהיות מוכן בזמן. ראו בכל בוקר הזדמנות להתיצב מול הנטיה שלו ושלכם לדחות ולוותר לעצמכם. התגברו עליה, ומיום ליום תצליחו יותר.
אם הכוונה היתה שהזמן יגדל את הילד לא היה צורך בשני הורים כדי ללדת אותו. תנו לזמן לעשות את שלו ואתם עשו את שלכם. התחילו לצעוד עם הזמן במקום להגרר אחריו ותזכו להצלחה.

לפוסט המקורי " בוקר טוב- הורים כמו GPS"

על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

0 תגובות

להציץ לראש של הפשוש

לאחרונה שלחו לנו כמה מהקוראים אנקדוטות חביבות מילדיהם. שמחנו, חייכנו, התחממנו, התמוגגנו, התלהבנו... והתחשק לנו (ממש "בא לנו") לכתוב פוסט על הסיפורים שלכם.  כך הופך סיפור לצִי-פוּר - צ'ופר למי שמשתף אותנו בפניני החן של ילדיו. 

 המעשיות החביבות שאנו זוכרים, ונהנים לחזור ולספר מפי הטף, מבטאות פליאה לאופן בו ילדים חושבים. כיצד הם מארגנים את הידע והחוויות שלהם. איך הם משלימים אינפורמציה חסרה ומבינים את מה שהם לא מבינים. ומתי זה הופך להבנה של הזולת ולכישורים חברתיים. 

הדרך בה אנחנו כהורים מפתחים תובנה לנפש של הילד מעוררת אף היא השתאות:

כיצד אנחנו מתחילים להתבונן בילד באופן מדויק ואמין, זוכרים כל קול וכל תנועה חדשים שהנצו (ורצים לספר לחבר'ה...). איך אנחנו זוכרים בדיוק מופלא גם תגובות פחות מתוקות של הילד (ושלנו), שעוזרות לנו להבין אותו  באופן יותר נכון (איך כדי לעזור לאמא לנקות הוא שפך דלי מים על המחשב).

כיצד אנחנו נשארים ערניים להיבטים שונים והסברים מגוונים, מבלי להתקבע על הסבר אחד ופתרון אחד לכל התופעות ("הוא רוצה תשומת לב!" - לאו דווקא. "הוא עושה מאבק כוח" - ומה אם לא?!).

התהליך הזה שבו הורה חדל להתייחס לילד כאל יצור חסר דעה ורצון ברור, ורואה בו איש קטן עם טעם ונטיות משלו, דורש אורך רוח ואורך נשימה.  הוא נשען על מחויבות עמוקה להכיר בילד כאדם נפרד, בעל רגשות, משאלות, וכוונות אוטונומיות - גם אם אינן תמיד לרוחנו (להצליח להבין את התשוקה לקלף מסטיקים מהמדרכה או ללכת לגן בלבוש שדומה יותר לכותנת לילה. "להבין " זה לא "להרשות").

התהליך הזה כולל מרכיב אמפאטי - ניסיון להבין לליבו של הילד לא רק על סמך התנהגות גלויה, אלא גם מתוך ניסיון להעמיד את עצמנו במקומו, להיכנס לנעליו, להיזכר במצבים דומים בילדותנו. הוא מחייב צניעות רבה - נכונות להתבלבל, לטעות, להעלות מספר השערות, לגלות כמה אנחנו לא יודעים וכמה עוד יש לנו ללמוד.

תודות להורינו אנחנו מבינים לנפשנו ולנפש זולתנו. אמא שלי הבינה אותי ועזרה לי להבין את עצמי. זה איפשר לי לשכלל את היכולות שלי להציץ לראשם ולליבם של אחרים. להבנה לנפש הזולת השפעה דו כיוונית. כך הופך הניסיון להבין את ילדינו, באופן גמיש ואותנטי, להשקעה משתלמת ביותר: אתם תבינו אותם היום וברבות הימים הם יבינו אתכם! עשינו עסק?!

19 תגובות