הכנה לכיתה א'

ההכנה היעילה ביותר ללידה היא הלידה הראשונה. ההכנה המוצלחת ביותר להורות זה הילד הראשון. ההכנה הטובה ביותר לבית הספר זו כיתה א'. וזהו גם עיקר תפקידה.

ספרים ומאמרים בנוסח "אבא ואמא עולים לכיתה א'" מנחים את ההורים להתייחס אל הילד כאל בוגר ועצמאי; לארגן את סדר היום, החדר שלו והאביזרים הנחוצים כך שתהיה לו אפשרות ללמוד; למלא חוברות עבודה כהכנה לקריאה וחשבון; לדאוג להיכרות מוקדמת עם מורים וילדים מכיתתו; לתאר לו בפירוט מה עומד לקרות. הכל חשוב. אבל חשוב עוד יותר לא להפריז.

כשם שילקוט מלא מדי מכביד על הילד, כך גם מידע שהוא אינו מבין על משהו שהוא אינו מסוגל לדמיין מעורר בו חששות וציפיות לא ריאליות.

ילד בגיל שש עדיין סבור שללמוד זה בזבוז זמן יקר ואמא מתעקשת שהוא ימלא חוברות כי היא לא אוהבת שהוא רואה "בוב ספוג". קריאה וכתיבה לא מדאיגים אותו. הוא מניח שתוך שבוע שבועיים זה בכיס שלו. אבל הוא לא יודע אם הוא יזכור איפה הכיתה שלו והיכן השירותים, מי המורה ואיך קוראים לה, היכן לשבת ומה שמות הילדים. בית הספר נדמה לו כמו פאזל של 1000 חלקים שכולו פרצופים. ובכלל, הוא עוד לא החליט אם הוא רוצה להיות גדול או קטן, לחזור לגן... או להתחתן.

המעבר לכיתה א' הוא מעבר רגיש מסביבה אינטימית בה הצרכים של הילד במרכז והרבה הכוונה ועזרה ניתנות מדמויות קרובות ומשמעותיות. בבית ספר, לעומת זאת, ההוראה מתרחשת בתוך קבוצה גדולה וכמעט שלא לבד. 
יש תביעה לפעול על פי כללים אחידים, להתיישר על פי קו מסוים ולדחות מענה מידי לצרכים גופניים ונפשיים. ישנה ציפייה שהתלמיד יתגבר על סערות פנימיות בכוחות עצמו, יגייס כוחות ללמידה וישכלל תהליכי חשיבה. הוא אמור לחשוב באופן אוטונומי, לבקר ולחזק את עצמו גם כאשר הדרך להצלחה רצופה ניסיונות וכישלונות. זה נשמע קשה אבל לא מוכרחים ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, בשבוע האחרון של החופש או בשבוע הראשון ללימודים. ואפילו לא בשנה אחת.

אם אתם הורים מסורים ששולחים בפעם הראשונה ילד לכיתה א' (בפעם השנייה אתם תהיו מוכנים!), המשיכו להיות הורים מסורים ואת ההכנה לבית הספר השאירו למורה. נסו להיות יותר קרובים, אוהבים וזמינים. לוו והחזירו את הילד מבית הספר בעצמכם ועיזרו לו לעשות זאת בחיוך. האמינו, כדי שגם ילדכם יאמין, שאפשר להתרגל לכל דבר, לעמוד בכל דבר ואפילו ללמוד לאהוב אותו. היו שם כדי להבין, לעזור, להרגיע ולעודד. (ראו גם .. לקראת שנת הלימודים החדשה).

          ילד - "איזה טיפש הייתי כשרציתי ללכת לבית ספר!"

          אח - "נכון, אבל אם לא היית הולך היית נשאר טיפש!"

אין מנוס מבית ספר וכל מה שקשור בו. זה משהו שצריך לעבור כדי לגדול. ואין אפשרות לא לנוע קדימה.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כל הכלים לעזור לילד ללכת ולחזור מהגן בשמחה- ״אני חוזר הביתה״

8 תגובות

כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!


עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

5 תגובות

שינויים ופרידות

הקיץ טומן בחובו הרבה התרחשויות, התרגשויות, שינויים ומצבים חדשים. למצבים חדשים יש נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים, בטוחים ואהובים. למשל, געגועים לבית, לאבא ואמא.

בהמשך, שאלות ותשובות בנושא קושי עם שינויים ופרידה שהופיעו כתגובות בפוסטים קודמים, עם תוספות קלות. 

     

אנונימי אמר/ה:

הבן שלנו מסיים כתה א'. רשמנו אותו לקייטנה יחד עם עוד חבר שלו ונראה שהוא מרוצה. הבעיה היא שכל בוקר מתחיל ויכוח. אני עובדת בבית והוא שואל מדוע הוא לא יכול להישאר ומבטיח שלא יפריע. במשך השנה הוא מבין שאם אני נשארת בבית זה לא סיבה שהוא יישאר גם. מה פתאום זה התעורר עכשיו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה:

ל"מה פתאום" - תארי לך שכל קיץ היית נדרשת, למשך חודש וחצי, להפסיק לעבוד מהבית ולעבוד מהעבודה, כל פעם ממקום עבודה אחר. קרוב לוודאי שגם בך היו עולים געגועים לבית ורצון להישאר בו.למצבים חדשים נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים. יציאה לקייטנה חדשה, אפילו לתקופה קצרה, כמוה כיציאה לגן או בית ספר חדש. הצונאמי של חידושים והפתעות מרגש ומציף ולעיתים קשה לבליעה. היום המלא והגדוש בקייטנה נידמה ארוך מהרגיל. אולי, עקב כך, הגעגועים לבית גוברים ויש לבנך קושי אמיתי להיפרד מאימא בבוקר. ואולי הוא סבור, בטעות, שחופש זה חופש ובחופש רובצים בבית ללא מעש. ייתכן שהוא מאמין בכל ליבו שאם ישתלט על השלט והעכבר, ולא יזוז מהמקום זה לא יפריע לאיש.


הקדישו זמן בבוקר לפרידה נעימה. שימו לו הפתעה קטנה בתיק או הבטיחו להכין לו משהו שהוא אוהב כשיחזור. ידעו אותו מה תעשו אחר הצהריים , כך שיוכל לכוון את המחשבות. והעיקר, הרבו להיות יחד, לדבר ולשחק.
קשר חם עם אמא ואבא הוא כמו דלק. מצד אחד מתגעגעים אליו כשרחוקים. מצד שני הוא מאפשר לנסוע יותר ויותר רחוק. כמו בחופש לקייטנה. 
בהצלחה. 

     

אנונימי אמר/ה:

הבת שלי, בת 3 וחצי, מפחדת להישאר בבית עם בייביסיטר, אפילו אם זה מישהו קרוב שהיא מכירה ממש טוב ומאוד אוהבת. כמה שאנחנו מסבירים לה שאנחנו חוזרים הביתה ולא נשאיר אותה לבד, זה לא עוזר. היא נשארת ערה ומחכה עד שהיא רואה שחזרנו הביתה.

נוצר מצב שאנחנו כמעט לא יכולים לעזוב בשקט את הבית. מה ניתן לעשות?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה:

ל"לא יכולים לעזוב" -

לפני שמנסים להציע מה לעשות נסו לחשוב מה קרה, מה יכולה להיות הסיבה, מה עובר לה בראש: האם חלו שינויים בשגרה, לאחרונה?

האם מישהו נעלם מחייה?

האם אתם יותר נעדרים בזמן האחרון?

האם התחלפה גננת והפרידות בבוקר יותר קשות?

האם מישהו הולך מבלי לומר לה שלום, כדי שלא תבכה?

האם היא התעוררה וגילתה שהלכתם?

האם היא פוחדת שיקרה לכם משהו כשלא תהיו בבית? (בגיל 3 ילדים משלימים מידע חסר במידע שגוי, וזה מקור להרבה פחדים).

ואפשר שהיא בודקת עד כמה יש בכוחה להשפיע עליכם.

נסו להסביר לה, לאו דווקא בזמן שאתם צריכים לצאת. אז החרדה גדולה ואי אפשר לדבר אל השכל הישר. שחקו איתה בבובות, בהורים שיוצאים מהבית ומשאירים ילדה עם בייביסיטר ואז חוזרים. שננו שוב ושוב: "קודם הולכים ואחר כך חוזרים" או "בסוף תמיד חוזרים הביתה". חיזרו על כך גם כשבני משפחה אחרים יוצאים.

אם אתם נשארים בבית היא לא צריכה לדאוג. אם אתם הולכים וחוזרים היא לומדת לא לדאוג ולא להיבהל מהדאגה (מה עדיף?). כדי שזה יקרה, ידעו אותה מראש לפני כל יציאה. הסבירו בקיצור היכן תהיו ומתי תחזרו. תנו הכרה לרגשותיה ("את דואגת שלא נחזור", "את לא רוצה שנלך"), עודדו ("מי חמודה!" "אנחנו אוהבים אותך"), תנו הנחייה ברורה ("עכשיו אנחנו יוצאים ואת הולכת לישון", "ככה אבא ואמא החליטו", "צריך!") והיפרדו בתבנית קבועה. הקפידו לעשות טקס פרידה קצר וקבוע לפני היציאה וצאו רגועים. אחרי הכל, אתם משאירים אותה עם מישהו שעליו אתם סומכים. ובכלל, יתכן שהיא מאמינה לכם שאתם תמיד תחזרו, היא רק רוצה לראות שזה קורה.

קראו פוסט קודם באותו נושא: "עוד לא די"

5 תגובות

חפץ מעבר- לחזור הביתה

לכל מקום שאנחנו הולכים הבן שלנו מתעקש לקחת איתו משהו מהבית: אוטו, גיבור על, דינוזאור... לפעמים הוא שקוע במשחק במקום להשתלב. לפעמים זה מקור למריבות. לא פעם קרה שהצעצוע נשכח, אבד, ומה שהתחיל ככוונה טובה הפך לתסכול ואכזבה. גם בגן הבעיה חוזרת. הגננת אוסרת לשחק בגן עם דברים מהבית אבל הבן שלנו נוהג כאילו הכלל לא חל עליו. אנחנו תוהים כמה לאפשר, להתערב, להגביל?

לילדים אין צורך להבין למה הם עושים את מה שהם עושים בשביל לעשות את זה. לנו דווקא יש! על איזה צורך עונה החפץ המוכר? מפני מה הוא מגן? וממה נובעת התנהגות זו?

בגיל הרך ילדים נצמדים לחפץ אהוב כדי להרגיש קרוב לבית. לפעמים צעצוע יקר עוזר להם למצוא עניין ולהסיח את דעתם מהגעגועים. לפחות כך הם מקווים. מאוחר יותר דמויות גיבורים מעניקות להם תחושת כוח מדומיינת והרגשת בטחון. במקרים אחרים משהו שהביאו מהבית יכול לשמש מוקד משיכה במשחק עם חברים.
כפי שתיארתם, מה שמתחיל טוב לא תמיד נגמר טוב. הינעלות על משחק מהבית עלולה להגביר געגועים. בהתחלה זה עוזר, ובהמשך זה סוגר, מפריע לילד להסיח דעתו מהגעגועים ולפתח חברויות וקשרים. הפתרון שהילד מוצא הוא לרב הפתרון הזמין עבורו ואיננו בהכרח הפתרון המסתגל והטוב ביותר.
בשיחה בבית עזרו לבנכם להבין מדוע הוא זקוק לצעצוע. כבדו את הצורך שלו אבל לא את הפתרון. ("זה רעיון טוב", "זה עוזר לך להרגיש שמח" "יש פתרונות טובים יותר"). הנחו אותו לקחת משהו קטן שישמר את תחושת הקרבה אבל לא משחק. חפץ קטן שאפשר לשמור בכיס, מחזיק מפתחות של אבא או משהו קטן ששייך לאמא. שתפו את הגננת בהחלטתכם ובקשו ממנה להתקרב לבנכם, לתמוך בו ולעודד אותו, ולהפנות אותו כל כמה זמן למשחק עם חברים או למשחקי יצירה. אין כמו קשר טוב עם גננת וחברים כדי להפיג דאגות ולטפח הנאה, בטחון וסקרנות.
אותה בעיה עלולה להתעורר כאשר מבקרים משפחה וחברים. אפשרו לילד לקחת צעצוע אהוב מהבית אבל אל תשכחו גם לעזור לו להשתלב וליצור קשרים. גשו אליו כל כמה זמן. תנו חיבוק- נישוק ועצה איך להתרועע ושחקו יחד איתו ועם ילדי המארחים. כשהוא שוקע במשחק אהוב ומתנתק מרוויחים "רגע שקט" – אבל זה כל מה שמרוויחים.
חלק מהתפקיד שלנו כהורים זה לחשוב קדימה ולהגן על הילדים ממצבים בהם- "בהתחלה נהנים- בסוף, על הפנים" (לפחות עד שהם יהיו הורים בעצמם).

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

כל הדרכים לעזור לילד ללכת לגן בשמחה ולחזור עם חיוך – "אני חוזר הביתה", "אני בראש השנה"
על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".
על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "קשיי פרידה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".
על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".
עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".
על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית: "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"
כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

11 תגובות

אני חוזר הביתה

"אנונימי" אמר/ה:

בחיפושי אחרי עזרה הגעתי לבלוג שלך. משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ .

בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש. הוא ילד יחיד ומאוד חברותי. בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר. הוא מתקשה להיפרד בבוקר, אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית. אני בדרך כלל נוטה להכיל את התסכול ולדבר אתו ולהרגיע אותו. זה נהיה קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור. יתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות. גם בשנה שעברה הוא לא רצה לבוא הביתה מהגן, אך לא בבכי והתנגדות פיזית.

אני לא יודעת איך להגיב וזה מאוד קשה לי. הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו . אשמח לשמוע דעתך/עצתך.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מתמודדת"
תודה על הערכתך את הבלוג. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. עם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין איזו אמא יש לו וגם לא כל כך מבין את עצמו .לכן הוא זקוק לך יותר.

השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשהשנה נפתחת עם חגים וחופשים - מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה, מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים לחזור מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה. 

הסיבה העיקרית לקשיים היא שמה שברור לנו לא ברור להם ומה שברור להם לא ברור לנו. בתור סטטיסטיקאי מתחיל, כשמושג הזמן עדיין לא נהיר לו, אם כל יום את משאירה אותו בגן וכל יום את לוקחת אותו הביתה, יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יישאר בגן. בגילו הוא מכיר רק דרך אחת לבדוק אם באמת באת לקחת אותו: הוא יתעקש לא לבוא. אם את תתעקשי בחזרה – סימן שאת מתכוונת למה שאת אומרת. הוא מסתבך ובאמת קשה לו, אבל לך יש

ה מ ו ן כלים לעזור.

הכול מתחיל בבית: בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה, כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה (אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים) אם בסוף שוב חוזרים לגן?!

בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים תחזרו לשחק בהם.

שימי ממתק קטנצ'יק שיחכה לו כשתחזרו הביתה (אין כמו הצימוק שבקצה המנהרה).

ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.

דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו. עזרי לו להעביר את ההתקשרות ממך אליה ("תראה מי מחכה לך בגן!"; "הגננת פה בשביל לשמור ולעזור עד שאמא תחזור"). בקשי מהגננת, אם אפשר, לעשות אותו דבר בצהריים. ככה הוא לא יתבלבל ויחשוב שאם הוא החליף ידיים אולי הוא גם החליף בעלות.

הפרדי בטקס קצר ואל תעלמי לו בלי שלום. מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול! מי גיבור! מי לומד לשחק עם חברים/ בקוביות/ עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).

אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה לפני הפיזור. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש. במפגש המחודש הרבי לבטא שמחה, אהבה, חיבוקים ונישוקים ("את מי אני אוהבת!; "כמה כיף לי לחבק אותך!").

יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.

האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. היי סמוכה ובטוחה שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.


"אנונימי" אמר/ה:

תודה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות. אני מיישמת את העצות. אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו . הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי . אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.


פוסט קודם על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".

על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "עוד לא די".

על העזרה שבחפץ מעבר – "חפץ מעבר – לחזור הביתה"

כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".

עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".

5 תגובות

גן חדש

אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?

תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי - אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:

ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית - תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".

במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין...) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר - הכל יהיה בסדר!

ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.

הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

23 תגובות

קשיי פרידה

שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. הנה שני פוסטים קצרים בנושא. אחד על ילדים שמתקשים להיפרד והשני על אלו שמתקשים להתחבר מחדש.  פרידות - אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.

 

הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור...למשחק... ועוד סיפור...ועוד אחד... אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.

מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו... ולנו?

פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך... עוד מעט...עוד קצת... ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר. כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי  די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

15 תגובות

קשיי פרידה- פוסט המשך

לפעמים כשאני באה לקחת את הבת שלי מהגן אני ממש נעלבת ממנה. לפעמים אני לא יודעת אם להיעלב או לשמוח. אולי כל כך טוב לה בגן ולכן היא מתעלמת ממני כשאני באה. יש ימים בהם היא מנפנפת ומחייכת לסמן לי שראתה אותי אבל לא רצה לקראתי, משתהה עוד קצת במשחק, כאילו מתקשה להיפרד מהגן. כשאני כבר רוצה להגיע הביתה היא מתעקשת לשחק עוד קצת במיתקנים בחצר.

האם טוב לה יותר בגן מאשר בבית? האם היא לא שמחה לפגוש אותי? האם הקושי לשלוח אותה לגן הוא שלי בלבד?

התקשרות לאדם אהוב וחיפוש אחר יחסים של קרבה והגנה הם צרכים אנושיים וטבעיים. שלנו ושל ילדנו. ההתקשרות הרגשית הראשונה היא להורים ובמיוחד לאם. אולם היא אינה חייבת להיות מופנית לאדם אחד ויחיד. תודה לאל!

בכניסה לגן, כדי שהילד יצליח להעביר את הקשר מהאם לגננת, הרגשות כלפי האם מתמתנים ומפנים מקום לרגשות דומים כלפי אנשים חדשים (כשם שאני ממתנים רגשות כלפי חבר מהעבר כדי לפנות מקום לחבר חדש). כשההורים באים לאסוף את הילד מהגן הילד מעביר חזרה את תחושת הקרבה וההיזקקות להורה.

אבל הגמישות הזאת בהעברה של קשר מדמות אחת לשנייה איננה אוטומטית ולא מתרחשת בקלות.
כאשר הפרידות ממושכות ותכופות, מה שמובן לנו לא מובן לילד. הוא אינו יודע מתי הוריו יחזרו, האם החזרה תהיה לכל שאר היום, או שזוהי חזרה לצורך פרידה נוספת. לפעמים ההורה מחזיר את הילד הביתה אבל לא נשאר. הורים מגיעים לגן לביקור או שיחה וחוזרים לעבודה. לפעמים, אחרי זמן מה בבית, ההורה צריך ללכת לסידורים. רק כשהילד בטוח לגמרי שהפרידה הסתיימה הוא מרשה לעצמו להיפתח מחדש.
כך גם בתך. כאשר היא תבין מה עומד לקרות היא תרשה לעצמה להשתחרר ולהיפתח אליך. לשם כך כדאי לידע אותה, בטקס הפרידה בבוקר, מי יאסוף אותה מהגן ומה תעשו כשתחזרו הביתה.
טקס קבוע באיחוד מחדש, שבו את יוזמת לעורר מחדש את הקשר, יקל על בתך מאד ("מי בא אלי!" "את מי אני אוהבת!" "אימא צריכה חיבוק גדול!") . שגרה קבועה בסופו של גן, הליכה למכולת או לגן ציבורי עוזרת גם כן לכוון את הציפיות.
אל תדאגי. הרגע שבו היא תוכל להסתדר בלעדייך עוד לא כאן!

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

19 תגובות

לקראת שנת הלימודים החדשה

באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

• על בחירת מסגרת גנית מתאימה וההבדל שבין לחץ לאתגר, ראה: "לקראת השנה הבאה"
•  על הקושי שבמעבר למסגרת חינוכית חדשה וכיצד להקל על ההסתגלות, ראה: "אני בראש השנה", "את מי אני אוהבת?"
• כיצד לזהות קשיי פרידה ואיך להגיב אליהם ולהרגיע אותם, קראו את: "עוד לא די", "בסוף תמיד חוזרים לגן", "לחזור הביתה".
• מה קורה להרגלים בחופש וכיצד להתמודד עם שיעורי בית, שווה להציץ ב: "הרגל זה הרגל", "לעשות רק מה שבא לי".
• על קשיי קשב וריכוז נכתב ב "אתה לא מקשיב לי".

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'

4 תגובות

מה זה בן, מה זה בת.

בגן שלי, בו אני עובדת, אחד הבנים כרוך אחר הבנות ומזדהה איתן. אולי יותר מדי. הוא מצייר כמוהן דמויות נשיות ולבבות, מעדיף לשחק בפינת הבובות בתפקידים נשיים ולפעמים מבקש שיפנו אליו ויקראו לו בשם של בת. אימו ספרה שבבית הוא מרבה להתחפש, עונד תכשיטים ושם על ראשו מטפחות כאילו יש לו שיער ארוך. לאחרונה הוא ביקש להגיע לגן מחופש לילדה. האם לאפשר לו? אינני רוצה לדכא אותו אבל זה לא מקובל וגם מעורר מבוכה ולעג של ילדים אחרים.

נטייה מינית וזהות מגדרית אינם היינו הך. העדפה להראות, לדבר ולשחק כמו בנות אינם סימן לנטייה מינית אלא לדילמה מגדרית: מה אוהבים יותר - דברים שאופייניים לבנים או כאלה שאופייניים לבנות. למזלנו שיגיונות ילדות אינם נבואות שמגשימות את עצמן.אלמלא כן הבנות היו גדלות להיות "פרינססות" והבנים נהגי משאית זבל.

להתלבטות סיבות שונות: אולי בנות מסתוריות ומרתקות אותו (איך לא!). האביזרים שלהן זוהרים, מסולסלים, עוצרי נשימה, והדרך הפשוטה ביותר להבין "איך זה מרגיש" היא לנסות. ישנם כאלה שבשלב הזה של חייהם נרתעים מתחרותיות ותוקפנות שאופייניים יותר למשחקי הבנים.אחרים מגלים את השונות בינם לבין אמא ומתחפשים לבת כדרך להכחיש אותה. הם היו רוצים להתחתן עם אמא או לפחות להיות כמוה (נדמה להם שזה אפשרי!). הפנטזיה להיות כמו אמא מגינה עליהם מפני חרדת הפרידה.

גנטיקה והורמונים קובעים את הרגשות, ההתנהגות והזהות שלנו. אבל גם ההיפך נכון. להתנהגות מגדרית השפעה על ההורמונים ועל תהליכים ביוכימיים במוח. בילדות, משחק עם בני אותו המין מהווה אימון מוחי חשוב. בעת המשחק מופרשים הורמונים שנקלטים ומפעילים אזורים במוח שאופייניים יותר לבני אותו מין. הבשלה של אזורים אלו מחזקת זהות מגדרית. בהתבגרות מצטרפים גורמים נוספים למשוואה שקובעים את ההעדפה המינית והרומנטית. לחינוך ולאופן הגידול השפעה רבה על הזהות המגדרית והשפעה חלקית על הנטייה המינית. בגיל הרך מתפתחת ההבחנה הראשונית, מבחינה ביאולוגית, בין בנים ובנות. בהמשך, הילד בורר לעצמו איזה דפוסים מגדריים (הופעה, עיסוקים, תכונות, תחומי עניין) הוא רוצה לאמץ לעצמו. ההבנה שניתן לבחור מאפיינים מגוונים, בהתאמה ולא בהתאמה למין הביאולוגי, מרגיעה.

הבחיני בין מתן הכרה לרצון הנפרד של הילד לבין כניעה מוחלטת לרצון הזה. משחק משותף עם בנות והתנסות בהחלפת זהות במשחק הם מענה מספק לכמיהות ולתמיהות של הילד. בזמנים אחרים דווקא עידוד להתנהגות מגדרית הולמת יכול להרגיע קונפליקטים, לחשוף את הילד להתנסויות רב גוניות כדי שבעתיד יבחר את העדפותיו מתוך רפרטואר נרחב של אפשרויות.

הסבירי לאימו שבבית הילד רשאי להתלבש כאוות נפשו אבל בגן זה לא נהוג ועלול להפריע לילדים אחרים שדוחים התנהגות כזו (לא ממניעים הומופובים אלא מתוך צורך להגדיר ולשמור על הזהות של עצמם). עודדי את הילד לקחת חלק בפעילויות עם בנים. הוא לא חייב לקלל, ללכת מכות, ללגום בירה או לספר בדיחות גסות אבל כדורגל, תופסת ומשחקי בניה והרכבה יכולים להיות מקור להנאה.

בגנך עוד ילדים שסבורים (ובטעות!) שזהות מינית נקבעת על פי התנהגות או מראה (מי שחזק הוא בן. מי שבוכה היא בת. עובדה!). הסברה מתאימה יכולה למתן פנטזיות, להרגיע חרדות, ולהגביר סובלנות.

מי שנולד בן נשאר בן ומי שנולדה בת תישאר בת. או בקיצור - הגודל כן קובע. לפחות עד ההתבגרות ועד שהנטיה המינית הסופית תתבהר.

על הרצון להתחפש למין השני אצל בנות ראו "מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות"
על בגדים כדרך לביטוי עצמי והגדרה של זהות נפרדת קראו "בגדי המלך החדשים", "מה לבחור"
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן" 

22 תגובות

אני בראש השנה

אם החיים הם מסע בזמן, תחילת שנת הלימודים היא תחנה במסע הזה. כאשר מסתכלים קדימה נדמה שמשרד החינוך פישל (בגדול) כשקבע את תחילת הלימודים דווקא במועד בו הכי קשה לחזור לספסל - מייד בסיומו של החופש!

לאלה שעוברים למסגרת חינוכית חדשה לא ברור למה הוריהם מתעקשים, שוב ושוב, להכיר להם גן, כיתה, חוג או חברים חדשים, לעודד להתחבר ולאהוב אותם - וכשסוף סוף הם מרגישים שם נוח, להתעקש להעביר אותם למקום חדש. למה לעזוב מקום שהם מכירים ואוהבים למסגרת שהם לא אוהבים עם ילדים שהם לא מכירים?!
בנוסף, אחרי החופש מסובך שבעתיים להתמצא בזמן. כיצד יתכן שחצי שעה בבוקר חולפת כהרף עין, עוד בטרם סיימו לפשוט את הפיג'מה ולעומתה חצי שעה של הכנת שיעורים נמשכת לעד?! מדוע בבית הספר הזמן זוחל כמו צב ובערב הוא בורח כמו ארנב?!

כאשר אנחנו, הגדולים, מביטים אחורה על השנה שחלפה, מדפדפים ברשומות שלנו, אנו שמחים לגלות שצברנו ניסיון, ידע, תובנות וכישורים מספיקים כדי שתחילת השנה הזו ואנחתה יהפכו, בהמשך, לשנה טובה ומבורכת.
בעבר הבנו שהקושי המרכזי בפרידות ומעברים נובע מכך שבהיעדר מבוגר אוהב ומרגיע הסף בווסת של המוח יורד ותחושת המצוקה עולה (פוסט "לקראת שנה הבאה"). במצב שכזה כל מה שמפתיע ולא מוכר נתפס כמאיים ומדאיג ומפעיל מערכות בלימה והימנעות (פוסט "ל"ג בעומר" ופוסט "פיפי קקי"). ישנן דרכים להפחית את הלחץ כמו מוצץ, חפץ מעבר, שיגרה מוכרת ויותר מכל - קשר רגשי עם גננת וחברים (פוסט "מוצצי" ופוסט "לחזור הביתה"). על מנת שהילד יצליח, באופן זמני, להעביר רגשות, קשר ואמון לאנשים חדשים עליו למתן את רגשותיו כלפי הוריו. כתוצאה מכך לוקח לו זמן להיפתח אל ההורים במפגש מחדש (פוסט "בסוף תמיד חוזרים לגן").
ילד שמקבל הכרה לרגשותיו, עידוד, הרגעה והנחייה (בתבנית חוזרת) מהורה רגיש ואוהב יתחבר לכוחות שבו ויתמודד עם המצב בהצלחה. ילד שיזכה למאור פנים וחיבוק גדול במפגש מחדש לא יהסס לחבר שוב את התקע לשקע (פוסט "עוד לא די").

ברגע שנהיה מעט קשה, זכרו (כדי שתזכירו...) שטבעם של רגשות להתחלף. "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" נכון גם לגבי ילדים. בתום החופש הילדים מסתכלים אחורה ברינה וקדימה בדמעה וחשש. אל דאגה. מתישהו, בין סוכות לחנוכה - זה מתהפך. היו סבלניים.

2 תגובות