עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות משחק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משחק. הצג את כל הרשומות

20.7.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

מי ישחק איתי עכשיו?


 
אנחנו מיחסים חשיבות רבה למשחק משותף עם הבן שלנו. תמיד שיחקנו, סיפרנו והצענו לו כל מיני פעילויות. כשהוא ער אנחנו מתפנים אליו. כשמשחקים איתו הוא מקסים. אם אנחנו מנסים לעסוק בעניינים שלנו זה משגע אותו ואותנו: הוא אינו מצליח להעסיק את עצמו, הוא מפסיק לשחק, מתלונן, מסתובב סביבנו ולפעמים גם משתולל והורס.

למה הוא לא מצליח להעסיק את עצמו? איך עוזרים לו?



כפי שהבנתם הצרכים הנפשיים של הילד אינם נופלים בחשיבותם מצרכיו הפיזיים. כדי שילד יתפתח הוא זקוק למבוגר שישחק עימו, ישמע, יראה, יגיב ליוזמות שלו ויציע רעיונות נוספים. אולם, היכולת להעסיק את עצמו מתפתחת הכי טוב כשמתערבים ומכוונים במידה בינונית. "יותר" איננו בהכרח "יותר טוב".

אמא שמרבה לדבר, לשיר, להושיט צעצועים, להדגים, לשאול, להציע רעיונות, לחדש, להקפיץ, להרקיד ולהוציא מהילד תגובות – מציפה את הילד בעודף גירויים והתרגשות. עוררות וריגוש גבוה הופכים להיות המצב הקבוע של הילד, שמצפה שיספקו לו אינטראקציות סוחפות נוספות. הוא נכנס למצוקה כשהוא נשאר לבדו ומגלה שאינו מסוגל לשלהב את עצמו באופן דומה. גם כשאבא מבדר את הילד, ממלא את רצונותיו וחוסך ממנו תסכולים – הילד מתקשה להאמין שהוא מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. הוא משתכנע שנורא לשחק לבד.

התרגשות אינה הנאה. פיצוץ חושים ללא תכלית אינו שמחה.

אם הילד מרוגש השקיטו אותו ("ששש... לאט... בנחת.. בסבלנות..."). היו מוכנים לעשות פחות כדי שבנכם יוכל לעשות יותר. תנו לילד להוביל. עקבו אחר היוזמה שלו. הרחיבו אך במעט את המשחק שלו. אל תגוונו ואל תציפו אותו בעודף רעיונות. נדרש זמן וחזרות רבות עד שמשחק מסוים הופך לתבנית חביבה ומוכרת שכיף לחזור עליה באופן עצמאי.

הוציאו כל פעם משחק אחד (תיבה עם מכוניות, סלסלה עם חיות, לגו, ספרים, יצירה...). שחקו איתו קצת ואז כוונו אותו לשחק בעצמו ("לפעמים עם אמא ולפעמים בלי", "עכשיו אתה משחק לבד", איזה יופי אתה משחק לבד!"). כשהתעניינותו פגה אספו את המשחק והציעו משהו אחר. בהדרגה האריכו את פרקי הזמן שהוא משחק לבדו.

כשאתם חוסכים מבנכם את נוכחותכם אתם מזכים אותו בהזדמנות לגלות רעיונות ויוזמות משלו. כשאתם שוללים ממנו את ההנאה שבחברתכם אתם מעניקים לו אפשרות לגלות את ההנאה שבלהיות לבד, בשקט. החזיקו מעמד מול התלונות שלו. משחק עצמאי איננו צניחה חופשית: אם לא מצליחים מיד לא קורה אסון.


מדוע ילדים משתעממים ואיך לעזור להם - קיראו בפוסט "משעמם לי"
על התפתחות המשחק השקט במקביל להתפתחות קשב וריכוז - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"
על המנעות מציור ויצירה - "אני לא יודע"
על משחק מחשב שבא על חשבון חברים - "במחשב או להשתלב"
איך מעבירים את החופשות בקלות ״חופשת פסח- אוי חופשה שכזאת״

25.5.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

גנב טוב, גנב רע.

הבן שלנו מרבה לשחק משחקי דמיון עם דמויות של גיבורים טובים ורעים. הוא אוהב שאנחנו משחקים איתו יחד, אבל במשחק המשותף הוא בוחר להיות הפושע או הגנב שמתגבר על השוטר: "כאילו אני הרע", "עכשיו אני כולא אותך".

אנחנו רוצים לשחק איתו אבל לא אוהבים את חלוקת התפקידים הזו. האם ישנה סיבה שההצגה הזו חייבת להמשך?
ילדים בוחרים למלא את תפקיד הגיבור הרע במשחק כי זוהי דרך מעודנת לתת מוצא לדחפים תוקפניים (ילד: "יותר כיף להיות הגנב במשחק. גנב יכול לעשות הרבה דברים שלשוטר אסור"). לפעמים הם רוצים להיות הגנב ולהרגיש קשוחים וחזקים, לפרוק את הכעס שלהם על ריבוי הכללים ולברר לעצמם את עמדתם כלפי דרישות וגבולות.

עצם העובדה שבנכם מזמין אתכם למשחק משותף, ושאתם נענים לו, משמחת ומעודדת. ככל שהורים נותנים לילד להוביל במשחק, אחר כך, במציאות - הוא מוכן לתת להם להוביל. דרך המשחק עימכם הוא נותן ביטוי לרגשות מנוגדים: לפעמים הוא רוצה להקטין אתכם ולבטל את הגזירות שלכם. לפעמים הוא קורא לכם להשמיע את הקול הסמכותי שלכם בצורה יותר ברורה ולעזור לו להשכין שלום בין המשאלות לגנוב לבין המשאלות להיות ילד טוב.

במשחק, הוא חושף את משאלותיו הכמוסות וגם מבין שאין הן יכולות להתממש. וטוב שכך! הוא יכול להירגע! אתם עדיין חזקים ממנו ויכולים לתת לו את השמירה וההגנה לה הוא זקוק.

המאפיין העיקרי של משחקי דמיון הוא המילה "כאילו". אם אתם מרגישים לא נוח במשחק ייתכן שהוא מרגיש לכם אמיתי מדי: בנכם מנסה באמת לפגוע, אתם מרגישים "שוטרים רעים" או חוששים לתפיסה המוסרית של בנכם.
ברגעים שכאלה זכרו והזכירו שזה "רק משחק". הסבירו לו שלפעמים אנחנו מקנאים ורוצים לגנוב ולפעמים מישהו אחר מקנא בנו ורצה לגנוב לנו. "לרצות מותר – לעשות אסור". לכן יש צורך בשוטרים.הציעו לבנכם להחליף תפקידים... לחשוב על סוף אחר...
אבל גם במשחק יש גבולות. הפסקת המשחק כשאתם מרגישים לא בנוח וסירוב לשחק באותם תפקידים שוב ושוב מגינה על בנכם וגם עליכם. העיזו להיות השוטר הטוב באמת.

אל דאגה! מה הסיכוי שבנכם ירצה להיות גנב אחרי שעשרות פעמים, באופן סיזיפי, הוא השליך את השוטרים לכלא וכל פעם הם צצו מחדש ודרשו ממנו לצחצח שיניים וללבוש פיג'מה?!

לקריאה נוספת בנושא:
על התמודדות עם פחדים -"הצילו זבוב"
על הדמיון ותעתועיו - "פחד ממפלצות"
על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש והשכל יחד - "אש ותמרות עשן", "פחד בבית השימוש", "עוברים דירה", "ראיתי את פרעה"

23.3.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

נמר גדול נמר קטן. (על מציאות דימיון והגבול הדק)

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.
איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.


1.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

רוצה חברים


לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.

איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?
קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים.
הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!

ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.

בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.

בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.
חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??

עוד בנושאים דומים קראו:
כיצד לעזור להם להעדיף חברים על מחשב – "במחשב או להשתלב".
מה לעשות כשהילד יותר מדי תחרותי – "תחרות בין ילדים".
על התמודדות עם מכות והצקות – "מציקים לי", "הוא הרביץ לי".
כשאחד עושה הרבה והשני הרבה פחות – "אי שוויון בנטל".

30.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך





אנונימי אמר/ה:
קצת מפחיד. חשבתי שהוא מפתח את הדמיון ואנחנו עושים לו טוב כשנותנים לו לשחק ולשקוע בדמיון. לנו זה נותן קצת שקט ופחות טלוויזיה ומחשב. איך יודעים מתי זה יותר מדי? האם המוח , או הילד בעצמו לא יודע מה טוב לו והוא יפסיק כשזה יהיה מוגזם?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"קצת מפחיד"
היינו רוצים להאמין שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל, מה אם לא?? מה אם אנחנו יודעים מה טוב לנו אבל לא תמיד יודעים מה מזיק לנו? מה אם אנחנו,לפעמים, נמנעים דווקא ממה שטוב לנו?

אנחנו חושבים כמו שאנחנו אוכלים.
בן אדם מסוגל לאמץ דיאטה שתגרום לחסר תזונתי. כך גם המוח. הוא יכול ליצר לעצמו חסך על ידי משיכה לגריה לא מאוזנת.
משחק דמיוני ששוזר לתוכו אירועי יום יום ולא רק תכנים בדיוניים ומלחמות אפוקליפטיות; משחק גמיש שמתפתח ומשתנה מפעם לפעם; שהילד מסוגל לצאת ולחזור אליו לסירוגין ולא לשקוע בו עד אובדן חושים; משחק בו לילד יש שליטה מודעת על מחשבותיו והוא יכול לתקשר ולספר עליהן לזולת - משחק דמיוני שכזה הוא ברכה. אז אתם יכולים לנוח קצת בשקט בלי לשקוע בזה עד אבדן חושים; לעסוק במשהו מרגיע תוך כדי תשומת לב למה שקורה מסביב ומאוד מומלץ להצטרף מדי פעם לילד ,לשחק איתו ולתקשר איתו על עולמו הפנימי. משחק שכזה הוא ברכה כפולה.


אנונימי אמר/ה:
המידע על "מערכת ברירת המחדל" חדש ומרתק עבורי. כאם לילד בן 9 בעל עולם פנימי עשיר ויצירתי זה גרם לי לבדוק שוב דברים שתמיד חשבתי שהם חיוביים. הוא אמנם מסוגל לשתף במשחקים שלו אח או חברים ולהיות איתם באינטראקציה מתמדת, אבל אין ספק שכשהוא "בפנים" זה עד הסוף. בעקבות הפוסט התחלתי לקשר בין היכולת שלו לשקוע במשחק לבין היותו קצת "מרחף" בתחומים מעשיים- מתמרח כשצריך למהר, דפים נאבדים לו, הודעות מבית הספר לא תמיד נמסרות בזמן...
האם לדעתך כדאי להגביל את הזמן שמוקדש למשחקי דמיון, אם רואים שהם סוחפים מדי?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"בודקת"
(ילד בן 9 שנוטה "לרחף")
השבוע התפרסם בעיתון מאמר שטען כי מטלות קלות (לאחר חשיבה מאומצת) המאפשרות למחשבה לשוטט עשויות להגביר יצירתיות. כאיור למאמר ניראה איינשטיין רוכב על אופניו. איינשטיין חקר הרבה ורכב קצת. שיוט באופניים ובמחשבות עזר לו להגיע להארה ותובנות. ארמסטרונג, זוכה הטור דה פראנס שבע פעמים ברציפות, לעומת איינשטיין רכב הרבה וחשב פחות. הוא מצא דרך להפוך מדמות שכדאי לזכור לספורטאי שחפר לעצמו בור (עיסקאות סמים). מסקנה: איינשטיין צדק. היחס שבין חשיבה מעמיקה ושיטוט במחשבות הוא שקובע.
רשת המחשבות הנודדות, כמו הדמיון, חיונית לאינטגרציה של הרבה פרטים, להבשלה תפיסתית וחשיבה יצירתית. היא כוללת הרבה אזורים במוח שבזמן מנוחה מסתנכרנים ומתקשרים ביניהם בגלים איטיים. המינוס שלה שלא תמיד ניתן לשחזר את הפעילות שלה באופן רצוני. כמו חלום שפרח לו. כשהיא אקטיבית מדי היא מפריעה לחלק את הקשב בצורה יעילה.

האם בנך מתאים לתיאור הזה? האם מצד אחד עולמו הפנימי עשיר ויצירתי, אך השליטה המודעת שלו על הקשב והמחשבות לא מספיק טובה?
בגיל 9 כדאי לדבר עם הילד ולגייס את המוטיבציה שלו, כפי שכתבנו בפוסט "חלומות בהקיץ". אפשר וכדאי להגביל את הזמן למשחקים ולהקדישו לפעילויות פשוטות (כמו תחביב, יצירה, הליכה, רכיבה, גינון..)שמאפשרות למחשבה לטייל, לא רחוק מדי ובלי ללכת לאיבוד.

עוד על מחשבות נודדות ראה פוסט: חלומות בהקיץ 

על חשיבות הדמיון ותעתועיו ראה פוסטים: גנב טוב גנב רע, נמר גדול נמר קטן, פורים שלא נדע, ראיתי את פרעה,

על ציור ודמיון ראה פוסט: משפחה שכזאת

16.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

חלומות בהקיץ / מחשבות נודדות



לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ - 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין. האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.



איך עוזרים להם להפסיק לחלום ולעשות שעורי בית ולחזור להרגלים הטובים קראו-

 "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי -

11.1.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

זה משחק זה?

הדרך לסף תסכול גבוה מתחילה בסף תסכול נמוך. כזה של בן שנתיים. כל תסכולצ'יק קטנצ'יק מקפיץ את הפיוז (שלו ושלנו). סף תסכול מתפתח כתוצאה מתסכולים חוזרים ונשנים. מספיק תסכולים כדי שנבין שעדיף להתרגל מאשר להתרגז. עדיף "רגוע" מ"פגוע". עדיף לשנות את היחס שלנו למציאות כי זו המציאות: תסכולים תמיד יהיו!!!
עם הקבלה באה ההקלה.



אנונימי אמר/ה...
שלום גוני,אני פשוט מותשת משבת עם ילד עצבני. אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שבא לי לברוח מהאזור. אבל לא אני פה העניין אלא הוא.עד לאחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק] זו יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר סבלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיצמד אליו זה הפתרון. הוא קורא לי: "אמא, אמא", ונהיה מפונק ותלותי בי. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו, אחרי כמה רגעים, לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי. תאמיני לי גוני, זו לא התחמקות. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים כשדלת הטנדר לא נסגרה הוא בכה וצעק .., אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת'. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב כיות ועצבים.מה עושים?
ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת. הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.


אנונימי אמר/ה...
הי גוני,יש לי ילד מטריף בן כמעט שנתיים. יום אחד הוא משחק עם הבובה באמבטיה- בובת מילוי שיש לה בקבוק חלב ביד ופתח בפה מימי הסבתות. באמצע הוא מנסה לקחת ממנה ואחר כך גם מבקש את הבקבוק: "ביא לי, ביא לי חלב".מה לעשות היא לא מביאה לו. אני עוקבת ושמה לב למשהו מעניין: הוא עובר לקול מתחנן, קצת בוכה: "ביא לי, ביא לי חלב".ואז עובר לשלב תוקפני: כאילו צועק עליה: "ביא לי!" ומכה אותה. הייתי צריכה ממש להרגיע אותו מהכעס והעלבון שהבובה לא נתנה את החלב.את יודעת מה הוא עשה: 'שתה' מהבקבוק ביד שלה. הוא הרי לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז מה זה?
ל"אמא מטריפה"
(ילד בן שנתיים שנעלב מבובה כאילו היא אדם אמיתי) את בטוחה שהוא לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז זהו , הוא כן!עד גיל שלוש, וגם אחר כך כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון ומציאות. זה קורה גם לאנשים גדולים מהם. למשל לך. כאשר את קוראת בספר מרגש או צופה בסרט פתאום הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש. אנחנו פוחדים שיקרה משהו רע למישהו יקר לנו.. ולפתע נידמה לנו שזה בטוח מה שקורה. ילדים בגילו משחקים בחול וכשהם שקועים במשחק המרחק בין הדמיון למציאות מצטמצם והם טועמים מהעוגה שהכינו. הם יורים במישהו אהוב ופתאום נבהלים שמא הכעס שלהם באמת יכול להרוג. עצם המשחק החוזר עם מישהו נוסף עוזר להם לפתח את ההבחנה. אחרי כמה פעמים שהוא ישתה מהבקבוק של הבובה הוא יבין שזה רק משחק. זה באמת בקבוק אבל החלב הוא רק "בכאילו". כשהוא יהיה שוב מאד צמא הוא עלול להתבלבל שוב.הביאי לו בקבוק משלו שיוכל לשתות. כשהוא לא יהיה צמא ומתוסכל יהיה לו יותר קל ללמוד את ההבדל בין "כאילו" ו"באמת".

על תסכול ותוקפנות של בני שנתיים הכיסא הרביץ לי; רק רציתי לשחק
כיצד לטפח משחק עצמאי: מי ישחק איתי
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״