עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות ערכים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ערכים. הצג את כל הרשומות

21.12.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

להודות מכל הלב בחודש כיס-לב

לקראת חנוכה הכנו סופגניות עם הילדים. אבל במקום "תודה" ו"בבקשה" שמענו "נו" ו"אוף", ו"מתי זה כבר יהיה מוכן?!". מפריע לנו שהם מקבלים דברים כמובנים מאליהם ומרגישים שמגיע להם. אנחנו לא רוצים לנדנד, להטיף ולהיות טרחנים שלא לצורך. האם הכרת התודה תגיע מתישהו? נו..... מתי?!
ילדים (וגם מבוגרים) לא אומרים תודה כי הם מרוכזים במה שהם רוצים להשיג ולא במי שמגיש להם את מה שרצו. המחשבה שיש אדם מאחורי היד לא זמינה להם. הם לא אומרים "בבקשה" כי אינם סובלים לחוש נזקקים ותלויים ("הייתי מטגן לבד, אם רק הייתם מרשים לי!"). הם מתייחסים לנתינה כמובנת מאליה, כחובה של ההורים שבכוחם ובזכותם לתבוע ולדרוש ("את אמא וזה התפקיד שלך להכין לביבות!"). הם יכולים להתחשבן ("כבר הודיתי על הסופגנייה בשנה שעברה". "תודה אחת, כמו כד השמן, צריכה להספיק לשמונה ימים".) ומשאירים להורה שמבין הכל להשלים את החסר בעצמו ("אתם יודעים שאני יכול לבקש יפה, אז למה לחזור על זה שוב ושוב").

הכרת תודה באופן מודע היא הניצן הראשון של תחושה מוסרית (Moral sensibility). נימוסים מכוונים את הילד לשים את הערכים לפני הדחפים והרצונות; להכיר בנחיצות של סדר חברתי, מנהגים וחיים על פי עקרונות.

כשאנחנו מודים מכל הלב אנחנו מחוללים נס. הכרת תודה באופן מודע מעוררת תחושות של שביעות רצון וסיפוק. מה שהיה אמור להאיר את יומנו לדקה מציף את היחסים עם אחרים בחמימות, נדיבות, חדווה והתרוממות רוח עוד זמן רב.

נימוסים (ובכלל ערכים) נרכשים הכי טוב בחברותא. בשביל ללמוד לבטא תודה והערכה על נתינה כדאי שיהיו לפחות שלושה: אחד שנותן, שני שמקבל ושלישי שנותן דוגמא והכוונה ("מה אומרים לאמא? תו...דה!"). בגיל הרך, שמשו דוגמא לילדיכם. הרבו להודות אחד לשני. בגיל זה נימוסים נלמדים בעיקר על ידי חיקוי והזדהות. מאוחר יותר, בני ארבע וחמש מתחילים לפתח ניצני הגינות והתחשבות באחר. בשלב הזה הם מכבדים את המוסכמות מתוך רצון למלא ציפיות ולהיות "הילד הטוב". בהמשך, בבית הספר, ככל שתפיסתם תעמיק וניסיונם יתרחב הם יאמצו אל ליבם ערכים אלו מתוך כוונה מלאה והבנה מקיפה.

ישנם כאלה שמסרבים להודות, מנסים להתנער מתחושת החוב ומהצורך לגמול טובה תחת טובה. רובנו מגלים שמשתלם והרבה יותר קל לגמול "תודה" תחת טובה. כשילדיכם יתבגרו וירבו להודות ואתם תחשבו שזה בגלל שהם רוצים מכם משהו... אל תתבלבלו. הם באמת ירצו מכם משהו. ואתם תשמחו לתת.


עוד על סיפורי חנוכה והפחדים שהם יכולים להעלות, קראו - "חג חנוכה שמח"
עוד על נימוסים וערכים קראו: "אני כבר סלחתי"
עוד על הדרך להקנות ערכים קראו: "סליחוש"


9.10.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

אני כבר סלחתי



נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.
הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.
הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?


כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הוא יכיר באחריות שלו לרגשות הקשים של השני ויבקש ממנו לסיים את ההרגשה השלילית מבלי שישמור לו טינה. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע. בהמשך הוא ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.

עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. ("בוא נתעלם, נשכח, לא נדבר יותר לעולם על זה שירקתי עליך ונשכתי אותך") אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!

נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.

חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.

על מצבים בהם בקשת סליחה יכולה להתאים - מריבות אחים, רשיון לריב, הוא הרביץ לי מציקים לי, משגעת נפילים.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

"יצאתי צדיק" -מה נידרש כדי שהיכולת לבקש סליחה תתפתח.





11.5.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"


הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?
תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.



במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

עוד על רצונות מנוגדים במשפחה ואיך למלא אותם בתאום עם מטרות הזולת ראה:


"מודל המזגן", "דווקא".
על יום הזיכרון : "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות".

עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״


27.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.

אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.


21.1.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

גינה לי חביבה

בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".
קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן.


עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח.


כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח!
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה.
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת.
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו.
ט"ו בשבט שמח



17.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

סוכות – ושמחת בחגיך

לפעמים נדמה שהאבחנה בין לתת ולקבל מיותרת.

מה ההבדל בין לתת נשיקה לבין לקבל?
מה ההבדל בין לברך ברכת "שלום", "חג שמח" לבין לקבל ברכה?

כשאנחנו מקבלים מתוך הכרה לכוונה הטובה של הזולת, מופרשים לגופנו חומרים ומופעלים במוחנו אזורים דומים לאלה שהיו פועלים אילו נתנו אנו לזולתנו. העיקר הכוונה.

זהו הבסיס הגופני והחוויתי לתפיסה ערכית שתתפתח מאוחר יותר.

תנו לעצמכם לתת בנדיבות והרשו לעצמכם לקבל בלבביות. ושיהיה חג שמח.


עוד פוסטים ברוח החג: "מוכרחים להיות שמח", "כדאי לאהוב", "אתה מהמם".

10.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

שקרים לייק- שקרים של קטנים


הילד שלנו למד להמציא סיפורים. הוא מביא צעצועים מהגן בטענה שהחבר נתן לו, מספר לחברים שהוא יודע או שיש לו דברים שבכלל אין לו. הוא מסתיר דברים שקלקל או עשה בניגוד להסכמתנו ומשקר כדי להתחמק מדברים שאיננו חפץ לעשות. כשאנחנו מנסים לברר מה קרה הוא מתפתל ומוסיף שקר על שקר. לא נוח לנו לחשוד בו ואיננו רוצים שהוא יחשוב שרואים בו שקרן.
חשוב לנו שזה יפסק. האם להתעלם? האם להעניש? מה עושים?

הדרך לאמירת אמת רצופה שקרים קטנים. אם ילד לא ישקר מדי פעם איך הוא ידע מה ההבדל בין אמת לשקר?
ילדים קטנים מרבים לשקר כי אינם יודעים עדיין מהו שקר. כשאבא נותן לנצח במשחק האם הוא משקר? כשאמא מבטיחה שכוס חלב תעשה אותו גיבור היא דוברת אמת? האם כשמבטיחים ולא מקיימים או כשאומרים "רק רגע" ועוברת שעה, זה שקר?
בגילאי טרום בית ספר התפיסה המוסרית, ההבנה של מושגים כמו "יושר", "צדק", “אמת" לא מפותחת דיה. ילדים אינם מבחינים מתי עיוות המציאות לגיטימי ומתי לא, מה ניתן להעלים ומה צריך לגלות. בחוויה שלהם הם הופכים לשקרנים רק אם לשקר יש עדים. שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים או שקר שהצליח איננו שקר. אם אבא ואמא מאמינים זו בוודאי האמת, הרי הם אף פעם לא טועים.

הופעה של שקרים קטנים, בדרך כלל סביב גיל ארבע, נובעת מהתפתחות תקינה יותר מאשר מאופי שלילי. בגיל הזה ילדים מתחילים לקלוט שמה שהם מבינים שונה ממה שהשני מבין ומה שהשני אינו רואה הוא לא יכול לדעת. ההסתרה בגיל הזה איננה מתוכננת ואין בה זדוןעל ידי המעשיות שהם מספרים ילדים בוחנים מציאויות שונות. (איך הוא ירגיש עם אבא שוטרומה יהיה אם הוא יטוס לירח). סילוף המציאות עוזר להתגונן מפני תקלות וכישלונות, להמשיך להרגיש כל-יודע וכל-יכול גם לנוכח אי הצלחה.


ילדים לומדים להבחין בין מציאות לשקר רק בנוכחות מישהו אחר המאמין שעדיף לומר רק את האמת לאמיתה (למרות שהחיים יכולים להיות מיגעים אם אי אפשר מדי פעם לשקר).
כאשר הורים מבינים את הסיבה לשקרים הקטנים, תום הלב שעומד מאחריהם והאוניברסליות שלהם קל להם להגיב בצורה מידתית; להציב גבולות מתאימים מבלי לראות בילד רמאי פוטנציאלי. אולי הוא שיקר אבל הוא אינו שקרן. הילד ילד טוב, רק המעשה שלו איננו טוב.

כאשר בנכם מסתיר את האמת או מסלף אותה אל תתעלמו. אמרו בברור: “אני לא חושב שזה נכון”, “חשוב לי שתספר מה באמת קרה". עודדו והעריכו אמירת אמת: “אני שמח שסיפרת את האמת. כל הכבוד!”, “האמת שווה הרבה יותר מהמשחק שנישבר". מתנו רגשות שלילים וחזקו חיוביים: “לא נורא, זה קורה!” “מיום ליום תלמד לא לקלקל...., לומר רק אמת".
במקום להעניש בחומרה (זה רק דוחף להיות שקרן יותר טוב) שתפו אותו בתיקון הנזק, ביישור ההדורים, בהחזרת כל דבר למקומו ולבעליו.

אל תדאגו, העתיד עוד לא כאן.
רובנו מעדיפים לומר אמת כי זה הרבה יותר קל. האמת קיימת ופשוטה בעוד ששקרים צריך להמציא, להסביר, לשכנע ולזכור.
אם לא תתעלמו מהשקר הוא יעדיף לומר אמת.

עוד על מושג הסליחה ומה עושים כשהקטנים מסרבים לומר "סליחה" או אומרים בעודף וללא כוונה, קראו...  " מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה"


4.2.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

גינה לי חביבה


בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".
קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן. 

עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח. 

כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח! 
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה. 
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת. 
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו. 
ט"ו בשבט שמח

2.10.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה- פוסטים לכבוד יום כיפור


פוסטים מהעבר על בקשת סליחה ומה משמעות הסליחה. אין דבר יותר רלוונטי מזה לקראת יום כיפור.
כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?


רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!


ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. 


בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.


בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !




נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.
הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.
הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?


כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע ובהמשך ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.


עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!


נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.


חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.