עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות יחסי אחים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יחסי אחים. הצג את כל הרשומות

27.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.

אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.


4.12.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

רשיון לריב

כשהילדים שלנו רבים אני מתלבטת מה לעשות. אני לא יודעת למה הם רבו הפעם? מי התחיל? מי צודק? לכל אחד גרסא משלו. כשזה מגיע למכות אני מפרידה ביניהם ומענישה. אבל לרוב אני לא מתערבת. אני חוששת לעשות עוול לאחד מהם או להחליש אותם ומעוניינת שילמדו לפתור את הבעיות בעצמם. משום מה זה לא כל כך עובד. איך מתקדמים הלאה? מה לעשות כשהמריבות נמשכות?
על מה מתבססת ההשערה שילדים יודעים לפתור מריבות לבד? מה שקשה לנו קשה להם עוד יותר. הכללים לא ברורים להם. הם רואים רק את הצד שלהם. הגדול כועס כשהקטן לא מקבל את מרותו. הקטן מצפה שישחקו איתו גם כשלא רוצים, ושיתנו לו לנצח. המוסר שלהם שונה משלנו. מבחינתם לוותר – זה לא פייר ולהתחלק – זה לא צודק. כשהם קטנים הכי חשוב זה לנצח- אם נותנים להם לפתור את הקטטות לבד הם יחשבו כך גם כשיגדלו.

ההתערבות במריבה לא נועדה לעשות צדק. מטרתה להשכין שלום ולהנחות את הילדים כיצד ליישב סכסוכים. השאלה העיקרית היא לא "מי צודק?" אלא "מה הפתרון?". פיתרון טוב נאמן לכללים ועקרונות מקובלים ("מה שנהוג"), מביא בחשבון את הצרכים של שני הצדדים ובשום אופן אינו תוקפני או מזיק. "לא מכבים אש באש".
כשפורץ ריב אתם יכולים להתערב באופן חד צדדי לטובת אחד הילדים, לטובת המותקף או זה שנתפס כפועל נכון יותר ("תחזיר לו- זה שלו", "תשחק במקום אחר, כאן זה מפריע"). לפעמים מתאימות התערבויות מפשרות שמביאות בחשבון את שני הצדדים. תנו הכרה לתפיסה האישית של כל אחד מהאחים ועזרו להם להגיע לפתרון שמקובל על שניהם (ראה "מודל המזגן").
כאשר הרוחות סוערות הפרידו כוחות ("קודם נרגעים. אחר כך מדברים"). אם מנסים להגיע לפתרון לפני שהמהומה שככה כל רוח קלה תבעיר מחדש את האש. עם ילדים גדולים ראוי לנקוט בהתערבויות מתווכות – ללמד אותם לשאול את עצמם על הכוונות של האחר ולאמץ סולם של פתרונות (ראה "הוא לקח לי").

כמו בנהיגה פרועה – כשאחים רבים, איך שלא יהיה, לכולם נעשה עוול. כל מעשה או אמירה הפוגעים באחר פוגעים גם בפוגע עצמו. הידיעה כיצד לנהל ויכוחים ומריבות מתפתחת תחת עינו והדרכתו של הורה מאוזן ועקבי. מרגע שהילדים רכשו רפרטואר תגובות מתאים אפשר להעביר את ההגה לידיהם.
רישיון לריב נותנים רק אחרי הרבה שיעורים, תקופת מבחן וכמה טסטים שצריך. מדי פעם דרוש קורס נהיגה מונעת – רצוי לפני תאונת האחים הבאה, ולא אחריה.

עוד באותו נושא קיראו:
מדוע אחים רבים- ״מריבות אחים״
על תוקפנות בגיל הרך - "רק רציתי לשחק"
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה - "תוקפנות לייט"
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - "הוא הרביץ לי"
על כינויים ומילות גנאי -"מילים לא מזיזות לי"

27.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

מריבות אחים

כשאנחנו מגיעים הביתה, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט. אבל הבנים שלנו לא מפסיקים לריב: חוטפים דברים זה מזה, צועקים אחד על השני, מציקים, נותנים פליקים... אפילו נעיצת מבט ממושכת יכולה להפוך לקטטה שמחייבת אותנו להתערב, אחרת- אוי ואבוי. לעומת זאת, ישנם זמנים של חסד, בהם הם משחקים יחד מקסים. לפעמים דווקא כשאנחנו לא בבית.
מדוע הם מתפקדים על קצות העצבים (שלהם ושלנו)? האם זה כדי לקבל תשומת לב? אם כן, האם כדאי להתערב כמה שפחות?
היזהרו מ-"טעותולוגיה": ההנחה שמריבות אחים נועדו למשוך את תשומת לב ההורים, ושאם נשים לב אליהן הן תתגברנה – דומה לטענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ כדי לקבל את תשומת ליבנו. עובדה! כל פעם שאנחנו שמים לב לשמש – היא שם!

הנה אפשרות אחרת: ביחסי אחים מתקיים כל העת מתח בין שתי נטיות מנוגדות: צורך בהתקשרות מחד וחיפוש אחר דומיננטיות (בעברית- שולטנות) מאידך. הצורך בהתקשרות דוחף את האחים לחפש אצל השני קרבה והגנה, נאמנות, אינטימיות, זמינות ואכפתיות. הרצון להשיג מעמד ועוצמה דוחק בהם למקם את עצמם מעל הזולת, לסמן טריטוריה ולשמור עליה בקנאות. בעוד השאיפה להתקשרות מזמנת הכרה באחר, התחשבות, ויתור והתמסרות – השאיפה לדומיננטיות מעודדת מפגני כוח, תחרותיות, התגרות ואפילו הפחדה.

יחסי אחים מתייצבים ונרגעים כאשר נוצר שיווי משקל בין הנטיות הסותרות. כל משפחה מגיעה לאיזון משלה. התפקיד לאזן בין הנטיות הללו מוטל, בהתחלה, על ההורים ועובר בהדרגה אל הילדים. כאשר הורים בוחרים "לא להתערב" בטרם הילדים הבינו כיצד ניתן לאזן בין הצרכים הללו– הפתרונות שהאחים מוצאים הם של ויתור על אחד מהדחפים או פיצול ביניהם. במצבים מסוימים הם רק יריבו וברגעים אחרים שהם ישחקו נפלא וישמרו זה על זה. או שאחד האחים מוותר לגמרי על זכויותיו ורצונותיו כדי לשמור את הקשר, בעוד שהשני משתלט ומתנכל לו כל הזמן. ויהיו אחים שרק יריבו.

נראה שלבנים שלכם לא מובן כיצד להגיע ליחס הנכון בין קשר טוב ושולטנות (דומיננטיות). הם מנסים למשוך את תשומת לבכם, כדי שתכוונו אותם לדרך הנכונה.
הגבילו תחרות והתגרות בכל מסווה שהוא (גם נעיצת מבט ממושכת יכולה להתפרש כחדירה למים טריטוריאליים...). אל תאפשרו השפלות או לגלוג. ועצרו אותם במסר ברור ("אל תשתלט!", "בבית שלנו לא מתגרים", "בלי תחרויות!"). הציעו דרכים לגיטימיות לרכישת מעמד וייחודיות (תחומי אחריות, עזרה בבית, זמנים אישיים, פיתוח כישרונות). עודדו אותם לדאוג אחד לשני, לעזור, לפרגן, להתחלק ולוותר. הרבו בבילוי משותף (יצירה, טיול, בישול, ארוחה, שיחה, משחקים...).
פעילויות משותפות כמוהן כטקסי פיוס. הן משכינות שלום, ממתנות כעסים, סכסוכים ונותנות קדימות לקשר המשפחתי החם.

עוד באותו נושא קיראו:
האם להתערב במריבות - "רשיון לריב"
על תוקפנות בגיל הרך - "רק רציתי לשחק"
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה - "תוקפנות לייט"
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - "הוא הרביץ לי"
על כינויים ומילות גנאי -"מילים לא מזיזות לי"


1.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סליחוש....

כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?

רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!

ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. (ראה פוסט "אני כבר סלחתי").

בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.

בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !

עוד על הקניית ערכים, מוסר והכרת תודה קראו:

שקרים לייק - שקרים של קטנים
קנאה בין אחים -אחד לך אחד לי
קנאה - למה לו ולא לי
להודות מכל הלב
אני כבר סלחתי

16.6.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

שלא יתפסו לי את המקום.


בשעה טובה המשפחה שלנו גדלה. בננו, שקיבל את אחותו הקטנה בשמחה, מביע את שמחתו בצורה משונה. הוא מתקרב אליה במהירות, נצמד אליה בהתרגשות, משמיע קולות חיבה רועמים. לפעמים הוא חוטף לה מוצץ או צעצוע ובדרך מכאיב לה. חשבנו שזו דרכו ליצור איתה קשר ושהוא אינו מודע לכך שכואב לה או שהיא נבהלת. אני משתדלת לפנות מזמני ולתת לו הרבה תשומת לב. אבל דווקא כשאני מטפלת בתינוקת הוא נדבק ומציף בדרישות. האם למנוע ממנו להתקרב אליה? האם לומר לו שהוא מקנא, או שסתם נכניס לו רעיונות לראש?
 מעניין איך היינו מגיבים אם, על פי חוק מדינה כלשהו, היו מחייבים כל בית אב לצרף אליו דייר זר נוסף, מבלי לשאול לדעתנו ולרצוננו. האם לא היינו זועמים, מתנגדים, מנסים לשנות את רוע הגזירה, לגרש את הפולש מביתנו? או, לפחות, מראים לו את נחת זרוענו כדי שידע מי היה פה ראשון, מי כאן "הבוס"?!
אפילו הורים שבעבר הכניסו לעולמם הרבה "דיירים" חדשים (אחים, בני זוג, ילד ראשון, ילד שני..) מרגישים כאילו בא התינוק החדש וערבל להם בבת אחת את עולמם (מהיום גמרנו עם טלוויזיה/ עיתון/ כושר/ בגדי מעצבים/ ארוחות גורמה...). אפילו ילד שגדל בבית חם ואוהב, וספג שפע של קרבה, התחשבות והתמסרות מצד הוריו, מרגיש מאוים כשאח קטן פולש לו לטריטוריה. המתח הפנימי בין שתי נטיות מנוגדות מתעורר: מצד אחד רצון לקשר טוב עם האח (התקשרות) ומצד שני דחף לשמור על עליונות וטריטוריה בקנאות (שולטנות). (ראה פוסט "מריבות אחים").

מה שמובן לנו לא מובן להם: ילדים חוששים ש"הדייר" החדש יתפוס את מקומם, יגנוב להם את הבכורה. כשמתפעלים "כמה התינוק גדל מהר" הם סבורים שהוא יכול לגדול ולהשיג אותם. כשאבא קם אל הפעוט בלילה הם לא מבינים "למה יש לו כוח וסבלנות אליו ולא אלי?!". כשהבייבי זוכה למוצץ ו"חבילת תיור" בעגלה מפוארת - הם מתגעגים לזמנים הטובים. כשאמא מרעיפה מבטים ומילים של מעריצה-שוטה על הרך הנולד הם בטוחים שאהבה והתפעלות הן כמו חפיסת ממתקים. תכולתה מוגבלת. אם מחלקים ממנה לאח, לא ישאר להם.

נראה שהבן שלכם אינו יודע כיצד לשלב ולאזן בין הנטיות המנוגדות שלו. מצד אחד הוא שמח שנולדה לו אחות. הוא מזדהה עם השמחה שלכם, מפנים אותה ורואה באחות החדשה חלק מהמשפחה. מצד שני הוא רואה בה איום על הסטאטוס קוו.
כאשר בנכם ניגש אל הקטנה אל תהססו להדריך אותו להתקרב "לאט", "בשקט", "בנחת", "בזהירות". במקום להפריד בינהם עדיף לכוון אותו לשחק עימה בעדינות ובהתחשבות. תנו לו לסייע לכם להלביש אותה, לרחוץ ולהאכיל.  כך הוא ירגיש שמקומו כגדול נשמר. כך הוא יהיה חלק ממשולש ולא "משלוש יוצא אחד".

אפשר לומר שהוא מקנא, או להיות יותר ספציפיים ("אתה רוצה שאמא תהיה רק שלך, כמו פעם", "אתה דואג שלא יישאר זמן לשחק איתך"). חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא להכניס רעיונות לראשם הקטן. מילים שמתארות רגש מארגנות את החוויה הרגשית. מתוכן הוא יבחר את מה שמתאים לו.

ברוב המשפחות האח הגדול "בהתחלה נמר, בסוף חבר".  נדרשת סבלנות עד שהם מבינים שאהבה אינה קופסת סוכריות אלא יותר דומה לנס כד השמן שאיננו נגמר... 

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.


לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על קנאה בין אחים -  "אחד לך אחד לי", "קנאה - למה לו ולא לי"
על מריבות בין אחים - "מריבות אחים", "רישיון לריב"
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה:  "מחבואים". 


14.8.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

קנאה בין אחים - אחד לך אחד לי

מה יכול להעצים את הקנאה? האם זוהי בעיה רגשית או נתון אישיותי? כמה שאנחנו נותנים לבן שלנו הוא נשאר בלתי מסופק ומקנא באחיו. אנחנו מנסים לאזן ולא לקפח אף אחד מהם. אי אפשר לשמור על שוויון מוחלט אבל הפערים נראים לנו סבירים למדי. אנחנו משתדלים לתת המון תשומת לב לשניהם, כולל זמן איכות לבד. בכל זאת נדמה לנו שמה שלא נעשה, וכמה שלא ניתן הוא רק מקנא יותר. מתי זה יעבור לו?

 הקנאה היא רגש טבעי ובריא כל עוד לא מכחישים אותה. תפקידה לאותת על חוסר שוויון בין חברי הלהקה ("למה למייקל פלפס המון מדליות ולי אף אחת?!"). כאשר חוסר השוויון מובנה והכרחי הקנאה הופכת להשתוקקות לשוויון בלתי אפשרי – שוויון בגיל, מין, הופעה, תשומת לב, חברים, הישגים ועוד. בילדות, קנאה איננה נתון אישיותי ולא בעיה רגשית אלא שלב התפתחותי – קורס חובה בבית הספר של החיים (ראה פוסט קודם: למה לו ולא לי?)

מה יכול להעצים קנאה? הנה כמה אפשרויות:
קושי להרגיש שווה ערך לאחרים אשר נובע ממחסור כלכלי, שונות תרבותית, נכות או מגבלה פיזית – מחזק תחושת נחיתות וקנאה. סדר לידה יכול להוות טריגר לקנאה כאשר יש העדפה עקבית לספק קודם צרכים של אח אחד על חשבון אח שני, או דרישה מתמדת מאח אחד לוותר לשני. סביבה מפלה ומקפחת – דמויות משמעותיות (הורים, סבים, דודים) שמעדיפות או מקפחות באופן בולט ולאורך זמן ילד אחד לעומת השני- מחזקת קנאה.
סביבה שמעודדת תחרות מעודדת גם קנאה. כמו במשפחות בהן מתחרים כל העת, משווים בין הילדים, או נעזרים בתחרות כדי להשיג ציות (אמא: "נראה מי ירדם ראשון?!" ילד: "אבא!").

עד גיל 6-7 רוב הילדים רואים בקנאה הוכחה לנחיתות: יש מישהו שהוא יותר ממני. כדי להכחיש את הקנאה ולהתגונן מפניה הם לוחצים על שוויון טכני ("למה אני גמרתי את הארטיק והוא עוד לא?"), טוענים לחוסר הגינות וקיפוח ("אני לא מקנא, זה הוא לא בסדר"). הם מחפשים חסרונות ומטילים דופי במושא הקנאה ומתקשים לשמוח בשמחתו ("אני יותר קטן ממנו אבל הוא ימות לפניי"). הורים שמתאמצים לאזן ולפצות כדי לפייס את הרוחות מחברים את הקנאה למכונת הנשמה. קנאה שבכוחה לשנות את המציאות והרבה רווחים בצידה לא תדעך.

בגיל 8-9 רוב הילדים מבינים, בעזרת ההורים, שזו לא בושה ולא אשמה לקנא. לפעמים אנחנו מקנאים ולפעמים מקנאים בנו. על כל מישהו שיש לו יותר מלנו יש מישהו שיש לו פחות מלנו. השכן הוא מקשה אחת של יתרונות וחסרונות. הדשא שלו מחייב טיפול ומאמץ שלא תמיד בא לנו להשקיע. הקנאה מסבה לנו צער יותר מכל שכן. וכמה שלא נקנא בדשא שלו, לא נוכל לעשות עליו מנגל. ככה זה!

לצד הניסיון למתן את הכמיהה למה שיש לזולת כולנו משלימים לבסוף עם כך שקנאה תמיד תופיע ותחלוף. ולא נורא שהיא תופיע כי היא גם תחלוף.

בתור לקופה בסופרמרקט,
ילד: "אמא תראי כמה הרבה דברים יש להם בעגלה".
אמא: "הרבה דברים מיותרים, לא בריאים, שלא צריך, ובסוף יגיעו לפח".
ילד: "למה רק להם יש דברים מיותרים שלא צריך ולנו אין?!"

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"
על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"
על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".
על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"
על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

1.8.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

קנאה - למה לו ולא לי?


 

יש לי ילדה חכמה ומקסימה. משהו בה לא מרוצה ולא רגוע. לעיתים קרובות מדי היא מקנאה באחיה, בחברות או בשכנות. היא כל הזמן משווה מה יש לאחר ושואלת "למה רק לו?", "אני רוצה כמו שלו". כשנותנים לה לבחור ראשונה (סנדוויץ' זהה לשניהם), לאחר הבחירה היא מתחרטת ומבקשת להחליף. ממה נובעת הקנאה? כיצד אפשר לעזור לה להרגיש מסופקת במה שיש לה

הקנאה היא דחף חברתי, הישרדותי שקבלנו בירושה מאבותינו הקדמונים. כל מי שקנה בסופר ונלחץ שלקחו לו את העגבנייה היותר טובה מתחת לאף או תפסו לו את התור הקצר יותר לקופה - מכיר את מקורותיה של הקנאה. היא התפתחה בלהקה שבה בעל חלקת הדשא הירוקה היה שבע ; מי שהיה מהיר כמו הרוח לא נטרף ; והיפה והחזק זכה לריבוי בני זוג ולמסלול אבולוציוני מועדף. הקנאה היא מנגנון פסיכולוגי מובנה שתפקידו לצמצם שונות ולהגביר אחידות בקרב חברי הלהקה.זו הסיבה שאנחנו מקנאים בעיקר במי שדומה וקרוב לנו ולא בזרים.

הקנאה מתאפשרת כשילדים נעשים מודעים לרגשות שלהם, כשהם זוכרים שראו בעבר מישהו אחר חולק או משחק עם מישהו/משהו שלישי והם חוו קנאה. זה מתחיל בגיל 3-4. בהתחלה קשה להם לבחור בין שני דברים כי תמיד מפסידים דבר אחד. אחר כך קשה לבחור כי הם לא בטוחים בבחירה. בהמשך נשבר להם הלב כשלשני יש משהו שאין להם. הם מקנאים בדברים שיש לילדים אחרים (צעצוע, בגד, אוכל, מחשב..) או בילדים שיש להם דברים אחרים (תשומת לב, חברים, ידע, כשרון, מזל, זכויות..). המודעות לרצון שלשני יהיה פחות כדי שלי יהיה יותר היא שמגדירה קנאה. "למה לו קראתם חמודי ולי רק חמוד?", "למה הוא זורק וקולע למטרה ואני רק זורק?" . כשהם משווים מתוך קנאה הסנדוויץ'' של השכן תמיד יותר ירוק. לא פייר.

הדרך הטובה להלחם בקנאה היא להכיר בה ולקבל אותה. כשבתך מקנאה אמרי לה בטון אוהב: "את מקנאה/ קשה לך לבחור/ את חוששת שלשני יהיה יותר טוב". הסבירי לה "שלפעמים לו יש יותר ולפעמים לך. ככה זה. העיקר שגם שלך טוב וזה לא כל כך משנה". הרגיעי אותה שזה טבעי לקנא, שאת אוהבת אותה ובטוחה שמיום ליום היא תצליח להירגע. ובינתיים אולי חיבוק יעזור.

כדי לגשר על הפער בין זיהוי הרגש ("אני מקנאה") להבנה השכלית ("מה הפתרון?") שאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה להתגבר על הקנאה. שימי גבול להשוואות ולהחלפות ואל תנסי ליצור כל הזמן איזון או לפצות.
זמן ייחודי שבו את עושה יחד איתה דברים שהיא ואהבת יכול להועיל. ככה היא תבין שלפעמים היא ואמא ביחד והאח בצד, ולפעמים אמא והאח ביחד והיא בצד וזה לא סימן שלא אוהבים אותה. היום היא מרגישה "משלוש יוצא אחד". יבוא הזמן והיא תדע ששלוש זה הרבה יותר טוב משניים. וגם אם הסנדוויץ'' של האח יותר טעים, זה שלה טעים דיו.
  
על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"
על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"
על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".
על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"
על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"