כמספר הילדים בכיתה של בנכם, כך מספר הדרכים להתמודד עם הצקות. החכמה, כפי שציינתם, היא למצוא את הדרך שמתאימה לו. לילדים שונים צרכים ונטיות שונות. בעלי דחף חברתי חזק מוכנים ליזום, להיות אקטיביים ביצירת קשרים ופתרון סכסוכים ולהשתמש בכוח כדי להשיג מעמד ושליטה. ילדים בעלי צורך חברתי מתון מסתפקים במעט חברים, מעורבים ובוחשים פחות בכל מה שמבעבע בקלחת החברתית.
באופן דומה, מי שסף הרגישות שלו גבוה (רק גירויים חזקים עוברים את הסף וגורמים לאי נחת) נהנה מ"אקשן", מתחרות ומאבקים ולא מתרגש מהצקות. הוא יהיה זה שמחזיר ועונה למי שפגע בו (ודקה אחר כך יהיה מוכן שוב לשחק יחד). ילד רגיש, לעומת זאת, צריך את השקט שלו. הוא יפגע בקלות, ימנע ממאבקים ויעדיף להסתדר, להתפשר ולוותר או להתרחק ולשחק עם חברים דומים לו (ראה גם "מילים לא מזיזות לי", "מריבות אחים").
מי שאומר לבנו "תחזיר" וסבור שכך מלמדים אותו הגנה עצמית דומה למי שאומר "תאכל" וחושב שכך מלמדים אכילה בריאה. הגנה עצמית זו מיומנות מורכבת הכרוכה בשליטה עצמית ונלמדת לאורך זמן. חשוב לבחור עם מי להתיידד וחשוב עוד יותר לבחור היטב במי לפגוע. לפני שמחזירים כדאי לחשוב פעמיים ( האם הכוונה רעה? האם האיום אמיתי? והאם כל הדרכים האחרות להגיב נבחנו?).
השתדלו לכוון את בנכם להגיב בשלבים: בהתחלה להתרחק ולפנות לשחק עם מישהו אחר. מי שנשאר רגוע משדר ביטחון וכוח יותר ממי שנעלב ומחזיר. אם ההטרדה נמשכת אפשר לענות בהומור, בביטול ("אז מה!") או להתריע ("די!תפסיק!") באותו טון פסקני שבו הוא מנפנף אותכם כשאתם מנדנדים לו שיכבה את המחשב. אם המציק לא מפסיק, כוונו אותו לדווח למבוגר אחראי. ורק כשכל זה לא עוזר- "להחזיר" (ראה: "הוא הרביץ לי"). בדרך זו הוא ירכוש רפרטואר תגובות לכל מצב ולא ישרוף יחסים שלא לצורך.
בנכם מעוניין בהקשבתכם יותר מאשר בעצתכם. ככה הוא זוכר שיש כאלה שאוהבים אותו ורוצים בטובתו. אין לו בעיה להילחם. הוא רק לא רוצה להיות שם כשזה קורה.
לכן, לפני שאתם דוחקים בו "להחזיר" כדאי שתחשבו פעמיים.
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
9
תגובות
רשומות
