חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"

הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?

תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.


במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

עוד על רצונות מנוגדים במשפחה ואיך למלא אותם בתאום עם מטרות הזולת ראה:


"מודל המזגן", "דווקא".
על יום הזיכרון : "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות".

עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

5 תגובות

סוכות – ושמחת בחגיך

לפעמים נדמה שהאבחנה בין לתת ולקבל מיותרת.

מה ההבדל בין לתת נשיקה לבין לקבל?

מה ההבדל בין לברך ברכת "שלום", "חג שמח" לבין לקבל ברכה?

כשאנחנו מקבלים מתוך הכרה לכוונה הטובה של הזולת, מופרשים לגופנו חומרים ומופעלים במוחנו אזורים דומים לאלה שהיו פועלים אילו נתנו אנו לזולתנו. העיקר הכוונה.

זהו הבסיס הגופני והחוויתי לתפיסה ערכית שתתפתח מאוחר יותר.

תנו לעצמכם לתת בנדיבות והרשו לעצמכם לקבל בלבביות. ושיהיה חג שמח.


עוד פוסטים ברוח החג: "מוכרחים להיות שמח", "כדאי לאהוב", "אתה מהמם".

6 תגובות

והגדת לבנך

בני משפחה כמוהם כרצים למרחקים ארוכים הרצים זה לצד זה ימים רבים. לא משנה כמה הם שונים זה מזה, הם מכירים ויודעים זה את זה באופן שמשותף רק להם. הם חולקים בינם לבין עצמם הבנות ואמיתות מסוימות שרק הם מודעים להן. ההכרה המיוחדת והמשותפת הזו מעצבת אותם והופכת אותם למי שהם ולמה שהם לא.

אירוע משפחתי הוא תמיד דבר נהדר (הוא רק לא נהדר בכל רגע ורגע, לכן כדאי לעבור אותו דקה אחרי דקה). כשמתחילים לחזור בטקסיות, כל שנה, באותו מועד ובאותו בית על אותה מסורת, מתחזקת בנו תחושת ההשתייכות. כל זיוף בדיוק באותו מקום בשיר, כל קריאה שגויה של אותם פסוקים לא מובנים ולפעמים מביכים שהשתרבבו להגדה, כל חזרה על אותן בדיחות קש (שוב סופרים את העמודים עד לארוחה, שוב מתגלגלים מצחוק כשיוצא לאבא לקרוא "רשע מה הוא אומר") מעצימה את תחושת ההמשכיות.

ערב פסח הוא הזדמנות מצוינת לחבר את הילדים להווי ולמסורת המשפחתית. במקביל להגדה של פסח מתקיימת מצוות "והגדת לבנך" משפחתית. אותם "מאכלי סבתא" מוגשים. אותם שירי נוסטלגיה נשמעים.  אותם "סיפורי סבתא" מסופרים. זה הזמן לצחוק על חשבונה של אמא שהעבידה את כל המשפחה בפרך (אולי משום שהיתה נסיכה פרעונית בגלגול הקודם). זו העת להיזכר כיצד הבת (שכיום היא כבר אמא) נשארה ערה כל הסדר, מחכה ל"אליהו ענבים". איך הבן (שכיום הוא אבא) פיצח ביצה לא מבושלת על מצח אחיו. או איך בת הדודה הקדימה להיוולד בדיוק בערב פסח. באותו ערב היא גנבה את ההצגה ובשנים הבאות את האפיקומן. זה הזמן לשלוף זיכרונות ילדות ומיתוסים משפחתיים ולצרף לרפרטואר המשפחתי דפים חדשים. כמו הסיפור על הנכדה שנבהלה מסבא שהתחפש לאליהו והמשיכה לשחק ב"אליהו הנביא" עוד זמן רב ("אני אדפוק לכם בדלת ואתם לא תדעו מי זה").

יחסי משפחה הם אף פעם לא דבר פשוט. משפחה איננה תוכנית כבקשתך. זה לא תמיד כמו שרצינו או ציפינו. ישנם רגעים שאנחנו מאוד אוהבים את המשפחה שלנו, רק לא כל כך אוהבים להיות שם כשהיא מתכנסת. כך או כך, כשבני המשפחה מתאספים פיתחו להם את הדלת כמו להזדמנות טובה, כמו לברכה. כמו לאליהו הנביא.

חג אביב שמח.

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח".

3 תגובות