מי ישחק איתי עכשיו?

 

אנחנו מיחסים חשיבות רבה למשחק משותף עם הבן שלנו. תמיד שיחקנו, סיפרנו והצענו לו כל מיני פעילויות. כשהוא ער אנחנו מתפנים אליו. כשמשחקים איתו הוא מקסים. אם אנחנו מנסים לעסוק בעניינים שלנו זה משגע אותו ואותנו: הוא אינו מצליח להעסיק את עצמו, הוא מפסיק לשחק, מתלונן, מסתובב סביבנו ולפעמים גם משתולל והורס.

למה הוא לא מצליח להעסיק את עצמו? איך עוזרים לו?

כפי שהבנתם הצרכים הנפשיים של הילד אינם נופלים בחשיבותם מצרכיו הפיזיים. כדי שילד יתפתח הוא זקוק למבוגר שישחק עימו, ישמע, יראה, יגיב ליוזמות שלו ויציע רעיונות נוספים. אולם, היכולת להעסיק את עצמו מתפתחת הכי טוב כשמתערבים ומכוונים במידה בינונית. "יותר" איננו בהכרח "יותר טוב".

אמא שמרבה לדבר, לשיר, להושיט צעצועים, להדגים, לשאול, להציע רעיונות, לחדש, להקפיץ, להרקיד ולהוציא מהילד תגובות – מציפה את הילד בעודף גירויים והתרגשות. עוררות וריגוש גבוה הופכים להיות המצב הקבוע של הילד, שמצפה שיספקו לו אינטראקציות סוחפות נוספות. הוא נכנס למצוקה כשהוא נשאר לבדו ומגלה שאינו מסוגל לשלהב את עצמו באופן דומה. גם כשאבא מבדר את הילד, ממלא את רצונותיו וחוסך ממנו תסכולים – הילד מתקשה להאמין שהוא מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. הוא משתכנע שנורא לשחק לבד.

התרגשות אינה הנאה. פיצוץ חושים ללא תכלית אינו שמחה.

אם הילד מרוגש השקיטו אותו ("ששש... לאט... בנחת.. בסבלנות..."). היו מוכנים לעשות פחות כדי שבנכם יוכל לעשות יותר. תנו לילד להוביל. עקבו אחר היוזמה שלו. הרחיבו אך במעט את המשחק שלו. אל תגוונו ואל תציפו אותו בעודף רעיונות. נדרש זמן וחזרות רבות עד שמשחק מסוים הופך לתבנית חביבה ומוכרת שכיף לחזור עליה באופן עצמאי.

הוציאו כל פעם משחק אחד (תיבה עם מכוניות, סלסלה עם חיות, לגו, ספרים, יצירה...). שחקו איתו קצת ואז כוונו אותו לשחק בעצמו ("לפעמים עם אמא ולפעמים בלי", "עכשיו אתה משחק לבד", איזה יופי אתה משחק לבד!"). כשהתעניינותו פגה אספו את המשחק והציעו משהו אחר. בהדרגה האריכו את פרקי הזמן שהוא משחק לבדו.

כשאתם חוסכים מבנכם את נוכחותכם אתם מזכים אותו בהזדמנות לגלות רעיונות ויוזמות משלו. כשאתם שוללים ממנו את ההנאה שבחברתכם אתם מעניקים לו אפשרות לגלות את ההנאה שבלהיות לבד, בשקט. החזיקו מעמד מול התלונות שלו. משחק עצמאי איננו צניחה חופשית: אם לא מצליחים מיד לא קורה אסון.


מדוע ילדים משתעממים ואיך לעזור להם - קיראו בפוסט "משעמם לי"
על התפתחות המשחק השקט במקביל להתפתחות קשב וריכוז - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"
על המנעות מציור ויצירה - "אני לא יודע"
על משחק מחשב שבא על חשבון חברים - "במחשב או להשתלב"
איך מעבירים את החופשות בקלות ״חופשת פסח- אוי חופשה שכזאת״

27 תגובות

הכסא הרביץ לי

הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?

ילדים בגיל הרך מתבטאים באמצעות מחוות, תנועות וקולות. זו דרכם להראות שהם נפגעים ולהזמין את ההורים להכיר ברגשותיהם. כשההורה מחקה את הקולות והג'סטורות של הילד, בשינוי קל (קצת יותר לאט, קצת יותר מודגש, באינטונציה גבוהה) התינוק מבין שהבינו אותו. הוא מרגיש מורגש.

בשנה השנייה לחיים, בהיעדר ג'י. פי אס, הוא מרבה ליפול, להיתקל ולהחבל. ככל שהיכולות המוטוריות גוברות, הפעוט מתחיל לשמוע הרבה "לא" ו "אסור". הנאה משותפת ורגשות חיבה מפנים מקומם למצבי קונפליקט, רגשות מנוגדים, אכזבה וכאב. בגיל הזה התגובות הן ספונטניות ובראשיתיות, הביטוי הרגשי עוצמתי ונדרשים הרבה אנרגיה ומאמץ כדי לבלום אותם.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשות החזקים והבלתי מוכרים היא להזמין את ההורים לקשר. לתגובתם השפעה מרכזית על הגברת הרגש או על התפוגגותו.
כשבנכם מקבל מכה מהכיסא, פורץ בצווחות ומנופף בידיו "נוּ נוּ נוּ לכיסא" הוא רוצה להיות בטוח שהבנתם אותו. כשאתם חוזרים אחריו (בלי ציניות, לגלוג או הומור על חשבונו שהוא אינו מסוגל להבין), מנופפים באצבע מול השולחן ומוסיפים מילים משלכם הוא קולט שאתם כועסים את הכעס שלו - ומתרצה.
כשהוא בוכה , מושיט את ידו לנשיקה ואתם משמיעים קולות תואמים ומנשקים את המקום הכואב, הוא מבין שאתם בוכים את הבכי שלו - ומתנחם.
כשהוא צורח מזעם ואכזבה ואתם מראים שהבנתם אותו ואחר כך מוסיפים מילות הרגעה או מציעים פתרונות למצב, הוא יודע שאתם מכירים בזעם שלו ולא זועמים עליו. המחלקה לזיהוי פלילי (מז״פ) במח, האיזור הזה שאמור לזהות האם באמת קרה או לא קרה משהו נורא, לומד למלא את תפקידו ("לא נורא", "בסבלנות", "תיכף זה יעבור") . 

כבר בגיל הזה אם אי אפשר לנצח עליהם מצטרפים אליהם. מנגנים קצת יחד איתם ורק אחר כך מרגיעים. זוהי הורות מנצחת.

אל תחששו. אתם לא "עובדים עליו" אלא עובדים בשבילו, למענו. כמו בטנגו, אתם מתאימים את עצמכם אליו והוא מתאים את עצמו אליכם. ומהמחול הראשוני הזה תצמח היכולת לזהות נכון ממה צריך להבהל וממה לא, ואיך להרגע בנוכחות מישהו אחר קרוב.

עוד על החשיבה המיוחדת של גיל שנתיים, קראו: "גיל שנתיים הנורא", "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקפי זעם (המשך), "זה משחק זה", "מחבואים", "את זה".

10 תגובות

חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"

הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?

תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.


במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

עוד על רצונות מנוגדים במשפחה ואיך למלא אותם בתאום עם מטרות הזולת ראה:


"מודל המזגן", "דווקא".
על יום הזיכרון : "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות".

עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

5 תגובות

שוויון בנטל- נקיונות פסח

סדר וניקיון הם מושגים יחסיים. בשביל שמישהו יגלה שהוא לא מסודר הוא צריך לידו מישהו מסודר ונקי ממנו גם שוויון בנטל הוא מושג יחסי, סובייקטיבי. בשביל להרגיש שהוא עושה יותר, אדם זקוק למישהו שעושה פחות. גם חוסר הנחת מחוסר השוויון היא סובייקטיבית. אם אדם משווה עצמו למישהו שעושה פחות הוא מרגיש פראייר. אם ההשוואה היא למישהו שעושה יותר – הוא מרגיש סבבה!! יחסיות היא מושג מופשט שקשה לילדים להבין. זו הסיבה שרוב הילדים לא ערים לחוסר השוויון בנטל.

רוב הילדים גם ממעטים לחשוב אודות הרגשות והתחושות של הוריהם. לפחות לא באופן מודע. אצל חלקם המנטליזציה, היכולת לשער על הנפש (המיינד) של ההורה – הרצונות, הצרכים, הרגשות, המחשבות, העמדות - עדיין לא התפתחה. היא מתפתחת רק בנוכחות הורה שמכיר בעולם הפנימי השונה של הילד ומשתף אותו בזה שלו. גם כאשר ההורה מבטא בקול ברור את רצונו בעזרה יהיה להם קושי להבין אותו ("אני מצפה שתתנו כתף"; "זה מבאס אותי שאתם לא עוזרים"; "כשאנחנו מסדרים יחד זה הרבה יותר כיף"; "כשאני מנקה ואתה משחק זה מוציא לי את החשק לנקות"..). האמירה עשויה להיתפס כסתמית, מקומית, או לא צודקת. מהזווית שלהם "סדר" הוא התירוץ של אבא ואימא לומר להם מה לעשות או להזיז אותם מן המחשב. הם לא מבינים למה לשים דברים "במקום" כאשר על הרצפה יש הכי הרבה מקום.

אם הדרישה של ההורים "לסדר" מרגיזה אותם, סימן שזו הייתה כוונתם. הנה עוד סיבה מדוע כל כך חשוב לעודד את הילדים לחלוק בנטל. כשמסבירים להם (ללא כעס וגינוי)מה ההורים מרגישים, חושבים, ולמה הם זקוקים, זה מאפשר להם לחשוב על הנפש של האחר; להבין את הסובייקטיביות והשונות ברגשות; להאמין שאבא ואימא יכולים לראות דברים באופן שונה פשוט כי הם אנשים שונים, נפרדים.

כשם שבהגדה של פסח לכל שאלה יש כמה תשובות, כמה פרושים אפשריים, גם לקושי שלהם לעזור יש יותר מהסבר אחד (זו לא חייבת להיות עצלנות). וזה שאינו יודע לעזור – "את פתח לו".

קראו באותו נושא:
איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

עוד בנושא הפסח: 

"והגדת לבנך", "ראיתי את פרעה", "חופשת הפסח=אוי חופשה שכזו"

2 תגובות

כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!


עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

5 תגובות

מצב ביטחוני

״אנונימי״ אמר/ה:

גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.

האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).
הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.

משהו בנוסח כזה:
"... ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי..."

אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".

ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (תגובות ילדים למצבי חרום) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (מסבירים מלחמה).

מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.

כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.

למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.


איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

2 תגובות

"משעמם לי!"

מעולם לא הייתי חסרת עניין כמו הבן שלי. במשך השנה, ובחופש במיוחד, הוא מתקשה להתלהב ממשהו. כשמשעמם לו הוא נעשה נודניק: "מה אני אעשה?", "אין לי במה לשחק"... למרות שהבית מלא משחקים וספרים, מה שהוא רוצה זה טלוויזיה. נמאס לי לשמוע אותו מיילל "משעמם לי" ולהציע לו כל הזמן פעילויות.

מה אפשר לעשות שהוא לא ישתעמם?

השעמום הוא רגש טבעי העולה כאשר בנך אינו יכול לעשות בזמן נתון את מה שמתחשק לו.
אם הוא רוצה חברים – הספר הכי מעניין ישעמם אותו. 

אם הוא זקוק לפעילות – כל עיסוק שקט יהיה לו לטורח.
אם הוא מתגעגע לחברתך – כל הצעה שאיננה כוללת אותך לא תתקבל בברכה.

בתחילה, עולה תחושה של שיממון ורעב להנאה ועניין, בהמשך היא מתורגמת למגוון של פתרונות ובדיקה מה ניתן לעשות (כל שלב כזה מפעיל ,מבחינה אנטומית, רשתות שונות במוח). קיים פער בין הזיהוי הרגשי ("משעמם לי") לזיהוי השכלי ("מהן האפשרויות"). כדי לגשר על הפער, חייבים להשתהות על הרגש, לא נעים ככל שיהיה, ולחפש רעיונות שיענו עליו.

אם אנחנו לא נותנים לילד להרגיש את השעמום וממהרים להציל ולהפעיל- הילד לא ילמד להפעיל את עצמו ויתקשה להבין ששעמום הוא רגש זמני. אם כל פעם לוקחים אחריות על השעמום שלו הוא רואה בהורים חברת הפקות עם תקציב ענק ורעיונות שוברי קופות. בבתים בהם הטלוויזיה, המחשב או המקרר הם פתרון זמין, הוא ילמד לברוח אליהם במקום לפנות פנימה, להרהר ולחפש פתרונות אמיתיים שיתנו לו עניין ואתגר אמיתי. אחרי שעות של צפייה במסך הוא יתמתח, יפהק ויכריז: "משעמם לי". רק כדי לחזור וללחוץ שוב על השלט.
אם תביני ששעמום הוא רגש ככל הרגשות, ושאין זה מיכולתך או מאחריותך למונעו, תוכלי, בסבלנות, להשפיע: הכינו יחד רשימה של עיסוקים לשעות הפנאי. קבלי את התלונה בהבנה ("כשרוצים משהו מסוים קשה למצוא עניין במשהו אחר"). עזרי לו לברר מה הוא היה רוצה לעשות (גם אם אי אפשר ללכת לחבר, חשוב שילמד לזהות שזהו רצונו). הציעי או השאירי לו למצוא פתרונות יצירתיים (אפשר להתקשר לחבר ולקבוע איתו למחר. אפשר להתאמן לקראת משחק שישחק עם החבר). מדי פעם הרגיעי ועודדי. לעיתים ההכרה ברצון שלו תרגיע ותאפשר לו להתפנות לעיסוקים אחרים. לפעמים הוא ילמד להתמודד עם התסכול וימשיך הלאה. מה שברור זה שאי אפשר ולא כדאי לעשות את זה במקומו.

כולנו יודעים שתחושת רעב לא כדאי לסתום מיד בפתרונות- זבל. זה מביא להשמנת יתר. כך גם לגבי שעמום. זה רק מוביל למֶגה- שעמום.

איך מלמדים ילדים להעסיק את עצמם - קראו "מי ישחק איתי"

על הקשר בין פנאי, גלישה עודפת לדמיון וחולמנות קראו "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות", "מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך"

איך לנצל את החופש בתבונה קראו "קיטנה זה לא פיקניק"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי קראו "קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח", אתה לא מקשיב לי", "אוכל זה לא משחק", "הורים כמו GPS

14 תגובות

יום הזיכרון- יחס ילדים למוות

מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו עולים להר הרצל לטקס לזכרו של אחי המנוח. בני מכיר את הסיפור על מותו של אחי בצבא, אך עד כה לא לקחנו אותו עימנו. חשבנו שהוא אינו מבין מה זה מוות, שמראה האנשים הבוכים והקברים הרבים יכול לעורר בו פחדים מיותרים.
השנה, בכיתה א', ברצוני לקחת אותו איתנו לאירוע המרכזי.

מה ההשפעה של אירוע כזה על ילד בגילו? האם זה יכול לתרום לו או רק לעורר בו רגשות קשים?

ישנם ילדים שעלולים להגיב לאירועי יום הזיכרון בצורה קשה. אלו ילדים שחוו בעבר איום על חייהם (אשפוז, מחלה קשה, תאונה, טביעה..), ילדים שאיבדו בעבר מישהו קרוב (קרובי משפחה או דמויות משמעותיות) או כאלה שסובלים מקשיי פרידה וחרדת נטישה. גם אצל ילדים רגישים וחרדים במיוחד, או בעלי עולם דמיוני מציף וחשיבה מאגית, החשיבה הלא בשלה מביאה למסקנות מוטעות והמפגש עם המוות עלול לעורר סערת נפש.

על הילדים האחרים בורות וחוסר הבנה דווקא מגנים מפני תובנות כואבות מדי. הם אינם מודעים לאי-הפיכות של המוות ולא תופסים שזה יכול לקרות גם להם. אם מסבירים להם בשפה פשוטה, בטון רגשי רגוע, במושגים הקרובים לעולמם - לימי זיכרון יכולה להיות השפעה מחשלת ומגדלת. טקס לזכר חייל לא מוכר בנוכחות הורה אוהב כמוהו כחיסון מוחלש שקל יותר להתמודד איתו. הקישור של המוות למלחמה ולמעשה גבורה מקטין את ההסתברות של המוות לקרות ועושה אותו פחות נורא. זהו משהו רע שקרה אבל הוא קרה בעבר ונשאר בעבר. דרך הדיבור על המת ילדים מבינים שלאנשים יש ייצוג תודעתי קבוע ואהוב שנשמר בזיכרון גם כשהאדם נעלם מהעין. המוות סופי אבל הזיכרון נצחי.
אם אין סיבה מיוחדת שבגללה בנכם עלול להגיב בחרדה אפשר לקחת אותו לטקס הזיכרון. כדאי לשמור על קרבה פיזית (לתת יד, ללטף, לחבק), לשים לב אם הוא חסר שקט, נסער או שמא מודאג ומתנתק- ולהרגיע. הסבירו לו במילים פשוטות את רצף האירועים (צפירה, מטח כבוד, הנחת זרים..). ענו בסבלנות לשאלות שמטרידות אותו. ראו בכך הזדמנות לתת תשובות הולמות לשאלות הולמות ("זה קרה לפני שנולדת", "סבתא בוכה כי היא מתגעגעת", "מלחמות לא קורות כל יום" , "לא כל כך בקלות מתים"..). אם אתם מתקשים לענות הודו בפשטות ("יש דברים שקשה לי להסביר", "אני אחשוב איך להסביר לך").

באחד מימי הזיכרון שמעתי שיחה בין ילד קטן לאימו:

ילד: "אמא, מה קורה לחיילים שמתים?"
אמא: "הם עולים לשמיים ויותר לא רואים אותם".
ילד: "אה, כמו סבא שטס לקנדה?"

העיסוק במוות הוא אוניברסאלי והפחד ממנו נורמטיבי. כל ילד נותן למוות משמעות שונה, אישית, ייחודית. בגיל 4-5 מוות נתפס כמשהו לא רצוי וגם לא ממש מובן. בגיל 6 צצים פחדים שמא זה יקרה לאנשים קרובים, ובגיל 7 עולה הפחד שמא זה יקרה לי.
בשלב הזה מי שמבין מה זה מוות מפחד. מי שלא מבין מפחד עוד יותר. באופן פרדוקסאלי ההבנה מה גורם למוות, להיותו אירווירסבילי ובלתי נמנע מאפשרת לתודעה להתייצב.

בגיל 8-9 הפחד נרגע, או לפחות נדחה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה זקנים.

איזו הקלה שלא הכל בגללנו ותלוי בנו, במה שנעשה ונאמר. אבל מה שנעשה ישפיע. כמו ציפור אנחנו לועסים את אירועי החיים הקשים ומזינים בהם את הגוזל שלנו, שלא ייחנק.
 ואם נהיה רגועים - נרגיע.

עוד על יחס ילדים למוות ואיך לדבר איתם על הנושא, קראו "פחד מוות" ו"סבתא חולה"
על חג העצמאות והקשר בינו להתפתחות ילדים - "מתלות לחג העצמאות", "חג העצמאות- מוכרחים להיות שמח"
על פחד מזיקוקים "התמודדות ילדים עם פחדים"
על טמפרמנט ופחדים קראו "ל'ג בעומר"
על הקושי ללבוש חולצה לבנה - "שבועות בלבן"
 על התמודדות עם ההיסטוריה הטראומטית של עמנו: "ראיתי את פרעה"

עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

7 תגובות

העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג

אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.
האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.

יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".

1 תגובות

משפחה שכזאת- לכבוד יום המשפחה

 ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את הידשל בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק עלהפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור.מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?

דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.

- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 

3 תגובות

:משגעת נפילים

בדרך כלל אני גאה ביכולת שלי לעמוד בבכי של בתי. אבל כשהבכי נמשך, ונמשך והופך לצעקות ויריקות.. כאשר היא נאטמת לכל ניסיון שלי לעזור.. ובמיוחד כשזה קורה מול אנשים אחרים, אני מתביישת. אני מתחילה לפקפק ביכולות שלי. אני מתוסכלת. רוצה לבכות בעצמי מחוסר אונים. רוצה לכעוס עליה. רוצה שייקחו אותה ממני כדי שאוכל להירגע.
כשהיא נרגעת, כאילו כלום לא קרה, אני עדיין נסערת. מנתחת בעודף. שופטת את עצמי ואותה. מתקשה לחבק אותה באהבה, בהתמסרות. אני לא יודעת איך להתמודד עם העוצמות הללו. שלי ושלה.

כמה שאתן דומות!
גם היא וגם את בעלות יכולות, עוצמות ורצון עז. כגודל מקווה המים כך גודל הגלים. ושתיכן, כמו אוקיינוס אדיר, כשאתן סוערות הגלים שאתן יוצרות מאיימים להטביע אתכן. זהו רק איום סרק. כל סערה בסוף נרגעת (בוודאי סערה בכוס מים). צריך לזרום, לרכב על הגלים, עד שהכול יחלוף. 

יכולות הוויסות של בתך עדיין בחיתולים, אבל לך יש כבר ארגז כלים מלא:
נסי לשים לב לנשימה. לנשום, לנשוף, לנשום, לנשוף, להסדיר אותה.
לבתך הדיבור העצמי עדיין לא זמין , אבל את יכולה לומר לעצמך "הנה אני שוב רואה איום היכן שאין איום ממשי". "הנה שוב חוסר הוודאות (מתי זה יגמר? מה לעשות? מה אנשים יגידו?) קשה לי". הזכירי לעצמך שהבכי טוב ושהיא זקוקה לו כמו סיר לחץ לשסתום בטחון. שמיום ליום היכולת שלה להירגע תבשיל והיא תהיה פחות נפיצה.

שבחי את עצמך בכנות. היי נדיבה עם עצמך. את אמא נהדרת אבל רק בן אדם. ברגע שאת משתוקקת לפתח עור של פיל את מתחילה להשתגע. אהבי את עצמך (ואותה) כשאת חסרת אונים. העריצי את עצמך (ואותה) כשהסערה חולפת. את מתמודדת עם התקפי הבכי והזעם שלה, רגע אחרי רגע.. את יכולה לעשות בכל רגע רק את הדבר הכי טוב שאת יודעת לעשות באותו זמן.
נסי לדמיין את הסוף הטוב...

קבלי את הסערה שלה כשם שאת מקבלת את הבכי שלה. מה שקורה טבעי שיקרה וקורה מסיבה טובה – מרוב אהבה. כשהיא נפיצה היא אולי חושבת: "אל תגידי לי 'לא', זה קשה לי מדי. למה שלא תגידי לי פשוט 'כן'". כשאת נסערת את חושבת: "די כבר עם הבכי. זה קשה לי מדי. למה שלא פשוט תירגעי". רגשות זה לא תכנית כבקשתך. אנחנו יכולים להתעלם ממחשבות לא רצויות. אנחנו יכולים לבחור את המעשים שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לבחור או להזיז הצידה רגשות. רק לחכות שהם יירגעו, ישתנו, יחלפו.
לגבי מה שאחרים יחשבו או יגידו. אנשים באשר הם נחלקים לשני סוגים: אלה שיאמרו "לא נורא, היא רק בוכה". ואלה שיגידו "זה נורא. היא בוכה!". התעלמי מהם והתרכזי בעצמך ובבתך.

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)". 

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

3 תגובות