במיטה משלו

הבן שלי, עוד מעט שנה, ישן במיטה סמוך אלינו. לאחרונה העברתי אותו לחדר משלו כי קראתי שהגיע הזמן. קיוויתי שזה יצמצם את ההתעוררויות וההאכלה בלילה. אלא שהוא קרא ספר אחר. הוא מתעורר, נעמד במיטה, נאחז בי, בוכה בכי מר ומסרב להיפרד. הלב נקרע.

האם טעיתי? אני חוששת לפגוע בו. במשך היום הוא שמח ורגוע, למה בלילה זה מתהפך?

 עד גיל חצי שנה מנגנון השינה מבשיל, השינה לאורך היום מצטמצמת, מתרכזת בלילה ויש הפחתה ביקיצות ליליות. תינוקות ממשיכים להתעורר בלילה אבל מסוגלים להירדם חזרה בכוחות עצמם. שיטת "חמש הדקות" (השכבה, מסר מרגיע, הנחיה ברורה, יציאה מהחדר וחזרה על התהליך כל 5-10 דקות) מסדירה את השינה אם מיישמים אותה בהתמדה (ראה גם: "אמא תרדימי").

למעשה, רוב ההורים כבר יודעים את זה. יודעים אבל מתקשים ליישם. מול זעקות השבר של הפעוט הם מתקשים להישאר אובייקטיבים. הבכי מעורר בהם רגשות חירום. הם רואים בו איתות למצוקה גדולה וציון שלילי להורות שלהם. הם אינם מאמינים בכוחות שלהם, סבורים שאין להם זכות לתת לילד לבכות וחוששים שהוא יחווה את ההשכבה כעונש ונטישה.

בשנה הראשונה לחיים רוב הילדים יכולים להירדם בכוחות עצמם ולישון לילה שלם. יכולים אבל מתקשים ליישם. עזרה רבה בהשכבה והרדמה תוך כדי הנקה משבשות את היכולת להירדם לבד. הרגלי השינה מושפעים גם מהמאפיינים של הגיל (9 חודשים - עלייה במודעות לפרידה. גיל שנתיים - חיפוש אוטונומיה ובדיקת גבולות).  לפעמים, חסך בקשר עם הורה במשך היום מכביד על ההירדמות. בדיוק כשאבא מגיע והמסיבה מתחילה צריך לעצום עיניים...

נראה שבנך מתקשה להיפרד ממך ומכל הטוב שהרעפת עליו. כדי שתוכלי לעמוד מול הבכי חשוב שתביני מה המשמעות שלו (ראה גם: "הבכי לא נגמר"). ראי בו אזעקת שווא ולא אזעקת אמת. זוהי דרכו לומר "אני רוצה את מה שאני רגיל", "לא בא לי לישון, אני רוצה עוד לשחק", "העולם יפה אז למה לכבות את האור?".

נסי לגייס את בן זוגך לעזור בהשכבה. תינוקות יותר סלחניים כשהאבא הוא זה שמשנה את הדפוסים. אימהות מרגישות פחות צורך לעזור לילד כשהן מקבלות עזרה.

כשהדובון הקטן סבור שאם הוא לא ילך לישון החורף לא יגיע - זה הזמן לומר לו: "עכשיו אתה שוכב ולא קם", "עכשיו אתה נרדם לבד", "אנחנו כאן, בחדר הסמוך" ולתת לו לבכות זמן מה. זה איננו "שירות דוב". זהו השירות הכי טוב שאתם יכולים לתת לו בשלב הזה. 

מה מעצב את דפוסי השינה של ילדים, לטובה ולרעה - "אמא תרדימי"

על שינה בשנת החיים הראשונה - "פתאום הורים"

כשקשיי השינה נמשכים לגילאי שנתיים ומעלה - "לישון, עכשיו!"

24 תגובות

שינויים ומעברים

שנה חדשה. התחלה חדשה. ושוב הכל משתנה.
לוותיקים שבנו ברור שאם הכל משתנה סימן שהכול כרגיל - ככה זה בחיים. אבל גם אם שינויים הם דבר רגיל אף, פעם לא מתרגלים אליהם.

כל שינוי ואפילו שינוי לטובה, כרוך בקושי הסתגלות. כשאנו נתקלים במצב חדש, לא מוכר, מופעלים במוחנו אזורים (בקדמת הצד הימני) שמיועדים לטפל במצבים כאלה: להעיז ולהיזהר, לברר ולחפש, לנסות ולטעות, לאלתר ולחלטר, להתקדם ולסגת. כשהמצב החדש חוזר על עצמו שוב ושוב אנו מזהים ובונים תבניות חוזרות, יעילות וחסכוניות של תפיסה , מחשבה ותגובה. עכשיו יותר קל לנו. אנחנו יודעים מה צפוי וכיצד נתמודד. אפשר לעבור לטייס אוטומטי (שנמצא בקדמת הצד השמאלי במוח). עם כל שינוי חדש ואפילו כזה שרצוי לנו ביותר, הכל מתחיל מהתחלה. התבניות הישנות מתערערות ומתפרקות עד שתתבססנה אחרות, חדשות במקומן. לכן כל שינוי מלווה באי נוחות, לחץ ונסיגה זמנית.
זו אחת הסיבות ששינוי מסגרת (ושינויים בכלל) אינו דבר פעוט. זה אולי נורמטיבי אבל כלל לא נורמלי, ועדיף להימנע מחילופי מסגרות מיותרים עד כמה שניתן.
ילדים נתברכו בכוח (ובעקשנות) לשנות דברים שניתן לשנות; ביכולת להשלים עם מה שאי אפשר לשנות; ובחוסר היכולת להבדיל בין מה שניתן לשנות למה שלא ניתן לשנות.
אם הם מסרבים להתרגל לסוף החופש, לשינוים בשעות השינה וההשכמה; אם הם מתקשים להסתגל למורה החדש, לחברים, לסידורי ההסעה, לכללים החדשים, לשעורי הבית.. וגם.. ועוד.. וכו'.. הם זקוקים לעזרתכם.
היו סבלנים לנסיגות, לרגשות, לתופעות הגופניות שצצות. כל מה שקורה במציאות משפיע על הנפש. כל מה שקורה בנפש מחובר לתחושות בגוף. כאב בטן או ראש שנובע ממתח רגשי כואב כמו זה שמקורו בווירוס.
נסו לשוחח, להקשיב ולהבין מה קשה להם (הם מרגישים חסרי אונים, שאיבדו בטחון ושליטה, שפוגעים להם באוטונומיה וחודרים להם לפרטיות). עזרו להם לבטא את עצמם, לתת מילים לרגשות שלהם ("אתה לא מכיר שם אף אחד", "אין לך עם מי לשחק", "אתה לא בטוח שרוצים בחברתך", "זה ניראה לך פחות נחמד ממה שציפית"..). חישבו יחד מה ניתן לעשות, מה אפשר לשנות ולמה חייבים להסתגל. שאלו אותם כיצד אתם יכולים לעזור.
נסו להפוך את הלחץ לאתגר. כפי שכתבנו בעבר באתגר יש כיוון ומטרה ותחושה של התמודדות בעוד שסטרס מלווה בתחושת חוסר אונים ואיום על הבריאות הנפשית. נסו לכבד את הצורך שלהם בשגרה ובקרבה, צמצמו שינויים בתחומי חיים אחרים או לפחות הודיעו להם מראש מה עומד לקרות ומה עומד להשתנות.


באחד הגנים אבחנה הגננת קושי בהתמודדות עם שינוי אצל אחד הילדים. לאחר שיחה, כדי לעזור לו, היא שינתה לו כל יום משהו על מנת שיתרגל לשינויים. לאחר שבועיים הילד נכנס לגן, פנה לגננת ושאל: "מה השינוי שלי להיום?".

אולי אי אפשר להתרגל לשינויים, אך אפשר להתרגל למחשבה שהכול משתנה, שתמיד יהיו שנויים ושלרוב יותר קל לשנות את הגישה שלנו לשינוי מאשר את המציאות.

אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"

9 תגובות

אמא, תרדימי!!

בשנה הראשונה לחייו, בגלל בעיות בריאות והתעוררויות תכופות, הבן שלנו ישן יחד איתנו. כשניסינו להעביר אותו למיטה משלו הוא הראה התנגדות וקושי להירדם בכוחות עצמו. עד היום כדי להרדים אותו צריך לשכב או לשבת לידו. בלילה הוא מתעורר ובא למיטה שלנו. אנחנו יודעים שזה לא מומלץ, אבל לנו זה לא כל כך מפריע, אם בשבילו זה טוב.
אנחנו מעוניינים להבין למה כל כך קשה לו להירדם והאם כדאי שישן איתנו?

למרות הדמיון הרב, תהליך ההירדמות אינו פשוט כמו לחיצה על כפתור, סגירת חלונות וכיבוי המחשב. התהליך הזה שבו אתר אחרי אתר במוח מנמיך פרופיל ועובר לתדר של שינה לא קורה ביום אחד. בחודשים הראשונים התינוק ישן מרבית היום. השינה קלה ומחזורי השינה קצרים, 3-4 שעות כל אחד. (חשבון פשוט: 6-8 שיעורים ביום כיצד להירדם. כ- 50 שיעורים בשבוע...). בגיל 3 שנתו של הילד דומה לזו של מבוגר. רוב השינה מתרחשת בלילה, עם יציאה משינה עמוקה מספר פעמים בלילה, וחזרה למעגל שינה חדש.

האופן שבו ההורה משכיב את הילד לישון מעצב את האופן שבו הילד יירדם. הורים נוטים לחשוב שהם מיטיבים עם הילד כשהוא ישן לצידם. ככה הוא יישן יותר ויבכה פחות. זה נכון רק לגבי חצי השנה הראשונה לחיים. אחר כך קורה ההיפך. אצל ילדים שנשארים לישון לצד הוריהם ההבשלה של מנגנוני השינה מתעכבת: בשינה משותפת השינה פחות עמוקה, ההאכלה יותר תכופה, יש יותר התעוררויות ספונטניות בין מעגלי השינה והילד מתקשה להירדם ללא סיוע.
באופן דומה, הורים סבורים שכאשר הם מתערבים באופן פעיל בתהליך ההירדמות הם מקילים על הילד. למעשה, דווקא הילדים שהוריהם נשארים לידם עד ההרדמות, מנענעים, לוקחים על הידיים, שוכבים לצידם, מתקשים להרדים את עצמם. הקושי לחזור ולהירדם באמצע הלילה הוא למעשה שיחזור של הקושי להירדם בראשיתו. הילד תובע את דפוסי ההשכבה שהוא מכיר. קשיי הירדמות מעצימים גם קשיים רגשיים בהשכבה. קשיים להירדם קודמים לקושי להיפרד מההורים ולהישאר לבד בחושך.

אם רוצים שילד ידע להירדם ללא עזרה בראשית הלילה ובהמשכו חייבים להפסיק לעזור לו יותר מדי (בשינה כמו בחשבון פשוט – מתישהו חייבים ללמוד לפתור את הבעיות לבד). אם השתכנעתם וברצונכם ללמד את בנכם להירדם במיטתו בכוחות עצמו הבטיחו לעצמכם שמעתה אתם דואגים להרגיע אותו, ולהירדמות הוא ידאג בעצמו.
לפני השינה עשו טקס פרידה קצר (כמו בפרידה בבוקר) (ראה "עוד לא די" ), ספרו סיפור קצר, תנו הכרה, עידוד, הרגעה והנחייה ברורה בתבנית חוזרת ("היית רוצה שאשאר אבל אי אפשר", "אני בטוחה שתצליח להירדם לבד", "תהיה לך שינה מתוקה", "מי גדול, מי נרדם יפה!", "ועכשיו נשיקה ולישון"). אם הוא יוצא מהמיטה, החזירו אותו בלי דיבורים. אם הוא בוכה, היכנסו לחדרו כל 5-10 דקות והנחו אותו לישון. אם הוא מרוגש ונסער, חבקו והרגיעו... ושוב השכיבו לישון.

חשבון פשוט: בגיל שנה תינוקות מצליחים להירדם לבד וללא עזרה ב75% מהפעמים. מה הסיכוי שדווקא בנכם לא יצליח?!
החשבון פשוט אבל התהליך לא כל כך, קחו אוויר- לוקח זמן עד שהם מבינים את השיעור.

לקריאה נוספת:
על הקושי להרדם בראשית החיים - "פתאום הורים"
על הוצאה של ילד ממיטת ההורים - "במיטה משלו"
על שינוי הרגלי שינה לא רצויים - "לישון, עכשיו"
על חשיבות התירגול הרצוף לרכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל"

67 תגובות

בוקר טוב - הורים כמו GPS

אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.

אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:

לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).

- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"

עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

5 תגובות

שינויים ופרידות

הקיץ טומן בחובו הרבה התרחשויות, התרגשויות, שינויים ומצבים חדשים. למצבים חדשים יש נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים, בטוחים ואהובים. למשל, געגועים לבית, לאבא ואמא.

בהמשך, שאלות ותשובות בנושא קושי עם שינויים ופרידה שהופיעו כתגובות בפוסטים קודמים, עם תוספות קלות. 

     

אנונימי אמר/ה:

הבן שלנו מסיים כתה א'. רשמנו אותו לקייטנה יחד עם עוד חבר שלו ונראה שהוא מרוצה. הבעיה היא שכל בוקר מתחיל ויכוח. אני עובדת בבית והוא שואל מדוע הוא לא יכול להישאר ומבטיח שלא יפריע. במשך השנה הוא מבין שאם אני נשארת בבית זה לא סיבה שהוא יישאר גם. מה פתאום זה התעורר עכשיו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה:

ל"מה פתאום" - תארי לך שכל קיץ היית נדרשת, למשך חודש וחצי, להפסיק לעבוד מהבית ולעבוד מהעבודה, כל פעם ממקום עבודה אחר. קרוב לוודאי שגם בך היו עולים געגועים לבית ורצון להישאר בו.למצבים חדשים נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים. יציאה לקייטנה חדשה, אפילו לתקופה קצרה, כמוה כיציאה לגן או בית ספר חדש. הצונאמי של חידושים והפתעות מרגש ומציף ולעיתים קשה לבליעה. היום המלא והגדוש בקייטנה נידמה ארוך מהרגיל. אולי, עקב כך, הגעגועים לבית גוברים ויש לבנך קושי אמיתי להיפרד מאימא בבוקר. ואולי הוא סבור, בטעות, שחופש זה חופש ובחופש רובצים בבית ללא מעש. ייתכן שהוא מאמין בכל ליבו שאם ישתלט על השלט והעכבר, ולא יזוז מהמקום זה לא יפריע לאיש.


הקדישו זמן בבוקר לפרידה נעימה. שימו לו הפתעה קטנה בתיק או הבטיחו להכין לו משהו שהוא אוהב כשיחזור. ידעו אותו מה תעשו אחר הצהריים , כך שיוכל לכוון את המחשבות. והעיקר, הרבו להיות יחד, לדבר ולשחק.
קשר חם עם אמא ואבא הוא כמו דלק. מצד אחד מתגעגעים אליו כשרחוקים. מצד שני הוא מאפשר לנסוע יותר ויותר רחוק. כמו בחופש לקייטנה. 
בהצלחה. 

     

אנונימי אמר/ה:

הבת שלי, בת 3 וחצי, מפחדת להישאר בבית עם בייביסיטר, אפילו אם זה מישהו קרוב שהיא מכירה ממש טוב ומאוד אוהבת. כמה שאנחנו מסבירים לה שאנחנו חוזרים הביתה ולא נשאיר אותה לבד, זה לא עוזר. היא נשארת ערה ומחכה עד שהיא רואה שחזרנו הביתה.

נוצר מצב שאנחנו כמעט לא יכולים לעזוב בשקט את הבית. מה ניתן לעשות?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה:

ל"לא יכולים לעזוב" -

לפני שמנסים להציע מה לעשות נסו לחשוב מה קרה, מה יכולה להיות הסיבה, מה עובר לה בראש: האם חלו שינויים בשגרה, לאחרונה?

האם מישהו נעלם מחייה?

האם אתם יותר נעדרים בזמן האחרון?

האם התחלפה גננת והפרידות בבוקר יותר קשות?

האם מישהו הולך מבלי לומר לה שלום, כדי שלא תבכה?

האם היא התעוררה וגילתה שהלכתם?

האם היא פוחדת שיקרה לכם משהו כשלא תהיו בבית? (בגיל 3 ילדים משלימים מידע חסר במידע שגוי, וזה מקור להרבה פחדים).

ואפשר שהיא בודקת עד כמה יש בכוחה להשפיע עליכם.

נסו להסביר לה, לאו דווקא בזמן שאתם צריכים לצאת. אז החרדה גדולה ואי אפשר לדבר אל השכל הישר. שחקו איתה בבובות, בהורים שיוצאים מהבית ומשאירים ילדה עם בייביסיטר ואז חוזרים. שננו שוב ושוב: "קודם הולכים ואחר כך חוזרים" או "בסוף תמיד חוזרים הביתה". חיזרו על כך גם כשבני משפחה אחרים יוצאים.

אם אתם נשארים בבית היא לא צריכה לדאוג. אם אתם הולכים וחוזרים היא לומדת לא לדאוג ולא להיבהל מהדאגה (מה עדיף?). כדי שזה יקרה, ידעו אותה מראש לפני כל יציאה. הסבירו בקיצור היכן תהיו ומתי תחזרו. תנו הכרה לרגשותיה ("את דואגת שלא נחזור", "את לא רוצה שנלך"), עודדו ("מי חמודה!" "אנחנו אוהבים אותך"), תנו הנחייה ברורה ("עכשיו אנחנו יוצאים ואת הולכת לישון", "ככה אבא ואמא החליטו", "צריך!") והיפרדו בתבנית קבועה. הקפידו לעשות טקס פרידה קצר וקבוע לפני היציאה וצאו רגועים. אחרי הכל, אתם משאירים אותה עם מישהו שעליו אתם סומכים. ובכלל, יתכן שהיא מאמינה לכם שאתם תמיד תחזרו, היא רק רוצה לראות שזה קורה.

קראו פוסט קודם באותו נושא: "עוד לא די"

5 תגובות

״לעשות רק מה שבא לי״ - על הקושי לגייס מוטיבציה

לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?

היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.

גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.

אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.

להדפסה, לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההדפסה מצד שמאל.

על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב – "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS-  ההמשך".

כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש -  "הרגל זה הרגל".

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: "הוויכוח פורח ההרגל בורח "

ל קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו  - "תמורה בראש השנה", "ראש השנה- למה זה טוב?".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

ומה קורה בגיל ההתבגרות:  "גיל ההתבגרות", "ציות בגיל ההתבגרות"

10 תגובות

הצילו זבוב!!

מה קורה לבן שלנו? מאיפה הפחד הזה?

בשעות אחר הצהרים והערב, ובמיוחד לקראת השינה, נדמה לו שכל הגנבים בדרך אלינו. כל רעש וכל תזוזה מקפיצים אותו. הוא תובע שנהיה לידו ולא מוכן שנצא מהבית ונשאיר אותו עם אחותו הגדולה. בלילה הוא מגיע רועד כולו למיטה שלנו. הסברים לא עוזרים, רק מביאים אותו לידי כעס. הוא שואג עלינו שנסכים איתו ודוחק בנו להיענות לו.

איך אומרים לו שיפסיק לפחד מבלי לפגוע בו?

איך משכנעים אותו שהפחד והדרישות שלו לא הגיוניים?

 בשנים הראשונות של בית הספר ילדים נפתחים לעולם ולמציאות מסובכת ומאיימת. במחשב ובטלוויזיה הם נחשפים למידע שלילי רב לגבי טווח רחב של נושאים. הם קוראים על אסונות של אחרים לפני שפיתחו חשיבה הסתברותית (מה הסיכוי שחבורת שודדים מאילת תקפוץ לביקור בביתם? מה ההסתברות ששריפה ענקית שפרצה בכרמל תתפשט עד לירושלים?). במקביל, הסביבה מספקת פחות הגנה וביטחון. וביחס להורים, שנתפסו בעבר כמושיעים כל-יכולים, חלה התפקחות.

על רקע זה מתפתח פחד מגנבים ופורצים שהוא פחד התפתחותי. זו תופעה נורמאלית שלרוב חולפת אחרי זמן מה. הפחד צץ בתקופה של שינוי פנימי, מעברים או שינויים בסביבה, לפני שנעשה "עדכון נתונים מחדש". התוצאה: תקלה במערכת. במצב שכזה הלחץ עולה, תחושת השליטה וההערכה העצמית יורדות בטרם נבנו אסטרטגיות התמודדות חדשות.

כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון (ראה פוסט על פורים / ראיתי את פרעה). לנוכח גירוי מאיים, אמיתי או מדומיין, הילד אינו מסוגל לשמוע שום הסבר. אם הוא נאלם דום למראה זבוב, הזבוב חייב להיות פיל ולא זבוב. מבחינתו, לא ייתכן שהאיום הוא לא אמיתי אם הוא כל כך פוחד. ורק מה שהוא מרגיש תקף. שירותי הביטחון ומערכות ההתראה במוח מנצחים את האנליסטים והרגולטורים. אלו אזורים קדמוניים, הישרדותיים, ספונטניים, שפועלים בסגנון "הכל או כלום". קולות השאגה נועדו להעביר את התחושה הבלתי נסבלת שלו. הוא ממהר להימנע ולהתנתק ממקור הפחד, ולקבל הגנה כדי להגיע להקלה.

מה עוזר? לברוח? לצרוח? לשכוח? מה פתאום!

מה עוזר? לדבר! הזמינו אותו לפנות אליכם כאשר החששות מתעוררים. התמידו בשיחות לאחר כל פעם שהפחד משתק את בנכם ותראו שהתופעה תחלוף. עזרו לו להבין שפחדיו הם הוכחה לכך שהוא גדל ונעשה ערני לסביבה. ילד נבון פוחד. ילד עוד יותר נבון לומד לזהות מתי הסכנה אמיתית ומתי איננה סבירה.

סכמו איתו שבכל פעם שהוא פוחד תשקפו את הפחד בהתאמה ("שמעת קולות ואתה חושב שזה גנבים", "נזכרת במשהו ששמעת בחדשות ואתה לא מצליח להירגע"). אחר כך תנסו להרגיע את תחושת האיום על ידי חיבוק ומתן אינפורמציה ("הבית שלנו נעול והחלונות מסורגים", "אנחנו לא פוחדים וחושבים שאין סיבה לדאגה"). לבסוף תכוונו אותו, באמירה קצרה ושקטה, לחזור לשגרה ולעשות את מה שנדרש. ולא תתמכו בהתנהגות נמנעת שתורמת להתבססות הפחד לאורך זמן.

בשורה התחתונה: גנב יכול לבוא ואולי לא לבוא. אבל שיחה על משמעות הפחדים (בלי הטפות ואיומים) תמיד תבוא. לרעוד, לצרוח, לברוח - לזה יש לו כוח. אבל לדבר עם אבא ואמא - עד כאן!! 

המצב הביטחוני העלה את המודעות והרגישות שלנו לפחדים אצל ילדינו. 

הנה הפוסטים שעסקו בנושא בעבר:

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש"

על הדמיון ותעתועיו:   "פחד ממפלצות",גנב טוב גנב רע".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״

14 תגובות

קשה לי

הכניסה למסגרת חינוכית גבוהה יותר כל שנה מרחיקה את ילדינו עוד קצת מגן העדן של הינקות.

כל שנה קצת יותר דרישות וקצת פחות וויתורים. קצת יותר הוראות וקצת פחות בחירה חופשית. קצת יותר דרישה להתמודדות עצמאית וקצת פחות עזרה. יותר דגש על הישגים קוגניטיביים ופחות על סיפוק צרכים רגשיים. יותר ויותר יחס פרונטלי כוללני במסגרת המונית ופחות ופחות יחס אישי במסגרת קטנה.

כל הילדים המאושרים מן המעבר דומים זה לזה. וכל ילד אומלל, אומלל בדרכו ומהסיבות שלו. לפעמים הסיבה זעירה כמו עדשה במזרון אך מטרידה כמו חצץ בנעל. לא פשוט להסתובב עם חצץ בנעל 6-8 שעות ביום.

מורה קפדן העניש שניים מתלמידיו שלא דקדקו בלימודיהם. הוא הורה להם להסתובב יום שלם עם אפונים בתוך הנעלים (משל לסבל גדול שיכולה טעות קטנה לגרום). בתום היום התייצבו שני התלמידים מול המורה. אחד מהם צולע ובוכה והשני מחויך ומרוצה. הראשון רגליו דואבות מחיכוך עם האפונים. השני בישל את האפונים וריכך אותם בטרם נעל את נעליו.

בשביל זה יש הורים. בשביל לרכך לכל ילד את האפונים- העדשים הספציפיים שלו.



עוד באותו נושא קיראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'" "שינויים ומעברים"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

4 תגובות

קשיי פרידה

שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. הנה שני פוסטים קצרים בנושא. אחד על ילדים שמתקשים להיפרד והשני על אלו שמתקשים להתחבר מחדש.  פרידות - אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.

 

הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור...למשחק... ועוד סיפור...ועוד אחד... אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.

מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו... ולנו?

פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך... עוד מעט...עוד קצת... ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר. כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי  די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

15 תגובות

לישון, עכשיו!!

"אנונימי" אמר/ה:

גוני שלום,
בני בן שנה ו-11 חודשים, מקדים מאוד את קבוצת הגיל בנושא שפה ודיבור . יש לו בעיה אחת שמלווה אותנו מגיל צעיר, שינה. אין לילה שבו לא מתרחשת סאגה סביב השינה: אם זה בעיות בהירדמות (קריאות חוזרות ונשנות לחיבוק, קינוח אף, מים וכדומה), אם זה התעוררויות בלילה שנעות בין פעם אחת למספר רב של פעמים, ואם זה התעוררות בשעה מוקדמת (5 בבוקר) וסירוב לחזור לישון.
אנחנו מיואשים. יש לנו טקס שינה קבוע. הטקס כולל אמבטיה, סיפור, חיבוק ונשיקה ובשאיפה - הליכה לישון. ניסינו את שיטת 5 הדקות, אבל הצרחות אינן שוכחות.
הוא ילד מאוד אינטלגנטי וברור שהוא מבין, כי בבוקר הוא יודע להגיד שהיה לא בסדר. היום כששאלתי אותו למה בכה בלילה, אמר שהתגעגע אל אמא.
אשמח לכל עצה או הכוונה.


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מיואשים"
(בן שנתיים שמסרב לישון)
ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו ילדים מגלים את כוחם, מה הם רוצים ועוד יותר מה הם לא רוצים (קראו גם את הפוסט "גיל שנתיים הנורא").
עצה טובה מורכבת בדרך כלל משני חלקים: עצות מה לעשות ומה לא לעשות. מכיוון שלא כתבתם מה אתם עושים כשהוא רוצה מים, לקנח אף, חיבוק.. וכשהוא מסרב לחזור לישון אני יכולה רק לנחש.. כשהצרחות נמשכות אתם מתקפלים בתקווה שמחר יהיה יותר קל. נכון? אם זה כך, את זה כדאי לא לעשות.
במקום זאת התחילו בשינון חיובי (מה כן לעשות) במשך היום: "מי ילד טוב. מי הולך לישון יפה!", " מי ישן כל הלילה.." וכו.. הדגימו לו במשחק בובה למה אתם מצפים ממנו. כחלק מטקס השינה הקצר שאלו אותו אם הוא רוצה מים/ חיבוק/ .. עכשיו ולא אחר כך. הבטיחו לו שאתם נשארים בבית; הזכירו לו שגם אם הוא מתגעגע הוא לא קם והיפרדו ממנו ב"להתראות בבוקר". כשהוא צורח חכו 5 דקות, היכנסו לחדרו, תנו הוראה ברורה לשכב, להפסיק לצעוק ("עכשיו ישנים. שים ראש על הכרית. יופי!. לא לקום. די לצעוק") בשקט, בנחת ובאסרטיביות. אם הוא ממשיך לצרוח צאו מהחדר וחיזרו שוב בעוד 5 דקות.. חיזרו על כך בתבנית חוזרת. בבוקר החזירו אותו למיטה,הנחו אותו מה לעשות עד שתקומו. חיזרו על כך כמה פעמים עד שהוא יבין..
ילד שישן טוב בלילה – זה חלום שיכול להתגשם. אבל קודם צריך להצליח להכניס אותו למיטה. אני משוכנעת שמאמציכם יישאו פרי. 

"אנונימי" אמר/ה...

איך אפשר לשנות הרגלי הרדמות בגילאים מאוחרים יותר? ילד בן 3 או יותר שרגיל שנמצאים איתו בחדר עד ההרדמות ומאד רוצה למשוך את היום?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"למשוך את היום"
(ילד בן 3 שרגיל שישבו לידו).
הרבה הורים סבורים שקושי להירדם זו בעיה נורמטיבית שתעבור עם הזמן, מעצמה, שבעתיד זה יהיה פחות קשה. לכן הם יושבים ליד הילד לילה לילה ומחכים שהוא יגיד להם:" אמא, אבא, הבעיה עברה. אתם יכולים ללכת".
משום מה זה לא מה שקורה. ברוב המקרים גם הילד מקווה שמחר יהיה יותר קל לעשות את מה שקשה היום. בפועל, ממש כמו בדיאטה, זה בדיוק ההפך. ילדים סוחבים בעיות שינה גם לגילאים מאוחרים יותר. למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות לעוד שנתיים?!
מה שמתאים לגיל צעיר יותר בודאי מתאים לגיל שלוש: הכנה, שינון חיובי, הנחיות ברורות, הרבה תרגול ועקביות ירדימו בסוף גם אותו. שוחחו עם בנכם. אמרו לו שהוא כבר בן שלוש. הוא אוהב שתשבו לידו כי ככה התרגל. מעכשיו אתם תלמדו אותו להירדם לבד. בהתחלה אולי יהיה לו קצת קשה אבל אתם משוכנעים שהוא יצליח. אחרי השיחה הפעילו את שיטת 5 הדקות. בגילו אפשר לחזור כל רבע שעה. אם הוא משחק במיטה ולא נירדם אמרו לו בברור: עכשיו ישנים. לא משחקים". אם הוא קם ויוצא מהמיטה תנו הוראה ברורה ("אתה נישאר במיטה ולא יוצא") מספר פעמים, כמו תקליט שבור. הניחו עליו יד (בטוחה ואוהבת) כדי להעביר את המסר גם באופן לא מילולי. הבטיחו שתחזרו כל כמה זמן לראות שהוא נירדם.

מבוגרים יודעים ש"זמן השינה הדרוש לאדם הוא בערך חמש דקות יותר.." (אנונ.)

ילדים מאמינים שזמן השינה הדרוש הוא בערך שעה פחות..

אם תצלחו את השעה הראשונה – תצליחו!


על קשיי הרדמות קראו גם ב"אמא תרדימי"

על מעבר לחדר ילדים את "במיטה משלו"

על שינה בשנת החיים הראשונה ב"פתאום הורים"

על גיל שנתיים ב"גיל שנתיים הנורא" 

מומלץ לקרוא גם את השאלות והתשובות בתגובות

46 תגובות

זה משחק זה?

הדרך לסף תסכול גבוה מתחילה בסף תסכול נמוך. כזה של בן שנתיים. כל תסכולצ'יק קטנצ'יק מקפיץ את הפיוז (שלו ושלנו). סף תסכול מתפתח כתוצאה מתסכולים חוזרים ונשנים. מספיק תסכולים כדי שנבין שעדיף להתרגל מאשר להתרגז. עדיף "רגוע" מ"פגוע". עדיף לשנות את היחס שלנו למציאות כי זו המציאות: תסכולים תמיד יהיו!!!
עם הקבלה באה ההקלה.

אנונימי אמר/ה...
שלום גוני,אני פשוט מותשת משבת עם ילד עצבני. אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שבא לי לברוח מהאזור. אבל לא אני פה העניין אלא הוא.עד לאחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק] זו יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר סבלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיצמד אליו זה הפתרון. הוא קורא לי: "אמא, אמא", ונהיה מפונק ותלותי בי. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו, אחרי כמה רגעים, לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי. תאמיני לי גוני, זו לא התחמקות. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים כשדלת הטנדר לא נסגרה הוא בכה וצעק .., אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת'. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב כיות ועצבים.מה עושים?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת. הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,יש לי ילד מטריף בן כמעט שנתיים. יום אחד הוא משחק עם הבובה באמבטיה- בובת מילוי שיש לה בקבוק חלב ביד ופתח בפה מימי הסבתות. באמצע הוא מנסה לקחת ממנה ואחר כך גם מבקש את הבקבוק: "ביא לי, ביא לי חלב".מה לעשות היא לא מביאה לו. אני עוקבת ושמה לב למשהו מעניין: הוא עובר לקול מתחנן, קצת בוכה: "ביא לי, ביא לי חלב".ואז עובר לשלב תוקפני: כאילו צועק עליה: "ביא לי!" ומכה אותה. הייתי צריכה ממש להרגיע אותו מהכעס והעלבון שהבובה לא נתנה את החלב.את יודעת מה הוא עשה: 'שתה' מהבקבוק ביד שלה. הוא הרי לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז מה זה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא מטריפה"
(ילד בן שנתיים שנעלב מבובה כאילו היא אדם אמיתי) את בטוחה שהוא לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז זהו , הוא כן!עד גיל שלוש, וגם אחר כך כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון ומציאות. זה קורה גם לאנשים גדולים מהם. למשל לך. כאשר את קוראת בספר מרגש או צופה בסרט פתאום הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש. אנחנו פוחדים שיקרה משהו רע למישהו יקר לנו.. ולפתע נידמה לנו שזה בטוח מה שקורה. ילדים בגילו משחקים בחול וכשהם שקועים במשחק המרחק בין הדמיון למציאות מצטמצם והם טועמים מהעוגה שהכינו. הם יורים במישהו אהוב ופתאום נבהלים שמא הכעס שלהם באמת יכול להרוג. עצם המשחק החוזר עם מישהו נוסף עוזר להם לפתח את ההבחנה. אחרי כמה פעמים שהוא ישתה מהבקבוק של הבובה הוא יבין שזה רק משחק. זה באמת בקבוק אבל החלב הוא רק "בכאילו". כשהוא יהיה שוב מאד צמא הוא עלול להתבלבל שוב.הביאי לו בקבוק משלו שיוכל לשתות. כשהוא לא יהיה צמא ומתוסכל יהיה לו יותר קל ללמוד את ההבדל בין "כאילו" ו"באמת".

על תסכול ותוקפנות של בני שנתיים :  הכיסא הרביץ לי; רק רציתי לשחק

כיצד לטפח משחק עצמאי: מי ישחק איתי

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

1 תגובות