לאחרונה שלחו לנו כמה מהקוראים אנקדוטות חביבות מילדיהם. שמחנו, חייכנו, התחממנו, התמוגגנו, התלהבנו... והתחשק לנו (ממש "בא לנו") לכתוב פוסט על הסיפורים שלכם. כך הופך סיפור לצִי-פוּר - צ'ופר למי שמשתף אותנו בפניני החן של ילדיו.
המעשיות החביבות שאנו זוכרים, ונהנים לחזור ולספר מפי הטף, מבטאות פליאה לאופן בו ילדים חושבים. כיצד הם מארגנים את הידע והחוויות שלהם. איך הם משלימים אינפורמציה חסרה ומבינים את מה שהם לא מבינים. ומתי זה הופך להבנה של הזולת ולכישורים חברתיים.
הדרך בה אנחנו כהורים מפתחים תובנה לנפש של הילד מעוררת אף היא השתאות:
כיצד אנחנו מתחילים להתבונן בילד באופן מדויק ואמין, זוכרים כל קול וכל תנועה חדשים שהנצו (ורצים לספר לחבר'ה...). איך אנחנו זוכרים בדיוק מופלא גם תגובות פחות מתוקות של הילד (ושלנו), שעוזרות לנו להבין אותו באופן יותר נכון (איך כדי לעזור לאמא לנקות הוא שפך דלי מים על המחשב).
כיצד אנחנו נשארים ערניים להיבטים שונים והסברים מגוונים, מבלי להתקבע על הסבר אחד ופתרון אחד לכל התופעות ("הוא רוצה תשומת לב!" - לאו דווקא. "הוא עושה מאבק כוח" - ומה אם לא?!).
התהליך הזה שבו הורה חדל להתייחס לילד כאל יצור חסר דעה ורצון ברור, ורואה בו איש קטן עם טעם ונטיות משלו, דורש אורך רוח ואורך נשימה. הוא נשען על מחויבות עמוקה להכיר בילד כאדם נפרד, בעל רגשות, משאלות, וכוונות אוטונומיות - גם אם אינן תמיד לרוחנו (להצליח להבין את התשוקה לקלף מסטיקים מהמדרכה או ללכת לגן בלבוש שדומה יותר לכותנת לילה. "להבין " זה לא "להרשות").
התהליך הזה כולל מרכיב אמפאטי - ניסיון להבין לליבו של הילד לא רק על סמך התנהגות גלויה, אלא גם מתוך ניסיון להעמיד את עצמנו במקומו, להיכנס לנעליו, להיזכר במצבים דומים בילדותנו. הוא מחייב צניעות רבה - נכונות להתבלבל, לטעות, להעלות מספר השערות, לגלות כמה אנחנו לא יודעים וכמה עוד יש לנו ללמוד.
תודות להורינו אנחנו מבינים לנפשנו ולנפש זולתנו. אמא שלי הבינה אותי ועזרה לי להבין את עצמי. זה איפשר לי לשכלל את היכולות שלי להציץ לראשם ולליבם של אחרים. להבנה לנפש הזולת השפעה דו כיוונית. כך הופך הניסיון להבין את ילדינו, באופן גמיש ואותנטי, להשקעה משתלמת ביותר: אתם תבינו אותם היום וברבות הימים הם יבינו אתכם! עשינו עסק?!
19
תגובות
רשומות
19 תגובות:
הנה סיפור:
כשבני היה בן קרוב לחמש הוא היה פצינט לא נוח במיוחד בענייני הלבשה. בקרים רבים התחילו ויכוחים סביב מה ללבוש ומה לא. יום אחד אמרתי לו שאני רוצה להראות לו את כל הבגדים שלו, אותם הוא ילבש במשך החורף. אני מוציאה לו בגד אחרי בגד ובסוף אומרת לו: ראית את הבגדים? תגיד תודה רבה על הבגדים היפים שיש לך.
עוצר אותי הילד ואומר: אמא, תודה רבה על הבגדים שקנית לי. אבל על טעם וריח אין להתווכח, אני לא אוהב אותם.
נפרד או לא נפרד?
מי מבין? מי יודע?
זה לא בדיוק סיפור או צורת חשיבה אבל זו התנהגות מוזרה של בני בן השנה ושלושת רבעי שמאוד אשמח להבינה:
כשהילדון הולך לישון בלול שלו הוא מוציא את הסדין, מרים את המזרן, ונשכב מתחת למזרן. לשם הוא גורר את חית הפרווה האהובה עליו. כמה פעמים שלא הייתי שם בשביל להחזירו הוא גם נרדם על הקרש.
[הדרך שמצאתי אותה הכי משכנעת כדי להישאר על הסדין הייתה להציע לו לישון על התמונה: 'הנה, שים ת'ראש על האוירון. לילה טוב' זה מצא חן בעיניו.]
גם בכורסאות הענתיקות שלנו הוא אוהב להרים את הכריות ולשבת ובעיקר להניח את הראש על השלד. הוא אומר לעצמו: ש..ש.. לילה טוב.
מה זה ועל מה זה?
למספרי הסיפורים - המשיכו ככה
סיפור נחמד הוא כמו תמונה טובה. מרגע שסיפרנו אותו הוא ניזכר ונשמר יותר טוב. שנים אחר כך הוא הופך לנקודת ציון ונתון נוסף שעוזר לילד לזכור את עצמו.
ילד בן 5 שכבר יודע מה זה טעם וריח עצמאיים! מעניין מה יהיה לכשיגדל?
ילדון שהולך לישון מתחת למיזרון.מעניין מה זה מבטא? געגועים לרחם? געגועים למערה, פינה משלו?רצון להיות מחובק, לחוש מגע עמוק וחזק?? סף רגישות גבוה? חיפוש אחר תחושות חזקות ועצמתיות? מענין למה זה יתפתח.
הפקידו את ספוריכם אצלנו ותראו שכך הם ישמרו יותר טוב גם אצלכם.
את אומרת גוני לספר גם לילדים את הסיפורים?
אני מבינה שלא רק את הוורודים. ככה את ההוי, נכון?
מצרפות כמה סיפורים שהגיעו למייל, מקסימים:
נהנית לקרא את הבלוג
יש כמה ספורים קטנים עם ילדיי שמעלים חיוך כשנזכרת בהם.
אחד הבנים שלי שהתחיל ללמוד כללי התנהגות לגבי פרטיות--אך כנראה ללא ההבנה של משמעות העניין--היה יוצא מן האמבטיה, מוריד מעליו את המגבת, מטיייל בכיף בכל הבית. כשאמרנו לו שצריך ללבוש פיג'מה,הוא היה נכנס לחדר וסוגר את הדלת--ואם מישהו דפק על הדלת, נכנס ללחץ וצעק שאסור לפתוח את הדלת כי הוא מתלבש וצריך לשמור על פרטיות
ולגבי פחד מפני החושך, אחד הבנים שלי פעם ביקש לפני שהלך לישון "אמא, תדליקי את האור כי אני רוצה לראות את החושך ",אותו ילד שחזר יום אחד מן המעון ואמר בשמחה "היום שתיתי מים בששון!" ויום אחר הודיע בגאווה "עשיתי קקי בארץ ישראל"י
תודה על האיורים הטיפים והמידע
ל"לא רק את הוורודים"
אינני בטוחה שהבנתי את שאלתך
כל הזיכרונות המשמעותיים שלנו מצטברים לרצף אחד ארוך - זכרון אוטוביוגרפי. זהו הסיפור של חיינו שמהווה את הבסיס לתפיסה העצמית שלנו. כן, גם סיפורים לא כל כך וורודים הם חלק ממי שאנחנו, חלק מלהיות בן אדם אנושי, לא מושלם.
אם הסיפורים מסופרים ברוח מקבלת ואוהבת (זה מי שאנחנו וזה בסדר שזה מי שאנחנו) רצוי וכדאי לזכור ולספר אותם. רק שימי לב שהילד נהנה לשמוע אותם כפי שאת נהנית לספר. אחרי הכל זו התפיסה העצמית שלו ולא שלנו.
שלום גוני,
יש לי ילד שובב וחמוד במיחוד בן שנה ועשרה.
רגע ללא השגחה מביא איתו הפתעות ובחלקן מסוכנות.
אנחנו כמובן מגיבים לפעמים באיזו בהלה. לוקחים מיד מידו את הדבר המסוכן. מורידים אותו ממקום גבוה ולא בטוח ועוד דברים כאלה ככל שדמיונך יכול לצייר לך.
שמתי לב שהוא מגיב באיזו בהלה. עוזב את הכל ומתחיל לרוץ. נגע לליבי, הוא עושה את זה גם אם הוא מתעסק אם משהו שלא מהנורמה אבל נחמד ובטוח. אהי לא הייתי רותה שיבהל מנוכחותינו. חשבתי שאולי הוא מגיב כך יותר כאשר קודם קראנו בשמו ושאלנו בקול בבית: מה את העושה?
אני לא בטוחה.
מה שנתן לי את הפוקוס זה מקרה מסוכן שקרה איתו בגן. הוא לקח כדורי אלטרוקסין ובלע מהם. הגננת הגיבה בהיסטריה. [היא מקסימה ודמות מאוזנת ומרגיעה כרגיל]. כמובן הרגישה גם אשמה. כנראה זה הלחיץ אותו מאוד. כשאני שואלת אותו בבית מה קרה בגן. ומה עשתה הגננת כשלקח מהתרופה הוא עוטה פרצוף קשוח ואטום, כאילו אינו שומע. האם יש מקום לדבר על זה כדי לעזור לו לעבד את זה או לא? הוא פיצי אבל מבין מצוין. וגם מדבר ומגיב.
אשמח מאוד עם תשובתך המקצועית לשני החלקים. אין לי רעיון איך אמא עושה את זה עם פשוש קטן שכזה.
תודה רבה
ל"נגע לליבי"
(כמעט בן שנתיים, שובב שמסכן את עצמו).כשבנך מסכן את עצמו,מטפס על מקום גבוה, לוקח משהו מסוכן או אסור אתם ניבהלים או מבהילים. בהלה ופחד אינם מורים טובים. כבר כתבנו בעבר ש"כשהרגש מתעורר ההגיון הולך לישון". כשהוא ניבהל הוא אינו יכול להפנים את האיסור או ההסבר. וגם, בגיל שנתיים שום הסבר אינו מחליף שמירה וגבולות.
ילדים בגילו מתחילים להיות סקרנים, לנסות להגיע לכל מקום, לבדוק כל דבר. הם זקוקים להשגחה כל הזמן ולהדרכה רצופה, (לפני שהוא מסתכן ולא אחרי) מה מותר ומה לא ומה הוא יכול לעשות במקום.
אם הוא רוצה לטפס למקום אסור עצרי אותו, אמרי לו שזה אסור והציעי לו על מה הוא כן יכול לטפס בנוכחותך. אם קורה והוא חומק מההשגחה שלכם ועושה משהו מסוכן השארו רגועים, הנחו אותו מה לעשות ושננו שוב ושוב: מי ילד טוב! מי לומד לעשות רק מה שמותר".
נישמע שבנך בעל טמפרמנט פעיל שמחפש סיכונים והתרגשות. הוציאו אותו הרבה לטיולים ולגני שעשועים והמנעו (!!!) מלהציף אותו בעודף גרויים, לרגש אותו, או לתת לו לצפות במחשב וטלויזיה.
גש גש גש - בלי להתרגש!
גע גע גע - להרגע!
מקוה שזה עונה לך. ספרי לנו.
תודה גוני.
הבהלה שלנו. [יותר נכון של אבא] כשהילד עושה דבר מסוכן גם היא לאו דווקא מתוך היגיון, כמובן. אבל אני חושבת שהדברים שלך יעזרו לעשות זאת נכון יותר.
הילדון ממזמן התחיל להיות סקרן.הוא לא מפספס דבר מבחינת הקליטה והנסיון לבדוק אותו בשטח.
ומדויק ואפילו עדין לומר עליו שיש לו טמפרמנט פעיל. הילד מחפש ריגושים. אוהב לעמוד על קצה הבימבה. אבל אני גאה לומר שהוא נראה לי די מווסת.יש לו שעות פעילות וגם שעות רגועות של משחק בבית בובות. ציור ויותר מהכל הוא מת על ספרים.
אני מנסה לשחזר כמה הלימוד מה אסור ומה מותר מועיל לו? טוב, אני חושבת שהוא יודע מצוין. הוא אומר לעצמו במהלך הנגיעה בתנור: אבא מורשה? לא...אבא לא מורשה. ונוגע. זה כמו פזמון. המנגינה דווקא נכונה ומוטעמת אבל התוכן לא הכי.
היום מצאנו אותו לוקח את הנייד ואחר כך בחיוך מכה על ידו. [אנחנו ממש לא עושים את זה].
אז אולי צריך לחכות עוד קצת ובינתיים, כולו בן שנתיים, להתיצב לידו.
תודה רבה מאוד!
ל"כולו בן שנתיים"
הוא בן שנתיים, מקסים, סקרן וחקרן (בדרך כלל זה הולך יחד עם רגשות חיוביים ושמחה), מבין מה מותר ואסור.. ואפילו מפתח דיבור פנימי ומשנן לעצמו הוראות וכללי התנהגות בתוספת ג'סטות לשיכנוע (המכה שנותן לעצמו על היד)!
מה צריך עוד?
רק להנות מהפלא ולשמור עליו.
מתנה של ילד
יש לנו ילד בן שלוש ורבע. פשוט מתנה בחיינו. מידי פעם אני ככה אומרת לו: אתה המתנה שלי. לפני חצי שנה כשאמרתי לו כך הוא התנגד ואמר: לא! אני יהודה! הרגעתי את הרצון שלו להיות מישהו בפני עצמו ולא רק מתנה של אמא. אמרתי לו שהוא יהודה. ואני מאוד שמחה ממנו. בשבוע שעבר באיזה רגע משובב אני שואלת אותו: 'מי המתנה שלי?'. הוא עונה לי: 'אני' ואחרי רגע של הרהור מוסיף לשאול: 'אמא, את קבלת אותי בשקית? כמו פלימוביל?'
ל"מתנה"
תודה על המתנה שלך אלינו. היא ראויה להיות מצו-פרת.הנה ראשיתה של חשיבה מטאפורית. בנך כבר יודע שהוא לא בדיוק כמו מתנה שקונים בחנות ושזו דרך משונה של אמא לומר שהיא אוהבת אותו. ובכל זאת לפעמים הוא עוד קצת מתבלבל..
איזו מתנה מתוקה.
אז הנה הצי-פור שלי:
שעת צהריים. בני בן השלוש וחצי ודניאל, החבר שלו, משחקים. אני מאזינה לשיחה המשעשעת שלהם:
הבן שלי: דניאל, אתה זוכר שבאת אלי בשבת?
דניאל: בשבת אתה דחפת אותי.
הבן שלי: אני לא דחפתי אותך.
דניאל: אתה כן. למה דחפת אותי?
הבן שלי פונה אלי: אמא, תגידי לי למה דחפתי את דניאל...
ל"למה"
(בן 3.5 שחושב שאמא יודעת הכל)
באמת למה?
מהזוית שלו הוא זקוק שאת תמלילי את עולמו הפנימי, סיבותיו וכוונותיו כדי שבעתיד הוא ילמד להסביר את עצמו כמוך. הוא גם לא מאמין שיש משהו שאת לא יודעת. וגם אם יש, אם רק היית רוצה היית יודעת. לפעמים ההבנה שהוא ואמא אינם היינו הך יכולה להיות מעציבה ומאיימת. אם אמא לא תבין אותנו, מי כן? בגילו זה עדיין "אם אין אני לי - אמא לי".
הוא אולי עושה אידאליזציה. אבל העובדה שאת מקשיבה לו וזוכרת את מה שהוא יודע וגם מה שעוד לא זו ההוכחה לכך שאת אמא נהדרת.
אני נהנית מאוד מאוד מהבלוג! הוא עוזר לי בבית ובעבודה והתענוג מהאיורים מפנים את החוויה! תודה רבה!!
רציתי לשתף בסיפור שאולי יוכל להיות ציפור אם יתאים בתכנו. לי נראה מניפולציה לדחיית סיפוקים:
ילדה בת 6: אני רוצה על הלחם גבינה וזתים
ילד בן 3: גם אני רוצה זיתים על השוקולד
אמא: זה לא מתאים שוקולד וזתים תוכל לקחת אחד ביד
ילדה בת 6: גם אני רוצה אחד ביד
אמא: טוב
ילד בן 3: גם אני רוצה אחד ביד
אמא: אתה כבר קבלת
ילד בן 3:אני לא קיבלתי
אמא: ראיתי שקבלת
ילד בן 3: לא קבלתי אחד לקחתי שתיים עכשיו אני רוצה אחד.....
ל"דוחה סיפוקים"
את נהנית מהבלוג שלנו ואנחנו מהפנינים של ילדיך - שלוש במכה אחת. ננסה לצייר לפחות אחת מהן בקרוב.
אולי זו מניפולציה, מה שבטוח שזה קושי לדחות סיפוקים. בגיל הזה התמימות נוטפת מהם ואין להם עדיין הבנה למיינד של השני. לעומת זאת מערכת "נירוני מראה" בשיאה. פרושו של דבר שכאשר הוא רואה מישהו אחר אוכל נדלקים לו במוח אזורים כאילו הוא עצמו אוכל. זו הסיבה שכל כך קשה להם להתאפק. מצד שני זה הבסיס להזדהות ולחיקוי חברתי שאוטוטוו.. יגיעו אף הם.
שתהני הנאה צרופה מהקטנים . ושתפי גם אותנו.
לגוני ושרי שלום
האיור המקסים (כרגיל) עם הילד שלא סוגר את דלת השירותים ע"מ שלא יציצו לו הזכיר לי את הסיפור הבא: כשניסינו ללמד אחד מילדינו את מושג הפרטיות, הסברנו שכמו שסוגרים את הדלת כשעושים בשרותים, כך גם סוגרים את דלת החדר כאשר מתלבשים כדי לשמור על פרטיות. וכמו ילד שמנסה מדי פעם לשמור על חוקים של מבוגרים---ולא משנה כמה החוקים האלה מוזרים ולא הגיוניים---הוא הקשיב לנו: לאחר האמבטיה הוא היה מתרוצץ בבית ערום לגמרי, צוחק, ומשחק, ואז הולך לחד, סוגר את הדלת וצועק שלא יכנסו לו כי עכשיו הוא מתלבש וצריך פרטיות....
בהזדמנות זו אגיד שלמרות שבד"כ לא כותבת, אני נהנית מאד מקריאת הפוסטים
אז תודה
לילך
ללילך
תודה על תגובתך. מפיך ההערכה נוגעת לנו ישר ללב.
לגבי הסיפור שלך, זו דוגמה מקסימה איך נבנית חשיבה מופשטת ומושגים.
כשאומרים לילד לסגור את השרותים כדי לשמור על "פרטיות" הוא יכול לחשוב שהכוונה היא לשמור על חום, שקט או כל מיני דברים. כשאומרים שהדלת צריכה להיות סגורה כשמתלבשים הוא עדיים יכול לחשוב שב"פרטיות" הכוונה היא שלא יפריעו לו. רק כאשר הדרישה לשמור על פרטיות תחזור בהרבה מקרים ומצבים הוא יצליח להבין את המושג שמאחד ומשותף מעבר לכל המצבים.
לנו זה נשמע פשוט. להם זה נעשה פשוט רק לאחר הרבה חזרות.
העיקר שבינתיים הם נהנים מהחיים ומהמבט האוהב והמחייך שלנו.
רציתי לשתף אתכן בתגובה חמודה ומניפולטיבית (לדעתי...) של ביתי בת ה8.
זה היה באחד הערבים, אמרתי לה שהיא צריכה להכנס לאמבטיה עד שעה מסוימת. נתתי לה מספיק זמן כדי שתוכל להתארגן כראוי. היא היתה עסוקה בדברים אחרים והתעכבה מאד ולכן אמרתי לה שהיא היום לא תוכל לעשות אמבטיה. היא מאד כעסה עלי ועל בעלי שגם לא נתן לה להכנס לאמבטיה. ואז קראה לי לחדר ואמרה לי: "אם לא היו לי הורים חס וחלילה, והייתי צריכה לעבור מבית לבית (היא מכירה ילדה שחיה באמנה), הערב הייתי בוחרת לעבור משפחה" .....
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות