עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

הוא הרביץ לי


היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.
אנחנו רוצים שידע להגן על עצמו ושלא ישתפן ויברח אבל גם שלא ירביץ היכן שלא צריך. איך עושים לו קצת סדר?
בנים חשופים למריבות והצקות יותר מבנות. הם מתחרים, מתגרים, מפרים כללים, מקניטים זה את זה בשמות. לפעמים כדי לכבוש מעמד חברתי יותר גבוה. אבל גם מחוסר מחשבה קדימה, כדי שיהיה "אקשן". זאת דרכם ללמוד לא לחשוש מהכוח שלהם או מהכוח של אחרים. ככה הם מחשלים את עצמם. כמו בזריקת חיסון, כואב להם קצת עכשיו כדי שבעתיד יהיו יותר חזקים ועמידים. ילדים הנוטים לפרש את תגובות חבריהם כהוכחה לכמה הם "שווים" ו "נחשבים", מייחסים חשיבות עודפת לכל פרצוף ומילה. מיד הם מוכנים למלחמת נקם "אמיתית או מדומיינת".

אכן טוב לדעת להגן על עצמך, אבל רק מפני איום אמיתי ורק אחרי שמוצו דרכי שלום. "מחזירים" ונלחמים רק עם מי שאנחנו מוכנים לוותר עליו כחבר.
ילדים לא מבדילים בין הגנה עצמית לגיטימית לבין פורקן כעס ונקמה. גם כשהם מבחינים בין מצבים (כאלה שאין בהם כוונה רעה או נזק לעומת מצבים תוקפניים ומשפילים) ומפנימים סולם של פתרונות (בהתחלה "מתעלמים", אחר כך מתרחקים, אחר כך "אומרים" ורק בסוף "מחזירים") הם עדיין מתבלבלים. הערה קטנה יכולה להיתפס כעלבון גדול. אם אתמול הם "התעלמו" ו"אמרו" היום הם כבר "יחזירו" על הפעם הראשונה.
כאשר בנכם נרגע נהלו עימו שיחה. כוונו אותו לשאול את עצמו: האם זה היה חבר קרוב? האם זה מקרה חד פעמי או חוזר על עצמו? האם היתה כוונה רעה או איום אמיתי? כיצד עוד ניתן היה להגיב?
אולי לא תמיד תהינה לו כל התשובות, אבל ככה הוא יצבור ניסיון.
סבלנות. אפילו ארון לא מסדרים בפעם אחת. על אחת כמה וכמה את הנפש של הילד.

עוד על אלימות בבית הספר והאם להמליץ לילד להחזיר - "מציקים לי"
מה עושים כשהם חוזרים הבייתה עם מילים לא יפות - "מילים לא מזיזות לי"
כאשר ילדים מתחילים להשליט את רצונם על ידי אלימות - "פוסט על תוקפנות "לייק", "מריבות אחים"


20 comments:

שלי אמר/ה...

האם אפשר ללמד ילד לא לבכות מכל הצקה קטנה. ברור לי שמה שקטן בעיני לא קטן בעיניו. ניסיתי להסביר שזה מחזק את המציקים...

אנונימי אמר/ה...

איזה יופי. תודה רבה על ההסבר הממצה. מוכר לי היטב מבני האישי. תודה!

אנונימי אמר/ה...

אם אפשר להציע: תיקון טעות - עניין ולא עיינין.
ונראה לי שכדאי פונט אחר וגם קצת יותר גדול. תודה רבה!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

שלי,
בהנחה שהשאלה שלך היא בהמשך לשאלה המוצגת בבלוג.
דרך טובה להרגיע בכי היא הידיעה שיש מבוגר זמין ואמין שיכול להגן ולהרגיע והבנה שלא כל הצקה מכוונת לפגוע. ככל שהפרשנות השלילית "רוצים לפגוע בי" "אני לא שווה" או "אם אני בוכה יציקו לי יותר" תחלש, וככל שהוא ירגיש יותר מוגן כך הוא יהיה יותר פנוי למצא דרכים אחרות להתמודדות במקום בכי. הצעה של דרכים חליפיות גם תעזור.
אבל הנושא של ילדים "בכיינים" והסיבות לכך הוא נושא מרתק וחשוב ואנחנו נשתדל להעלות פוסט בנושא.
תודה לך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

אנונימי\ת שלום, צודק\ת, טעינו, קיבלנו ותיקנו את ה"עיינין". לגבי גודל וצבע הטקסט את\ה לגמרי צודק\ת. אנחנו מנסים לסדר את העניין אבל זה לא פשוט כל כך. משתדלים.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום,
אני עובדת בגן ילדים בחינוך רגיל. ילדים בגילאי 4.
לפני כחודש נכנס ילד חדש אל הגן. כבר בכניסתו אל הגן, הילד נכנס עם ביטחון והשתלב בגן ועם החברים לא קושי. עם זאת הילד מאוד אימפולסיבי בתגובותיו ופעמים רבות מכה ילדים אחרים ללא סיבה הנראית לעין. לדוגמה כשיושבים במפגש חובט בילד שיושב לידו שהיה שקט ולא הפריע לו? מהן הסיבות לדעתך להתנהגות אימפולסיבית אלימה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

קודם כל נעים לראות מהשאלה שהבנת את רוח הבלוג- המנסה להבין את הנפש של הילד לפני שמציע פתרונות.
להיתנהגות איפולסיבית ואלימה יש כמה סיבות, אנחנו נאסוף כמה שאלות ונכתוב פוסט בנושא בהקדם. בנתיים נזכיר את אחת הסיבות הנפוצות ושאולי לא תמיד נותנים לה תשומת לב: רמת ריגוש גבוהה ולחץ מגבירים מאד נטיות אימפולסיביות ותגובות אלימות. יתכן שהילד מגיע לגן מרוגש מהמקום החדש, עם מוטיבציה גדולה להישתלב ולכבוש את מקומו. חשוב להזכיר לו כל כמה זמן לנשום, להרגע, להגיד מידי פעם "לאט לאט", "בסבלנות". (הנה חרוז מתאים "גש גש גש בלי להתרגש" "גע, גע, גע להירגע" זה אומנם נשמע פסיכי אבל לפעמים זה עובד).
אם את רוצה לפרט את השאלה להוסיף כמה דוגמאות וביטויים של הילד, זה יכול לעזור לנו להוציא פוסט בנושא מהר יותר.
המון תודה

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני ושרי
הבן שלי בן 4 מדי פעם חוטף מכות בגן מילדים גדולים וחזקים ממנו. בעלי מנסה לחנך אותו שהוא חייב להגן על עצמו והדרך הנכונה היא לא להלשין לגננת אלא להחזיר מכה. הוא אפילו מאמן אותו בתרגילי קונג פו. אבל הבן שלי הוא עדין ורגיש, ובתגובה בוכה שהוא לא רוצה לנקוט באלימות (באלה המילים) שאחרת הגננת עלולה להושיב אותו בפינת החשיבה לכל היום ואף גרוע מכך אולי לשלוח אותו לגן השני. אני לא מסכימה עם בעלי ואומרת לו שהוא צריך לבחור בדרך הנוחה לו אבל שכן הוא חייב ללמוד להגן על עצמו, שכן לצערי במנטאליות הישראלית הוא עלול להיתקל בילדים מהסוג הזה שוב ושוב עד לתיכון. מה עושים? איך מחשלים אותו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

קודם כל תודה על השאלה. כל שאלה כזאת מוסיפה עוד נדבך על נושא רחב באמת. ולפי מספר השאלות בפוסט הנוכחי, כנראה גם נושא חשוב. כמו שנראה, נצטרך להרחיב בנושא.

הורים שמאמנים את הילד בתרגילי קונג פו כדי שירגיש חזק וגיבור כמו אבא- זה דבר נהדר שגם הילד נהנה ומתחזק ממנו. הורים שדורשים מהילד להרביץ בניגוד להוראות הגננת, מאמנים את הילד גם לא לקבל סמכות. כמו שאמר לי פעם ילד אחד: "עכשיו לא רק שהרביצו לי בגן, עכשיו גם הגננת כועסת עלי וגם אבא מאוכזב". בגיל 4 אין לילד עדיין את הקישורים הנחוצים על מנת לקבל החלטה מודעת ונבונה מתי מתאים "להחזיר" כפי שתואר בבלוג. הילד שלך לא רק רגיש ועדין הוא גם חכם ונבון. הוא בוחר לא לעשות משהו שעדיין איננו בשל לעשותו.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום
איזה יופי של אתר ,ואיזה עצות טובות,מעמיקות, ומ"החיים" כדרכך.לעולם לא אשכח איזה מורה טובה היית לי במכללה, בקבוצה שעשינו אצלך בבית ,בחטיבה ואחר כך לחיים. אמליץ על האתר לסטודנטיות שלי ויהי לי עוד מקום לשאוב ממנו וללמוד
תודה
אמירה מהחטיבה לשעבר ומהמכללה

נעמה אמר/ה...

הי גוני ושרי, תתחדשו על הבלוג. אני נהנית מאוד לקרוא אותו. גוני אנחנו מכירות, היינו אצלך ביעוץ ואנחנו מיישמים הרבה ממה שיעצת לנו ושמחים מאוד בתוצאות.

שאלה בנושא קרוב...
כשילדי מתווכחים אני משתדלת לתת להם לפתור את הבעיות לבד. אם אני לא מתערבת,ביתי (בת 4.5) מוותרת. בהתחלה היא מביעה את דעתה באופן ברור אבל מהר מאוד משנה את דעתה בהתאם לדעתו של אחיה הגדול (7).

דוגמא:
ישבנו באוטו בנסיעה ארוכה. נשארה במבה אחת גדולה. לפני שעוד הספקתי לתת להם את הבמבה התחילו להתקוטט ולהתווכח מי יחלק ואיך תחולק הבמבה. ביקשתי שיחליטו ביניהם ויודיעו לי.
הבת שלי הציעה כמה הצעות יפות, גם הבן שלי, אף אחד לא היה מוכן להתפשר. אני הייתי קשובה מאוד, לא רציתי להתערב אבל גם רציתי לעזור להם למצוא פתרון אם יתקעו. עוד לפני שהספקתי לומר מילה הבת שלי מציעה " יש לי רעיון... (השם של אחיה) יחלק לנו". תם ונשלם. הבן שלי חייך באושר והבת שלי כרגיל- ויתרה.אותו דבר מתחיל להיות עם אחותה הקטנה (2).כשזאת מתעקשת, זאת מוותרת.

לא מאושרת מזה, בלשון המעטה, אבל גם לא רוצה להיכנס להם בויכוחים...
? איך מעודדים אותה להתעקש להשמיע את הקול שלה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

אמירה שלום,
תודה רבה על תגובתך. נחמד לשמוע מידידים וותיקים דרך מדיה חדשה.
אשמח מאד עם תסייעי להפיץ הלאה את הבלוג בסמינר.
גוני

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

נעמה שלום,
בוודאי נעסוק בהמשך בנושא אחים בהרחבה ובמיוחד בשאלה שהעלית- עד כמה להתערב.
בינתיים: כמו בלימוד נהיגה כך גם בין אחים אנחנו זזים הצידה ולא מתערבים רק כשאנחנו בטוחים שהנהג יודע כיצד לנהוג. וגם אז ישנה עדיין תקופת חניכה. אם את מרגישה שנעשה עוול חוזר לבתך תתערבי! אם את תעזי לעמוד מול הבן אולי גם הבת תרשה לעצמה. חוץ מזה בנות עסוקות ברגשות של השני ומוכנות להתחשב הרבה לפני הבנים. גם אם בנך מנצל זאת היא עדיין מפתחת יכולת התחשבות בזולת ומגיעה לה הכרה והערכה, בליווי הסתייגות שהיא "לא חייבת לוותר". או בלווי הנחייה "לפעמים תוותרי ולפעמים לא העיקר שלא בכל הפעמים תוותרי".

נעמה אמר/ה...

תודה על התשובה . אשתמש בה בהחלט כמצפן...
הבעיה היא לא בלהעז לעמוד מול הבן שלי אלא בלדעת מתי ואיך להתערב בויכוחים האין סופיים שלהם. מתוך ניסיון החיים שלי יש קו דק מאוד המפריד בין התערבות שמעצימה והתערבות שהיא מקטינה ומחלישה.

אנונימי אמר/ה...

יופי של בלוג

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
אני לא בטוחה שאני פונה במקום בנכון, אני לוקחת טרמפ על התשובה שלך בעניין פרשנות של ילד שמביאה לבכי: עשו לי, בכוונה ודומיהם.
יש לי בן, ישי, הוא בן 12.מידי פעם, בעקבות כל מיני טריגרים של מריבה או משהו שלא השביע את רצונו, הוא מתחיל לבכות ולהתלונן שלא אכפת לי ממנו, כשנוגעים בדברים שלו אני לא עושה כלום, ככה ים של טענות קיפוח. אני חייבת לציין שברגיל הוא ילד נחמד וזורם. אני אוהבת אותו במיוחד. קל וכף לאהוב אותו. [אני גם מכירה את זה שיותר קשה להשפיע עליו אהבה]. הוא מקבל חיבוקים ונשיקות. גם בחברה הוא במקום מצוין. אהוב על חבריו ומוערך.
אולי יש מקום לציין שהרבה שנים הוא היה הקטן בבית, [השלישי].
איפה מרגיעים לו את זה? כשזה מתחיל אין דרך להגיע אליו. לפעמים לנער על ידי הסחה או STOP. אם אני מתחילה שבאמת כואב לי שכך אתה מרגיש וכו' הוא רק הודף ונכנס עוד יותר.
מה עושים כדי לעזור לו ולי? [לאבא שלו הוא פחות מתבכיין על כל אלו].
אשמח מאוד בתשובה,
אימא של ישי.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאמא של ישי, שאוהבת אותו במיוחד.
בגיל שתים עשרה בנים מתחילים להתקרב אל קבוצת השווים ולקרר רגשות כלפי המשפחה.זה קשה במיוחד לבנים שאמורים למתן רגש חם כלפי האם. אולי בנך שהולך ומששתחרר ממך מתבלבל וחושש שזה מה שקורה לך.ואולי אתם לא מבינים משהו שהוא מנסה לומר לכם. ואולי הוא רוצה שתתיחסו לדעותיו כמו לדעות של נער בוגר...
בכל מקרה הדרך לטפל בזה היא לנהל שיחה לא בזמן שזה קורה, אלא למצוא זמן נוח לשניכם, בארבע עינים. בקשי ממנו להסביר לך יותר בפרוט למה הוא מתכוון. בקשי ממנו דוגמאות.נסי להבין את הצד שלו. אמרי לו שתחשבי על זה. קיבעו זמן נוסף להמשיך ולדבר על זה. סכמו שזו הדרך לטפל בנושאים שכאלה, ולא להתלונן.
נשמח לשמוע איך הלך.

אנונימי אמר/ה...

הי,
עבר כל כך הרבה זמן ורק היום ניהלתי שיחה עם הבן שלי.
הוא זכר שאמרתי לו שאני רוצה לשוחח איתו. היה בינינו רגוע ונעים,
הזכרתי לו את המשפטים שהוא אומר. מיד הוא אומר לי:
תעזבי אמא זה רק מעצבים. ככה הוא אמר לי כמה פעמים. יש קטע אצלו כזה. לתת לעצבים להשתחרר. לשמוע ולחכות שיצטנן.
אני בכל זאת דברתי איתו שבגיל שלו קצת מתקרבים לחברים. לפעמים כועסים יותר על ההורים ומתרחקים מהם. הוא התחיל לומר שהוא יהיה קרוב, אמרתי לו שזה טוב שזה קורה. זה כמו שאנחנו שמחים שתינוק מתחיל ללכת אפילו שהוא לומד להתרחק מאיתנו. ככה האישיות שלו מתפתחת.
השיחה הייתה טובה. אני לא יודעת אם יש קשר בין הדברים. הא?
אמא של ישי

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאמא של ישי
יופי שחזרת אלינו, ויופי של שיחה!
שיחות שמראות התענינות בנפש של הילד, לא מפרשות אותו, לא מטיפות או מנסות לחנך, אלא רק מציעות עוד אפשרויות להבין את ההתנהגות עוזרות לילד להבין שיש קשר בין מה שהוא ואיך שהוא מתנהג. זה לא סתם עצבים, וזה לא שבאמת מקפחים ולא אוהבים אותו. זה איזה שהוא הלך רוח שיכול לנבוע מכל מיני סיבות. לא צריך לפחד ממנו וגם לא להדחיק אותו.
נשמע שניהלת את השיחה ממקום מכבד ואוהב. זה בודאי יקל עליו להתרחק, אבל לא יותר מדי!
המשיכו להנות זה מזו.

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות