אני כבר סלחתי

נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.

הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.

הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.

האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?

כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הוא יכיר באחריות שלו לרגשות הקשים של השני ויבקש ממנו לסיים את ההרגשה השלילית מבלי שישמור לו טינה. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע. בהמשך הוא ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.

עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. ("בוא נתעלם, נשכח, לא נדבר יותר לעולם על זה שירקתי עליך ונשכתי אותך") אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!

נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.

חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.

על מצבים בהם בקשת סליחה יכולה להתאים - מריבות אחים, רשיון לריב, הוא הרביץ לי מציקים לי, משגעת נפילים.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

"יצאתי צדיק" -מה נידרש כדי שהיכולת לבקש סליחה תתפתח.

2 תגובות

הכסא הרביץ לי

הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?

ילדים בגיל הרך מתבטאים באמצעות מחוות, תנועות וקולות. זו דרכם להראות שהם נפגעים ולהזמין את ההורים להכיר ברגשותיהם. כשההורה מחקה את הקולות והג'סטורות של הילד, בשינוי קל (קצת יותר לאט, קצת יותר מודגש, באינטונציה גבוהה) התינוק מבין שהבינו אותו. הוא מרגיש מורגש.

בשנה השנייה לחיים, בהיעדר ג'י. פי אס, הוא מרבה ליפול, להיתקל ולהחבל. ככל שהיכולות המוטוריות גוברות, הפעוט מתחיל לשמוע הרבה "לא" ו "אסור". הנאה משותפת ורגשות חיבה מפנים מקומם למצבי קונפליקט, רגשות מנוגדים, אכזבה וכאב. בגיל הזה התגובות הן ספונטניות ובראשיתיות, הביטוי הרגשי עוצמתי ונדרשים הרבה אנרגיה ומאמץ כדי לבלום אותם.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשות החזקים והבלתי מוכרים היא להזמין את ההורים לקשר. לתגובתם השפעה מרכזית על הגברת הרגש או על התפוגגותו.
כשבנכם מקבל מכה מהכיסא, פורץ בצווחות ומנופף בידיו "נוּ נוּ נוּ לכיסא" הוא רוצה להיות בטוח שהבנתם אותו. כשאתם חוזרים אחריו (בלי ציניות, לגלוג או הומור על חשבונו שהוא אינו מסוגל להבין), מנופפים באצבע מול השולחן ומוסיפים מילים משלכם הוא קולט שאתם כועסים את הכעס שלו - ומתרצה.
כשהוא בוכה , מושיט את ידו לנשיקה ואתם משמיעים קולות תואמים ומנשקים את המקום הכואב, הוא מבין שאתם בוכים את הבכי שלו - ומתנחם.
כשהוא צורח מזעם ואכזבה ואתם מראים שהבנתם אותו ואחר כך מוסיפים מילות הרגעה או מציעים פתרונות למצב, הוא יודע שאתם מכירים בזעם שלו ולא זועמים עליו. המחלקה לזיהוי פלילי (מז״פ) במח, האיזור הזה שאמור לזהות האם באמת קרה או לא קרה משהו נורא, לומד למלא את תפקידו ("לא נורא", "בסבלנות", "תיכף זה יעבור") . 

כבר בגיל הזה אם אי אפשר לנצח עליהם מצטרפים אליהם. מנגנים קצת יחד איתם ורק אחר כך מרגיעים. זוהי הורות מנצחת.

אל תחששו. אתם לא "עובדים עליו" אלא עובדים בשבילו, למענו. כמו בטנגו, אתם מתאימים את עצמכם אליו והוא מתאים את עצמו אליכם. ומהמחול הראשוני הזה תצמח היכולת לזהות נכון ממה צריך להבהל וממה לא, ואיך להרגע בנוכחות מישהו אחר קרוב.

עוד על החשיבה המיוחדת של גיל שנתיים, קראו: "גיל שנתיים הנורא", "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקפי זעם (המשך), "זה משחק זה", "מחבואים", "את זה".

10 תגובות

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

3 תגובות

העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג

אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.
האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.

יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".

1 תגובות

סליחוש....

כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?

רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!

ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. (ראה פוסט "אני כבר סלחתי").

בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.

בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !

עוד על הקניית ערכים, מוסר והכרת תודה קראו:

שקרים לייק - שקרים של קטנים
קנאה בין אחים -אחד לך אחד לי
קנאה - למה לו ולא לי
להודות מכל הלב
אני כבר סלחתי

16 תגובות

רוצה חברים

לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.

איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?

קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים.

הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!

ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.

בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.

בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.

חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??

עוד בנושאים דומים קראו:
כיצד לעזור להם להעדיף חברים על מחשב – "במחשב או להשתלב".
מה לעשות כשהילד יותר מדי תחרותי – "תחרות בין ילדים".
על התמודדות עם מכות והצקות – "מציקים לי", "הוא הרביץ לי".
כשאחד עושה הרבה והשני הרבה פחות – "אי שוויון בנטל".

5 תגובות