כבר קיבלנו תלונות מהגן של בננו הבכור שהוא לא יושב במקום אחד, שוכח לסגור את הפה, מתקשה להתמיד, עובר מפעילות לפעילות בלי לסיים. בבית הוא מפוזר. שוקע במשחק תוך כדי התלבשות, לובש חולצה על הסוודר, מפזר קורנפלקס ולא שם לב, לא מוריד מים באסלה, פשוט שוכח. הבת הקטנה ממנו הולכת בדרכיו.
אני מורה בבית ספר. אני רואה ילדים שסובלים כל הדרך בבית ספר- או בגלל קושי להסתגל לדרישות או מהריטלין. המחשבה שאולי גם הילדים שלי מפתחים הפרעת קשב מעוררת בי חלחלה. האם אין מנוס מזה?
תנו שם לסיפור:
יוסי התעורר בבוקר. הוא החליט שהפעם הוא יעשה הפתעה לאמא. הוא יתארגן מהר ולבד ויגיע לבית הספר בזמן. יוסי הסתכל בשעון וראה שעדיין מוקדם. אם הוא ישכב עוד 5 דקות הוא יהיה רענן ומלא מרץ. 5 הדקות הפכו ל10 דקות ואחר כך ל-15. אבל לא נורא. עכשיו הוא כבר ממש ערני. הוא קם וניגש להוציא את הבגדים מהארון. כשמשך את החולצה נפלו כמה בגדים לרצפה. הוא התכופף להרים אותם ושם לב שעל הרצפה פזורים לורדים מאתמול. כדי שלא יפריעו לו הוא החליט להכניס אותם לקופסא. הוא נזכר שאתמול חסרו לו כמה צבעים בקלמר ולכן הלך לחפש את התיק כדי לבדוק מה חסר. הוא לא זכר איפה התיק נמצא. אולי בכניסה לבית? בדרכו לכניסה הוא הריח ריחות של אוכל מהמטבח. הוא חשב: "מוטב שאסיים לאכול קודם, אצחצח שיניים ואז אזדרז ואתלבש". הוא ישב לשולחן וקרא לאימו שתתן לו את ארוחת הבוקר כמו לאחיו הקטן. כדי להעביר את הזמן עד שאימו תתפנה, הוא הדליק את הטלוויזיה...
בשבע וחצי יוסי עדיין ישב מול הטלוויזיה, עם פיג'מה, מתקשה להבין מדוע גם הבוקר הזה הסתיים בכעס. הוא הרי הזדרז והשתדל לעשות את הכל כמו שצריך.
הנה מספר שמות שקיבלתי מהורים: "הסיפור של חיי", "יוסי, ילד שלי מוצלח", "זה קורה במשפחות הכי טובות", "הצילו!"...
כפי שכתבנו בעבר, קשב פירושו היכולת להגביר פעילות באזורים במוח לצורך קליטת גירויים, עיבוד מידע וביצוע מטלות.
ב-ריכוז הכוונה ליכולת להשקיע מאמץ מכוון לביצוע מטלות, לחשיבה, למידה וזיכרון באופן מודע ולאורך זמן.
השנה הראשונה לחיים מאופיינת במוסחות גבוהה. הבייבי מסיט את הקשב מגירוי אחד למשנהו ובמיוחד לכאלה חדשים, מתחלפים, קולניים, פתאומיים. אם הוא מצוי בסביבה מלאת קולות, צורות וצבעים שזזים ומשתנים הוא יתקשה להפנות את הזרקור הקשבי למשהו מסוים ויזפזפ בעודף לכל הכיוונים. אל מול הרבה משחקים הוא יתקשה לשחק במשחק אחד, או להתרכז באכילה גם כאשר הוא רעב.
בשנה השנייה התינוק מסוגל להתעלם ממסיחים. לפעמים, כדי להצליח להתמיד בעיסוק מסוים הוא יפנה את הגב, יתרחק ויתעלם ממה שקורה סביב. זו לא מרדנות - זהו קשב סלקטיבי (גיל ההתבגרות עוד לא כאן!). בשלב זה הוא עדיין אינו יכול להקשיב תוך כדי פעילות. בשביל זה יש את השלב הבא בו הפעוט מצליח, עם מעט עזרה, לעצור, להעביר את תשומת ליבו לדובר וחזרה למשחק. היכולת הזו הופכת בהדרגה לספונטאנית מספיק על מנת שהוא ימלא הוראות פשוטות, יציית לגבולות (זו לא בדיקת גבולות. זהו קושי להקשיב להוראות!) וישחק עם עוד ילד.
מהשנה הרביעית היכולות הללו (להפנות, למקד ולהסיט קשב) הולכות ומתבססות. טווח הריכוז קצר אך מאפשר הקשבה לסיפור קצר ולימוד בתוך קבוצה קטנה.
עד גיל 4-5 הילדים לומדים להקשיב ולהתרכז.
מגיל 5-6 והלאה הם מקשיבים ומתרכזים כדי ללמוד דברים אחרים.
בשנים הבאות רואים עליה מרשימה ביכולת להתרכז גם לנוכח הסחות, להתרכז על פי דרישה חיצונית, להפסיק ולחזור לסיים את אותה משימה. ילדים מתכננים, מתארגנים, מסננים, בודקים, מתקנים ומחזקים את עצמם. היכולות הללו מתפתחות בעיקר כתוצאה מאימון ותרגול בבית, בבית הספר ובחיים בכלל.
היכולות הקשביות של ילדיכם בגיל 4-5 אינן המילה האחרונה. הרכבת של הפרעת הקשב עוד לא יצאה לדרך. ראו בהשכמה, בארוחות ובמקלחות הזדמנויות פז לתרגל קשב וריכוז ולא רק משהו שצריך לסיים בדרך לעבודה או לשינה. אפילו חצי שעה ביום של משחקי קופסא ויצירה, פעילות משותפת ברמה לא קשה ולא קלה מדי, בשקט וללא מסיחים (כמו טלפונים, רדיו, הפרעות שונות) כמוה כאימון קשבי יקר ערך.
שימו לב כאשר הם מצליחים להתמיד, להתרכז, לסיים, להתעלם ממסיחים. שבחו אותם על כך כדי שיבינו מה מצופה מהם.
מעולם לא שמעתי ילד שמתלונן על הפרעת הקשב של הוריו. תמיד אלו ההורים שמתלוננים על הילד. זו איננה הוכחה שהפרעת קשב עוברת "בירושה" מאח לאח ומילד להוריו. ליתר בטחון, כדי שזה לא יקרה זכרו שהתרופה הטובה ביותר לחוסר קשב וריכוז היא תרגול קשב וריכוז. וכשזה לא מועיל אפשר לשקול ריטלין.
עוד באותו נושא קראו:
על סיבות תרבותיות לקשב לקוי: "אתה לא מקשיב לי"
על קשב ושיעורי בית: "לעשות רק מה שבא לי"
על בניית הרגלים: "הרגל זה הרגל", "הורים כמו GPS"
על אימפולסיביות והיפראקטיביות בחג פורים: "פורים שלא נדע"
ועל עיסוק בשעות הפנאי: "משעמם לי", "מי ישחק איתי"
14
תגובות
רשומות
