מי ישחק איתי עכשיו?

 

אנחנו מיחסים חשיבות רבה למשחק משותף עם הבן שלנו. תמיד שיחקנו, סיפרנו והצענו לו כל מיני פעילויות. כשהוא ער אנחנו מתפנים אליו. כשמשחקים איתו הוא מקסים. אם אנחנו מנסים לעסוק בעניינים שלנו זה משגע אותו ואותנו: הוא אינו מצליח להעסיק את עצמו, הוא מפסיק לשחק, מתלונן, מסתובב סביבנו ולפעמים גם משתולל והורס.

למה הוא לא מצליח להעסיק את עצמו? איך עוזרים לו?

כפי שהבנתם הצרכים הנפשיים של הילד אינם נופלים בחשיבותם מצרכיו הפיזיים. כדי שילד יתפתח הוא זקוק למבוגר שישחק עימו, ישמע, יראה, יגיב ליוזמות שלו ויציע רעיונות נוספים. אולם, היכולת להעסיק את עצמו מתפתחת הכי טוב כשמתערבים ומכוונים במידה בינונית. "יותר" איננו בהכרח "יותר טוב".

אמא שמרבה לדבר, לשיר, להושיט צעצועים, להדגים, לשאול, להציע רעיונות, לחדש, להקפיץ, להרקיד ולהוציא מהילד תגובות – מציפה את הילד בעודף גירויים והתרגשות. עוררות וריגוש גבוה הופכים להיות המצב הקבוע של הילד, שמצפה שיספקו לו אינטראקציות סוחפות נוספות. הוא נכנס למצוקה כשהוא נשאר לבדו ומגלה שאינו מסוגל לשלהב את עצמו באופן דומה. גם כשאבא מבדר את הילד, ממלא את רצונותיו וחוסך ממנו תסכולים – הילד מתקשה להאמין שהוא מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. הוא משתכנע שנורא לשחק לבד.

התרגשות אינה הנאה. פיצוץ חושים ללא תכלית אינו שמחה.

אם הילד מרוגש השקיטו אותו ("ששש... לאט... בנחת.. בסבלנות..."). היו מוכנים לעשות פחות כדי שבנכם יוכל לעשות יותר. תנו לילד להוביל. עקבו אחר היוזמה שלו. הרחיבו אך במעט את המשחק שלו. אל תגוונו ואל תציפו אותו בעודף רעיונות. נדרש זמן וחזרות רבות עד שמשחק מסוים הופך לתבנית חביבה ומוכרת שכיף לחזור עליה באופן עצמאי.

הוציאו כל פעם משחק אחד (תיבה עם מכוניות, סלסלה עם חיות, לגו, ספרים, יצירה...). שחקו איתו קצת ואז כוונו אותו לשחק בעצמו ("לפעמים עם אמא ולפעמים בלי", "עכשיו אתה משחק לבד", איזה יופי אתה משחק לבד!"). כשהתעניינותו פגה אספו את המשחק והציעו משהו אחר. בהדרגה האריכו את פרקי הזמן שהוא משחק לבדו.

כשאתם חוסכים מבנכם את נוכחותכם אתם מזכים אותו בהזדמנות לגלות רעיונות ויוזמות משלו. כשאתם שוללים ממנו את ההנאה שבחברתכם אתם מעניקים לו אפשרות לגלות את ההנאה שבלהיות לבד, בשקט. החזיקו מעמד מול התלונות שלו. משחק עצמאי איננו צניחה חופשית: אם לא מצליחים מיד לא קורה אסון.


מדוע ילדים משתעממים ואיך לעזור להם - קיראו בפוסט "משעמם לי"
על התפתחות המשחק השקט במקביל להתפתחות קשב וריכוז - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"
על המנעות מציור ויצירה - "אני לא יודע"
על משחק מחשב שבא על חשבון חברים - "במחשב או להשתלב"
איך מעבירים את החופשות בקלות ״חופשת פסח- אוי חופשה שכזאת״

27 תגובות

אמא, תרדימי!!

בשנה הראשונה לחייו, בגלל בעיות בריאות והתעוררויות תכופות, הבן שלנו ישן יחד איתנו. כשניסינו להעביר אותו למיטה משלו הוא הראה התנגדות וקושי להירדם בכוחות עצמו. עד היום כדי להרדים אותו צריך לשכב או לשבת לידו. בלילה הוא מתעורר ובא למיטה שלנו. אנחנו יודעים שזה לא מומלץ, אבל לנו זה לא כל כך מפריע, אם בשבילו זה טוב.
אנחנו מעוניינים להבין למה כל כך קשה לו להירדם והאם כדאי שישן איתנו?

למרות הדמיון הרב, תהליך ההירדמות אינו פשוט כמו לחיצה על כפתור, סגירת חלונות וכיבוי המחשב. התהליך הזה שבו אתר אחרי אתר במוח מנמיך פרופיל ועובר לתדר של שינה לא קורה ביום אחד. בחודשים הראשונים התינוק ישן מרבית היום. השינה קלה ומחזורי השינה קצרים, 3-4 שעות כל אחד. (חשבון פשוט: 6-8 שיעורים ביום כיצד להירדם. כ- 50 שיעורים בשבוע...). בגיל 3 שנתו של הילד דומה לזו של מבוגר. רוב השינה מתרחשת בלילה, עם יציאה משינה עמוקה מספר פעמים בלילה, וחזרה למעגל שינה חדש.

האופן שבו ההורה משכיב את הילד לישון מעצב את האופן שבו הילד יירדם. הורים נוטים לחשוב שהם מיטיבים עם הילד כשהוא ישן לצידם. ככה הוא יישן יותר ויבכה פחות. זה נכון רק לגבי חצי השנה הראשונה לחיים. אחר כך קורה ההיפך. אצל ילדים שנשארים לישון לצד הוריהם ההבשלה של מנגנוני השינה מתעכבת: בשינה משותפת השינה פחות עמוקה, ההאכלה יותר תכופה, יש יותר התעוררויות ספונטניות בין מעגלי השינה והילד מתקשה להירדם ללא סיוע.
באופן דומה, הורים סבורים שכאשר הם מתערבים באופן פעיל בתהליך ההירדמות הם מקילים על הילד. למעשה, דווקא הילדים שהוריהם נשארים לידם עד ההרדמות, מנענעים, לוקחים על הידיים, שוכבים לצידם, מתקשים להרדים את עצמם. הקושי לחזור ולהירדם באמצע הלילה הוא למעשה שיחזור של הקושי להירדם בראשיתו. הילד תובע את דפוסי ההשכבה שהוא מכיר. קשיי הירדמות מעצימים גם קשיים רגשיים בהשכבה. קשיים להירדם קודמים לקושי להיפרד מההורים ולהישאר לבד בחושך.

אם רוצים שילד ידע להירדם ללא עזרה בראשית הלילה ובהמשכו חייבים להפסיק לעזור לו יותר מדי (בשינה כמו בחשבון פשוט – מתישהו חייבים ללמוד לפתור את הבעיות לבד). אם השתכנעתם וברצונכם ללמד את בנכם להירדם במיטתו בכוחות עצמו הבטיחו לעצמכם שמעתה אתם דואגים להרגיע אותו, ולהירדמות הוא ידאג בעצמו.
לפני השינה עשו טקס פרידה קצר (כמו בפרידה בבוקר) (ראה "עוד לא די" ), ספרו סיפור קצר, תנו הכרה, עידוד, הרגעה והנחייה ברורה בתבנית חוזרת ("היית רוצה שאשאר אבל אי אפשר", "אני בטוחה שתצליח להירדם לבד", "תהיה לך שינה מתוקה", "מי גדול, מי נרדם יפה!", "ועכשיו נשיקה ולישון"). אם הוא יוצא מהמיטה, החזירו אותו בלי דיבורים. אם הוא בוכה, היכנסו לחדרו כל 5-10 דקות והנחו אותו לישון. אם הוא מרוגש ונסער, חבקו והרגיעו... ושוב השכיבו לישון.

חשבון פשוט: בגיל שנה תינוקות מצליחים להירדם לבד וללא עזרה ב75% מהפעמים. מה הסיכוי שדווקא בנכם לא יצליח?!
החשבון פשוט אבל התהליך לא כל כך, קחו אוויר- לוקח זמן עד שהם מבינים את השיעור.

לקריאה נוספת:
על הקושי להרדם בראשית החיים - "פתאום הורים"
על הוצאה של ילד ממיטת ההורים - "במיטה משלו"
על שינוי הרגלי שינה לא רצויים - "לישון, עכשיו"
על חשיבות התירגול הרצוף לרכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל"

67 תגובות

בוקר טוב - הורים כמו GPS

אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.

אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:

לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).

- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"

עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

5 תגובות

"אני רוצה!!!" (מודל המזגן)

למרות שהבטחנו לעצמנו שזה לא יקרה אנחנו נכנסים למאבקים עם הבת שלנו על כל צעד ושעל. זה קורה כשבאים לעזור לה, נותנים לה הוראות או כשעושים כל מיני דברים עבורה. היא מרימה קול, צועקת, דוחפת, חוטפת בכוח ולפעמים אפילו מחטיפה. אם יש לנו זמן ואנחנו מלאי סבלנות זה קורה פחות. אנחנו לא רוצים להיכנס איתה למאבקים אבל גם לא נראה לנו נכון לוותר לה. ולפעמים גם אין זמן. האם היא מנסה לבדוק אותנו? האם זו הדרך שלה להיות עצמאית? האם היא מחפשת תשומת לב?

"מודל המזגן": זוג חוזר מירח דבש. את הרוחות הרומנטיות שנשבו ערב קודם מחליפות רוחות מדבר חמות. שניהם לוהטים. היא רוצה לסגור חלונות ולפתוח מזגן. הוא רוצה ההיפך. מה עושים? מי קובע? מי שמתעקש / צועק/ נעלב/ בוכה/ מתעלם? הם לא רוצים לריב ולא צריכים את המאבק כדי להרגיש עצמאיים. הם לא מנסים לעשות "דווקא" או למשוך תשומת לב. הקונפליקט הוא אמיתי. הרצונות שלהם מנוגדים.

לאנשים שונים פתרונות שונים (קדימה, תשאלו את החברים שלכם!): אני קובע! מי שנוהג קובע! מי שסובל יותר קובע! מחלקים את הדרך חצי חצי! בקיץ – מי שחם לו קובע. פתרון טוב הוא כזה שמתחשב בצרכים של שניהם ואינו מספק את האחד ומוחק את השני. פשרה (גם מזגן וגם חלון פתוח), סירוגיות (פותחים מזגן או חלון לסירוגין) או ויתור (בתנאי שלא תמיד אותו אחד מוותר) הם הפתרונות העדיפים.
מודל המזגן מסביר חלק מהמאבקים בגיל הרך: כשילדים מגלים שיש להם רצונות שאינם נענים הם מתחילים למחות ולהיאבק. כשהם מכריזים "לבד!" הם מתקוממים על ההתנגשות בין הרצון שלהם לעשות בעצמם לבין רצון ההורים לעשות במקומם. כשהם צועקים "לא!" הם מתנגדים לכך שעושים להם דברים ומנהלים אותם מבלי ליידע או לשאול לרצונם. הם מתעקשים "אבל אני רוצה!" כשנראה להם שלא שמעו ולא הבינו את רצונם. הם מגיבים בהתקף זעם כאשר משהו שרצו מאוד לא קרה או משהו שמאוד לא רצו – קרה.

"מודל המזגן" מבטא דפוס של הדדיות ביחסים. ביחסים שכאלה אף אחד אינו רוצה לשלוט או להשתלט על הזולת. אבל גם לא להימחק ולהיות נשלט. איש אינו מעוניין שהשני יקבל את רצונו בניגוד לרצונו בדיוק כשם שהוא עצמו אינו רוצה לקבל את רצון חברו מתוך לחץ ובניגוד לרצונו שלו. ההבנה היא ששני אנשים, קרובים ככל שיהיו, לא חולקים בדיוק אותם רצונות. הצפייה היא להתחשבות הדדית.
בגיל שנתיים ההורה מבטא באופן מילולי את המשא ומתן בין הרצונות המנוגדים ("אתה רוצה לפתוח את המים החמים/ השמפו לבד, אבל זה קשה / יישפך. בוא תנסה קצת ואחר כך אמא תעזור"). בגיל ארבע והלאה הוא כבר רותם ומגייס את הילד בחיפוש אחר פתרון מתפשר ("אתה רוצה ללכת לחבר/ להישאר אצל החבר, אבל כבר מאוחר. בוא נחשוב על פתרון... אולי נטלפן וניקבע למחר").
והנה הבונוס: הבנה של "מודל המזגן" מביאה בכנפיה שינוי והסדרה מחודשת גם של היחסים בין ההורים. תארו לעצמכם את הרגע שבו אבא אומר לאמא: "אני לא חושב שצריך להתרחץ כל יום אבל זה מפריע לך, אז בואי נמצא פתרון..".

בכל זאת היחס בין הורים לילדים אינו שוויוני כיוון שההבנה והכישורים של הילד עדיין בחיתולים. ילדים צריכים שיגידו להם "לא" במיוחד כאשר הם נוהגים באופן מזיק, פוגע, שאינו נהוג ולא מתחשב. אבל הם זקוקים גם להבנה והתחשבות.
כדי לקצר את הדרך אל ההבנה שננו במשך היום, בכל מיני הזדמנויות "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר" "יש דברים שאתה מחליט ויש דברים שאני". נסו ליידע את בתכם על כוונותיכם ועל פעולותיכם. כאשר היא צועקת או משתמשת בכוח כוונו אותה לבקש ולהסביר את רצונה במילים. שקפו לה את רצונה ורגשותיה לפני שאתם מסרבים או מסבירים. תנו לה להחליט או לבחור בין אפשרויות שונות כמה שיותר ("טה טה טה - עכשיו את מחליטה!").
יש ילדים מקסימים, נוחים, שזה מספיק להם כדי לשתף פעולה. בדרך כלל זה הילד של השכנים. שאר 99% מהילדים זקוקים, בנוסף, לגבולות ברורים.

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו-"אמרתי לא"
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא"
עוד על התקפי זעם – "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״התקף זעם (המשך)״, ״משגעת נפילים״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ ומאבקי כוח– "תוקפנות לייט", ״פוסט על תוקפנות-לייק״  "מי יותר חזק"."סטירה", "מבחן הכיסא".

15 תגובות

"משעמם לי!"

מעולם לא הייתי חסרת עניין כמו הבן שלי. במשך השנה, ובחופש במיוחד, הוא מתקשה להתלהב ממשהו. כשמשעמם לו הוא נעשה נודניק: "מה אני אעשה?", "אין לי במה לשחק"... למרות שהבית מלא משחקים וספרים, מה שהוא רוצה זה טלוויזיה. נמאס לי לשמוע אותו מיילל "משעמם לי" ולהציע לו כל הזמן פעילויות.

מה אפשר לעשות שהוא לא ישתעמם?

השעמום הוא רגש טבעי העולה כאשר בנך אינו יכול לעשות בזמן נתון את מה שמתחשק לו.
אם הוא רוצה חברים – הספר הכי מעניין ישעמם אותו. 

אם הוא זקוק לפעילות – כל עיסוק שקט יהיה לו לטורח.
אם הוא מתגעגע לחברתך – כל הצעה שאיננה כוללת אותך לא תתקבל בברכה.

בתחילה, עולה תחושה של שיממון ורעב להנאה ועניין, בהמשך היא מתורגמת למגוון של פתרונות ובדיקה מה ניתן לעשות (כל שלב כזה מפעיל ,מבחינה אנטומית, רשתות שונות במוח). קיים פער בין הזיהוי הרגשי ("משעמם לי") לזיהוי השכלי ("מהן האפשרויות"). כדי לגשר על הפער, חייבים להשתהות על הרגש, לא נעים ככל שיהיה, ולחפש רעיונות שיענו עליו.

אם אנחנו לא נותנים לילד להרגיש את השעמום וממהרים להציל ולהפעיל- הילד לא ילמד להפעיל את עצמו ויתקשה להבין ששעמום הוא רגש זמני. אם כל פעם לוקחים אחריות על השעמום שלו הוא רואה בהורים חברת הפקות עם תקציב ענק ורעיונות שוברי קופות. בבתים בהם הטלוויזיה, המחשב או המקרר הם פתרון זמין, הוא ילמד לברוח אליהם במקום לפנות פנימה, להרהר ולחפש פתרונות אמיתיים שיתנו לו עניין ואתגר אמיתי. אחרי שעות של צפייה במסך הוא יתמתח, יפהק ויכריז: "משעמם לי". רק כדי לחזור וללחוץ שוב על השלט.
אם תביני ששעמום הוא רגש ככל הרגשות, ושאין זה מיכולתך או מאחריותך למונעו, תוכלי, בסבלנות, להשפיע: הכינו יחד רשימה של עיסוקים לשעות הפנאי. קבלי את התלונה בהבנה ("כשרוצים משהו מסוים קשה למצוא עניין במשהו אחר"). עזרי לו לברר מה הוא היה רוצה לעשות (גם אם אי אפשר ללכת לחבר, חשוב שילמד לזהות שזהו רצונו). הציעי או השאירי לו למצוא פתרונות יצירתיים (אפשר להתקשר לחבר ולקבוע איתו למחר. אפשר להתאמן לקראת משחק שישחק עם החבר). מדי פעם הרגיעי ועודדי. לעיתים ההכרה ברצון שלו תרגיע ותאפשר לו להתפנות לעיסוקים אחרים. לפעמים הוא ילמד להתמודד עם התסכול וימשיך הלאה. מה שברור זה שאי אפשר ולא כדאי לעשות את זה במקומו.

כולנו יודעים שתחושת רעב לא כדאי לסתום מיד בפתרונות- זבל. זה מביא להשמנת יתר. כך גם לגבי שעמום. זה רק מוביל למֶגה- שעמום.

איך מלמדים ילדים להעסיק את עצמם - קראו "מי ישחק איתי"

על הקשר בין פנאי, גלישה עודפת לדמיון וחולמנות קראו "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות", "מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך"

איך לנצל את החופש בתבונה קראו "קיטנה זה לא פיקניק"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי קראו "קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח", אתה לא מקשיב לי", "אוכל זה לא משחק", "הורים כמו GPS

14 תגובות

"הלו אמא"

עד כה, מדי קיץ, שלחנו את בננו הבכור (בן תשע וחצי) לקייטנה. שנינו עובדים ומגיעים הביתה מאוחר. בשנה שעברה הוא עיקם פרצוף ורצה להישאר בבית. השנה הוא מסרב ללכת לקייטנה. אנחנו מבינים אותו. גם אנחנו לא מהמתלהבים. אנחנו מתלבטים אם לאפשר לו להישאר בבית. מתי מתאים להשאיר ילדים לבד בבית?

התנאים להשארת ילד לבד בבית רבים. הנה כמה מהמרכזיים שבהם, על פי סדר חשיבות: אם הוא מרגיש נוח להישאר לבד, יודע לטלפן לקרוא לעזרה, זהיר ויודע לשמור על עצמו וסביבתו, הפנים כללים וגבולות ויודע לשמור עליהם שלא בנוכחות מבוגר, יודע להעסיק את עצמו באופן חיובי ומועיל, מסוגל לשמור על רוטינה ולעמוד בלוח זמנים, יודע להתרחק מזרים (גם באינטרנט)...

בגיל 9-10 לחלק מהילדים רצון ויכולת להישאר לבד למספר שעות. מכיוון שיכולות האומדן שלהם עדיין לא מפותחות היום יכול להמשך מעבר למה שציפו והעצמאות יכולה להתגלות כקשה ממה שחשבו. אם משאירים אותם עם הוראות מחמירות הם עלולים להתמלא פחדים. אם הם נחשפים לתוכן מאיים ותוקפני בטלוויזיה הם עשויים להזדקק למילה מרגיעה.

אם נראה לכם שבנכם יכול להישאר בבית, הרכיבו יחד תוכנית יומית ברורה עם לוח זמנים וכללים, שמכילה פעילויות שונות (משחק, קריאה, לימוד, אימון, סידורים, חברים, צפייה מוגבלת במסכים...). בדקו עימו כל יום כיצד עמד בתוכנית. עודדו אותו להצליח. עמידה בתוכניות מגבירה תחושת יצרנות ויעילות ומפתחת מיומנויות של ארגון ותכנון. אם אנחנו עושים מה שתכננו – נגיע לאן שרצינו.

קשר טלפוני יכול להאריך את טווח הזמן שהוא מסוגל להישאר לבד. סכמו על אופי הקשר הטלפוני (תדירות, מי מתקשר למי, ובאילו נסיבות). ילד שמרבה להתקשר אינו מרגיש נוח להישאר לבד. טלפונים מיותרים מגבירים תלות וחרדה במקום להרגיע.

נסו להקדים ולחזור הביתה. קירבה לאדם יקר משפיעה עלינו ברמה הפיזית – ממלאת אותנו אנרגיה, מתדלקת בסקרנות, שמחה ושלווה. כמו טייס בטיסה למרחקים ארוכים, כשהילד נשאר לבדו הוא דואג מה יגמר קודם: הדלק במנוע או הטיסה. ושום טלפון ממגדל הפיקוח לא יכול למלא את המיכל! 

2 תגובות

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?

ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.

בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

31 תגובות

חג הסדר והנקיון

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

כיצד להיערך לחופשת פסח - "אוי חופשה שכזו"
על הדרך לחזק תחושת השתייכות והתקשרות על ידי מסורת משפחתית - "והגדת לבנך"

4 תגובות

מתלות ל(חג) עצמאות

מסלול ההתפתחות של ילד מתלות מלאה באמו יולדתו ועד עצמאות מלאה עוברת בתחנות רבות.
בלידה הוא מחובר לאמו בחבל הטבור.
בקטנותו הוא כרוך אחרי אמו ותלוי בה כדי לאכול, לישון, לנוע, לשחק. הקשב שלו כולו ממוקד בה וכל התרחקות זוכה להרמת קול ותרועת מחאה.

בילדות הם כרוכים זה בזה כמו יו-יו. לפעמים הם מסובבים זה את זה סביב האצבע. לפעמים מצב רוחם עולה – יורד, נופל וקם בעקבות התרחשויות משפחתיות, צרכים מנוגדים, מאבקים על דומיננטיות, קנאה ותחרות. ישנה זיקה בולטת בין המטרות של הילד ושל הוריו ואחידות ברורה מול כל מי שבא מבחוץ.


בהתבגרות הם כרוכים זה בזה כמו בגומי. 

כמו מי שנזרק לפתע לתוכנית ראליטי הנער מסעיר את האווירה, עוטה הופעה אקסצנטרית, מקצין עמדות, מחליף זהויות. וכמו גומי – ככל שנותנים לו להתרחק הוא שב וחוזר חזרה.

בבגרות, כשכל התהליך הושלם, הוא קשור להוריו כמו דגל. קשור אך חופשי להתנופף כחפצו. הוא יכול להיות עצמאי ונפרד כי מישהו פעם אפשר לו להיות תלותי ומחובר. הוא יכול לקום ולעזוב בית ולהתרחק לארץ אחרת כי בקטנותו היה לו בית והייתה לו ארץ. הוא הולך בעקבות אמת פנימית ואג'נדה פרטית אבל ממשיך להתכתב כל העת עם זהות משפחתית.

אם מאפשרים להם להיות עצמאיים ובלתי תלויים הם מגלים כמה עצמאיים הם יכולים להיות.

המאמץ להשאיר אותם קרוב, לשלוט בהליכה שלהם, במבט, בתפיסה, במטרות שלהם, דומה למאמץ להוציא מהדגל את הרוח, להדקו, לקפלו, לשים אותו בארנק, ולהמשיך לממן אותו כל החיים.

האם היחס, שלנו האזרחים, כלפי המדינה עובר גם הוא בתחנות דומות.

פוסטים נוספים בנושאים דומים:

"חג העצמאות – מוכרחים להיות שמח"

"יום הזיכרון - יחס ילדים למוות"

על הדרך לפתח עצמאות: "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS המשך", "גיל שנתיים הנורא"

5 תגובות

התקף זעם (המשך)

״אנונימי״ אמר/ה...

שלום יש לי בת שנתיים, מדהימה, חכמה ומקסימה. אבל יש משהו שמטריד אותי: היא מאוד עצבנית ורוצה הכול - כאן ועכשיו !. אם אנחנו בגן השעשועים ויש ילדים אחרים בנדנדה היא תקפוץ אגרופים ותצרח עד שכל הורידים בפנים מתנפחים .אם היא לא מקבלת משהו שהיא רוצה היא צורחת בטרוף, משתוללת , דופקת עם הרגליים, מתעצבנת ,צורחת וזורקת דברים. בדרך כלל אני מתעלמת מהצרחות או שאני כועסת. הייתי שמחה לדעת איך להתמודד עם המצב הזה . האם זה מעיד על כך שהיא ילדה עצבנית וככה זה יהיה תמיד?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"כאן ועכשיו" (בת 2 שרוצה הכול ומיד)

אין קושי בלי התפתחות ואין התפתחות בלי קושי.
בגיל שנתיים מתחילה להתפתח מודעות עצמית. בהתחלה זו רק מודעות לדחפים ורצונות (המודעות לאסור/מותר, לזולת, למחשבות ואמונות תגיע בהמשך). היכולת להפנות קשב לדבר אחד, ללא הסחת הדעת מתחזקת אף היא. ובנוסף האמונה שיש להם יכולת להשפיע על הזולת. התוצאה של כל הדברים הטובים הללו יחד היא התקף הזעם.

הבשורה הטובה היא שיש לה רצון חזק. הבשורה הפחות טובה היא שעד שהיא תבין כיצד להסביר את רצונה במילים, איך להביא בחשבון את הזולת, מה אפשרי ומה לא אפשרי – עד אז יהיה לה ולכם לא קל. כגודל הרצון כך גודל התסכול והזעם. יש סיכוי שהזעם פורץ כשהיא שומעת "לא", או "אי אפשר". האם אתם מרבים להשתמש במילים אלו?

הדבר שהכי מרגיע ילדים זה הורה שלא נבהל מהתקף הזעם וגם לא מתעלם. הוא אוהב ועוזר גם כשהם זועמים. בשנה הראשונה לחיים ברור לנו שתפקידנו לעזור להם להירגע. זה נכון גם הלאה. במקום לומר "לא, אי אפשר.." נסחי הכול באופן חיובי . אמרי "כן, את רוצה לאכול תפוח שלם/ למרוח את הלחם לבד (עם הסכין הכי גדולה )". תני הכרה לרצון שלה. אם אפשר אפשרי לה. אם אי אפשר הישארי חיובית .אמרי "בואי נמצא פתרון", "עם סכין חד פעמית אפשר". הציעי תחליפים לדחף שלה, במקום לסרב בלבד.

כשהיא מתפוצצת נסי להישאר רגועה. תני הכרה לכעס (את כועסת! את רוצה נדנדה!), המשיכי למילות עידוד ("עוד מעט, חמודה.. בסבלנות"). אם היא לא נרגעת קחי אותה על הידיים בחיבה והרחיקי מהמקום. רק המראה של הנדנדה יכול להרתיח אותה מחדש. תני לה קצת לבכות ונסי שוב להרגיע . אמרי "לא נורא לבכות. תיכף הבכי יעבור" והציעי לה משהו אחר ("אולי בינתיים נתגלש/ נאכל תפוח"). זכרי שהתקף הזעם תמיד נגמר, ומפעם לפעם הוא נגמר יותר מהר.

ילדה בת שנתיים שמתעצבנת כשלא קורה מה שהיא רוצה איננה ילדה עצבנית אלא כזו שמגיבה בהתאם לגילה. היא צריכה שיעזרו לה להירגע ולמצוא פתרון, ולא יתעלמו או יכעסו.
האם כשאת כועסת ומתעצבנת זה סימן שאת כעסנית ועצבנית וככה זה יהיה? קרוב לוודאי שזה סימן שאת עייפה ומותשת ושלא חשבת שככה זה ילדים. ברגע שתביני שככה זה, יש פתרון וזה יעבור - תירגעי. ככה גם היא.
הנה שוב התפוח קרוב לעץ והעץ לתפוח.


״אנונימי״ אמר/ה...

קראתי את התגובות שלך למקרים קודמים ונראה לי שהמקרה שלי קצת שונה. יש לי שני ילדים ותינוק חדש שהצטרף אלינו לפני כשבועיים. עוד בסוף ההיריון שמתי לב להתקפי זעם של בני (2.5). כאשר דברים לא נעשים לפי רצונו ו/או לטעמו הוא מתחיל לצרוח ומתקשה מאד להירגע. עם הזמן התקפי הזעם נעשו חמורים יותר. הוא בעל תעוזה ולא מהסס לנופף בידיו ולהכות אותי ואת אביו.

במקרים הללו אני מדברת אליו בסמכותיות .אומרת שתגובות מסוג זה לא מקובלות אצלנו , שאשמח לעזור לו / לתת לו את מבוקשו וכשהוא ירצה זאת שיקרא לי ויוצאת מחדרו . בד"כ הוא משתולל ולא מפסיק לצעוק ולהרביץ ואני צריכה להחזיק את ידיו. לאחר שהוא נרגע (זה עלול לקחת יותר מחצי שעה), הוא מסוגל לבוא ולהגיד סליחה ואפילו לתת נשיקה במקום ששם ניתנה המכה.
אני קצת אובדת עצות. שמתי לב שהוא נירגע יותר אצל אביו. לעיתים הוא מסרב לבוא אלי ומעדיף מראש להירגע בזרועות אביו.; אני מרגישה שזה שלב ארוך מדי ולא מצליחה למגר את התופעה. ואם לא לנהוג ככה, אז איך כן?? חשוב לציין שאני ובעלי נוהגים כלפיו באותו האופן ומשתדלים לעשות זאת בעקביות.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"סמכותית"  בן 2.5 שמרביץ בהתקף הזעם ומתקשה להירגע)

בואי נראה מה שונה במקרה שלכם:
נולד לו אח. הוא מסכן יותר!
הוא מרביץ. הוא בעל תעוזה יותר!
הוא מעדיף להירגע בזרועות אביו. יש לו אבא זמין יותר!
כל ההבדלים שמנית אינם דברים שליליים או לא נורמטיביים. יש המון ילדים בעולם שהצרות נופלות עליהם בשלשות: גם אח חדש, גם לא נתנו לו את מבוקשו, וגם אסור לו להרביץ.. ממש לא פייר!
אם תקראי תשובות קודמות תביני שאתם נותנים לו כללים ושמים לו גבולות ואילו הוא זקוק להכרה בזעם ("אתה כועס..", "רצית את אימא ואימא עכשיו עם התינוק..", "רצית עכשיו לקבל X ועכשיו אי אפשר.."). הוא זקוק שיעודדו אותו ("אני אוהבת אותך מאוווד..") ויתנו לו הנחיות יותר ברורות, איך לתת ביטוי לזעם שעולה בו ואיך לפתור את הקונפליקט("לצעוק/ לבכות/ לכעוס מותר, להרביץ אסור!", "בוא נצעק יחד ונוציא את הכעס מהלב..", "ועכשיו די. בוא נמצא פתרון/ בוא נירגע..").

תאמיני לו. חלק מהמצוקה וההחרפה בביטויי הזעם נובעת מהבהלה שלו ממה שקורה לו. הוא לא רק זועם שלא קיבל מה שרצה או שקיבל אח שלא רצה, אלא גם זועם על העונש שלא ביקש והזעם שלא נפסק. הוא מעדיף את אבא כי באורח פלא שם הזעם נגמר יותר מהר.
התמידי ברוח טובה ותראי שהוא יירגע. הביני שהיחסים שלך עם בנך בונים את מערכות הוויסות צעד אחר צעד, עצב אחר עצב.. כשאנחנו נותנים מילים למה שקורה אנחנו מחברים רגש ושפה (את ימין ושמאל במוח). כשאנחנו מבינים ומציעים פתרונות אנחנו מחברים רצון עם הגיון (בונים מדרגות בין הקומה התחתונה שבראשו לקומה העליונה).
ראי בזה אתגר ולא איום. אפילו לימוד נהיגה לוקח הרבה זמן, ולימוד איך להתנהג קשה שבעתיים.

היו סבלנים. בטוח שתצליחו!

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״משגעת נפילים״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

5 תגובות

דווקא!!!!!!!

מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?

 

התנהגות "דווקאית" – כאשר הילד מתעקש לעשות משהו בדרך מסוימת, כך ולא אחרת- דווקא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות: בנכם כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בהתחלה הדרכים של הילד להשיג את מטרותיו מצומצמות ונוקשות. הן כוללות עקשנות, הרמת קול, שימוש בכוח, סרבנות... עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. רפרטואר התגובות שלו משתכלל, מתעשר ומתעדן. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועל ההורה לשמש כמורה דרך. הוא זה שקורא את האיתותים של הילד ומתמלל אותם ( "חיכית ש...", "אתה רוצה ש..."). באופן זה הוא מדגים לילד כיצד לבטא במילים את מטרותיו. הוא מיידע את הילד על השיקולים והרגשות שלו עצמו ( "כבר מאוחר...", "אני עייף..."), מציע לילד דרכים חלופיות לספק את דחפיו ( "עוד קצת ודי...", "קודם..ואחר כך.."). לבסוף, ההורה מביע שמחה ועידוד כאשר הילד מצליח להשיג את מטרותיו בדרך הנכונה.
במקרה שלכם, כאשר בנכם עושה "דווקא" עזרו לו להבין את עצמו ואתכם: אמרו במילים מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים ( "אתה אוהב לשפוך מים..", "כיף לראות איך זה נשפך..", "זה לא נעים לי..", "זה עושה בלגן.."). תנו פתרונות והנחיות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות (במקום "אל תשפוך מים" אמרו "אתה יכול לשפוך בתוך הדלי". במקום "אל תרוץ" אמרו "לך לאט, תישאר קרוב", "בוא נספור צעדים"). דרבנו אותו לציית ( "כל הכבוד", "מי  ילד מתוק?!")
חוץ מזה, שיהיה ברור, מהזוית שלו אתם הם אלו שעושים "דווקא" מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. מסיבה שאינה ברורה לו אתם משקיעים המון אנרגיה בלרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. נסו להבין אותו, ככה זה ילדים !!

בשבוע הבא- פוסט נוסף בנושא.

עוד באותו נושא קראו:; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב"; "יש גבול- ציות וגבולות"; "ציות בגיל ההתבגרות ״התקפי זעם המשך״

20 תגובות

גיל שנתיים הנורא

תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?

בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו? 

בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.

בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!

השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.

בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!

בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".

בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.

למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.

"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.

 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

58 תגובות

יום האם - אין כמו אמא

הבת שלי הולכת אחרי לכל מקום, כמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותי. אם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותה. היא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמה. זה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.

אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות לה, להתחשב בה ולכבד את רצונה. אני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלב. אני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחרר, תתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונה. איך עוזרים לזה לקרות?

עצמאות זו לא רק הכרזה. זו היא גם זהות נפרדת, אי תלות, בטחון עצמי ושליטה עצמית. אם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוט. אם הוא לא עושה זאת מרצונו - התפקיד שלנו יותר חשוב.

בשנתיים - שלוש הראשונות, הילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדלי, כמו אפרוח אחרי התרנגולת, מנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבה, משפרת את הרגשתו, מגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחר, יותר טוב ממנו עצמו. אמא וילד - שתי נפשות שהן אחת. אבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!

כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיות) מתגבר, סיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביות" לאמא: כך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסים) ושולט בנסיבות משתנות. הוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.

ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדות, להבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שונים, חושבים, זוכרים ומרגישים אחרת. בחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".

כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללו, שלהורים יש צרכים ונטיות משלהם. הורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל אי-הסכמה עם אי-אהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזו. באופן פרדוקסלי, כמה שהוא יותר מרצה - הילד פחות מרוצה.

הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל - בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאות. מגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיות. רק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויה. היא מאפשרת לפתח העדפות ונטיות, לתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.

הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנות. אמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערת, אבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגש, הרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גם: מודל המזגן, משעמם לי).

אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסה. חבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחת, מעולה ככל שתהיה.

על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״ 
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

7 תגובות