העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג

אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.
האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.

יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".

1 תגובות

תאומים זה לא צחוק

שרי ילדה תאומים, במזל טוב!

רק נולדו, ובין ריצה לבית חולים ובחזרה, בין שאיבה לשאיבה, בין בקבוק לבקבוק, הם הופכים את עולמנו על פיו.
הגוריות הזו, האפרוחיות הזו, המיניאטוריות הזו. המגע של עור בעור, לב דופק אל מול לב, בושם תינוקות באוויר. הפה הזערורי שכבר יודע להיפתח, לחייך, להתכווץ, לסרב, לפעות. כולם מעוררים כל כך הרבה אהבה.

המתח הזה. שינשמו, שינשמו, שלא יפסיקו. שיאכלו, שינקו, שיעלו במשקל. שיהיו עטופים, מוחזקים, שיהיה להם מספיק חם. והדילמות. כמה להחזיק על הידיים ואיך לא להחזיק יותר מידי. למי לתת את המטרנה ולמי את החלב שנשאב. לא לקפח. לא להשוות. ואיך אפשר לא לקפח אם לא משווים? מחשבות נדלקות במוח כמו "נורות בקרה" מזכירות לנו לשוב ולבדוק. לשוב ולבדוק. להירגע. אלו אינן "נורות אזהרה" שנדלקו כדי להתריע על משהו לא רצוי. הכול בסדר. הכול יציב. מיום ליום הכול ילך ויהיה יותר מוכר.

בחדר מיון יולדות, כשצצה דאגה, המנתח הכריע: "יותר קל לנו לטפל בהם כשהם בחוץ".

זה נכון גם לגבי רגשות וקונפליקטים. כשהם בחוץ יותר קל לזהות מה זה A ומה זה B, לראות מה אובייקטיבי ומה סובייקטיבי, לטפל בהם, לפתור אותם, לבכות קצת, לצחוק קצת ולהפוך אותם לחלק מהזהות שלנו, החדשה והשונה כל כך ממה שהייתה רק כמה ימים קודם.

אנחנו הורים לתאומים!!
זה לא צחוק.

עוד על הכניסה להורות: "פתאום הורים - הקרב על הבכי", "פתאום הורים - הקרב על השפיות"
על קבלת אח חדש למשפחה - "שלא יתפסו לי את המקום"

9 תגובות

התקפי זעם-קשה להיות הורים

קראנו את הפוסט "גיל שנתיים הנורא" בחיוך. התיאור היה מדויק (מאיפה את מכירה את הבן שלנו?!). ועדיין, נשארנו עם השאלה מה עושים עם ילד שמשתטח על הרצפה בבכי ובצעקות, זורק את עצמו, מנפנף בידיו ומתפתל, ואולי גם חובט את הראש? האם להרים על הידיים או לא להרים? לרדת לגובה שלו או להישאר לעמוד? לדבר בטון מרגיע או אסרטיבי? או אולי לא לדבר כלל ולהתעלם?

איך אפשר, כהורים, לא להרגיש חסרי אונים במצב כזה? למה גם כשיודעים, פחות או יותר, מה לעשות ומה להגיד- זה עדיין לא קל?

שערו בנפשכם שנתקלתם בהודעת הדרושים הבאה. האם היה עולה בדעתכם להציע עצמכם לתפקיד?

  דרושים מטפלים ליצורים תזזיתיים, צרחניים, תובעניים, חסרי שקט ומנוחה שקשה לעמוד בקצב שלהם ונראים כסובלים מהפרעה כלשהי.

היקף המשרה:  עבודה אינטנסיבית, 24 שעות ביום, לכל החיים. ללא אפשרות לפיטורין, יציאה לחופשה או לפנסיה.

הכישורים הנדרשים: מעורבות רגשית גבוהה ומחויבות מלאה, חשיבה עצמאית וגמישה, יכולת להתמודד עם שינויים ללא הרף וללא פחד, יכולת להרגיש בנוח בתנאי לחץ ובמצבים של חוסר וודאות.

שכר: מינימלי. ללא התחייבות לתמורה נאותה בעתיד. מהר מאוד יודעים מה משקיעים ועל מה מוותרים אך לא יודעים מה מרוויחים. הכרת התודה אינה מובטחת. הכרה ציבורית – מובטח שלא.  

כשהפעוט מתפרץ בזעם ובכי, קשה שלא לפקפק ולשאול את עצמנו בשביל מה אנחנו צריכים את התפקיד הזה? מהיכן ההנחה המוטעית ש"ילדים מגדלים את עצמם?", איך חשבנו שזה לא כל כך מסובך ושנדע מה לעשות? מי ציפה שיהיה כל כך קשה לעשות את מה שאנחנו מבינים שצריך?

"עייפת החלטות" – הקושי להחליט ולעמוד בהחלטה שקיבלנו, יכולה לנבוע מעומס ותכיפות ההחלטות שעלינו לקבל. מי לא יודע שבשבת, כשאנחנו רגועים ופנויים, הכל יותר קל. בדיוק אז גם לפצפון הכל יותר קל.

להורים כיף יותר לתת וקל יותר לוותר. לנוכח זעקות השבר של הקטן הרצון להיטיב ולהרגיע קודם לצורך לחנך ולגדל. במצבים של נתינה הילד מקבל את הסמכות ההורית באהבה, ברור לו מי המבוגר ("בסדר, אבא. אני מסכים שתוותר לי. כשאתה אומר את מה שאני רוצה שתגיד אני מוכן לקבל כל מה שתגיד"). ההורה מרוויח שקט תעשייתי ומקווה שמחר יום חדש.

כשההורה מסרב לילד הוא מאבד ביטחון. כשהחיוך המתוק ועימו תחושת ההענקה נמחקים, קשה לעמוד בחרדה שעולה: שמא הילד ניזוק, שמא הקשר עימו ישתבש ובטחונו העצמי יפגע. ההורים חוששים לאבד את השליטה על בנם. הם נבהלים מעוצמת התוקפנות שלו או מזו שמתעוררת בהם. הם פוגשים את חוסר האונים ואת חוסר המסוגלות שלהם ורק מייחלים שהכל יסתיים.

ההורה האנושי יוצא דופן ביכולתו לחשוב ולהגיב בצורה הגיונית, אך יוצא דופן שהוא משתמש ביכולת זו. במיוחד תחת מתקפת זעם. כשהפעוט מתרוצץ כאילו חיברו אותו לאצבע דינמיט המחשבה השקולה קורסת.

נסו להישאר רגועים כדי שתוכלו לחשוב בהגיון ולהרגיע. הזכירו לעצמכם שהוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול וזקוק לעזרתכם. הציעו עזרה, הכוונה, תמיכה, או הרגעה. עשו הפוגה קלה בין ניסיון אחד למשנהו (זוזו הצידה, התעלמו דקותיים...) כדי שהנ"ל יוכל לפרוק את אכזבתו.

הישארו לעמוד או רדו לגובה שלו. הרימו על הידיים או הניחו חזרה על הרצפה. דברו בטון מרגיע או אסרטיבי. הגיבו בהומור או הישארו רציניים. זה לא כל כך משנה.

למרות שאין דרך אחת להרגיע התקף זעם, התקף הזעם בסוף תמיד נירגע.

עוד על הבכי כמקצר את הדרך להקלה והשלמה קראו: "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי",  ״משגעת נפילים״

על המוצץ כאמצעי לויסות רגשות קראו: "מוצצי".

על הזעם של בני שנתיים קראו: "הכיסא הרביץ לי", "את זה", "גיל שנתיים הנורא".

על סוגים שונים של תוקפנות בדרך לויסות עצמי: "תוקפנות לייט". 

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "סטירה", "מבחן הכיסא".

18 תגובות