הכנה לכיתה א'

ההכנה היעילה ביותר ללידה היא הלידה הראשונה. ההכנה המוצלחת ביותר להורות זה הילד הראשון. ההכנה הטובה ביותר לבית הספר זו כיתה א'. וזהו גם עיקר תפקידה.

ספרים ומאמרים בנוסח "אבא ואמא עולים לכיתה א'" מנחים את ההורים להתייחס אל הילד כאל בוגר ועצמאי; לארגן את סדר היום, החדר שלו והאביזרים הנחוצים כך שתהיה לו אפשרות ללמוד; למלא חוברות עבודה כהכנה לקריאה וחשבון; לדאוג להיכרות מוקדמת עם מורים וילדים מכיתתו; לתאר לו בפירוט מה עומד לקרות. הכל חשוב. אבל חשוב עוד יותר לא להפריז.

כשם שילקוט מלא מדי מכביד על הילד, כך גם מידע שהוא אינו מבין על משהו שהוא אינו מסוגל לדמיין מעורר בו חששות וציפיות לא ריאליות.

ילד בגיל שש עדיין סבור שללמוד זה בזבוז זמן יקר ואמא מתעקשת שהוא ימלא חוברות כי היא לא אוהבת שהוא רואה "בוב ספוג". קריאה וכתיבה לא מדאיגים אותו. הוא מניח שתוך שבוע שבועיים זה בכיס שלו. אבל הוא לא יודע אם הוא יזכור איפה הכיתה שלו והיכן השירותים, מי המורה ואיך קוראים לה, היכן לשבת ומה שמות הילדים. בית הספר נדמה לו כמו פאזל של 1000 חלקים שכולו פרצופים. ובכלל, הוא עוד לא החליט אם הוא רוצה להיות גדול או קטן, לחזור לגן... או להתחתן.

המעבר לכיתה א' הוא מעבר רגיש מסביבה אינטימית בה הצרכים של הילד במרכז והרבה הכוונה ועזרה ניתנות מדמויות קרובות ומשמעותיות. בבית ספר, לעומת זאת, ההוראה מתרחשת בתוך קבוצה גדולה וכמעט שלא לבד. 
יש תביעה לפעול על פי כללים אחידים, להתיישר על פי קו מסוים ולדחות מענה מידי לצרכים גופניים ונפשיים. ישנה ציפייה שהתלמיד יתגבר על סערות פנימיות בכוחות עצמו, יגייס כוחות ללמידה וישכלל תהליכי חשיבה. הוא אמור לחשוב באופן אוטונומי, לבקר ולחזק את עצמו גם כאשר הדרך להצלחה רצופה ניסיונות וכישלונות. זה נשמע קשה אבל לא מוכרחים ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, בשבוע האחרון של החופש או בשבוע הראשון ללימודים. ואפילו לא בשנה אחת.

אם אתם הורים מסורים ששולחים בפעם הראשונה ילד לכיתה א' (בפעם השנייה אתם תהיו מוכנים!), המשיכו להיות הורים מסורים ואת ההכנה לבית הספר השאירו למורה. נסו להיות יותר קרובים, אוהבים וזמינים. לוו והחזירו את הילד מבית הספר בעצמכם ועיזרו לו לעשות זאת בחיוך. האמינו, כדי שגם ילדכם יאמין, שאפשר להתרגל לכל דבר, לעמוד בכל דבר ואפילו ללמוד לאהוב אותו. היו שם כדי להבין, לעזור, להרגיע ולעודד. (ראו גם .. לקראת שנת הלימודים החדשה).

          ילד - "איזה טיפש הייתי כשרציתי ללכת לבית ספר!"

          אח - "נכון, אבל אם לא היית הולך היית נשאר טיפש!"

אין מנוס מבית ספר וכל מה שקשור בו. זה משהו שצריך לעבור כדי לגדול. ואין אפשרות לא לנוע קדימה.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כל הכלים לעזור לילד ללכת ולחזור מהגן בשמחה- ״אני חוזר הביתה״

8 תגובות

קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח!

כבר קיבלנו תלונות מהגן של בננו הבכור שהוא לא יושב במקום אחד, שוכח לסגור את הפה, מתקשה להתמיד, עובר מפעילות לפעילות בלי לסיים. בבית הוא מפוזר. שוקע במשחק תוך כדי התלבשות, לובש חולצה על הסוודר, מפזר קורנפלקס ולא שם לב, לא מוריד מים באסלה, פשוט שוכח. הבת הקטנה ממנו הולכת בדרכיו.

אני מורה בבית ספר. אני רואה ילדים שסובלים כל הדרך בבית ספר- או בגלל קושי להסתגל לדרישות או מהריטלין. המחשבה שאולי גם הילדים שלי מפתחים הפרעת קשב מעוררת בי חלחלה. האם אין מנוס מזה?



תנו שם לסיפור:

יוסי התעורר בבוקר. הוא החליט שהפעם הוא יעשה הפתעה לאמא. הוא יתארגן מהר ולבד ויגיע לבית הספר בזמן. יוסי הסתכל בשעון וראה שעדיין מוקדם. אם הוא ישכב עוד 5 דקות הוא יהיה רענן ומלא מרץ. 5 הדקות הפכו ל10 דקות ואחר כך ל-15. אבל לא נורא. עכשיו הוא כבר ממש ערני. הוא קם וניגש להוציא את הבגדים מהארון. כשמשך את החולצה נפלו כמה בגדים לרצפה. הוא התכופף להרים אותם ושם לב שעל הרצפה פזורים לורדים מאתמול. כדי שלא יפריעו לו הוא החליט להכניס אותם לקופסא. הוא נזכר שאתמול חסרו לו כמה צבעים בקלמר ולכן הלך לחפש את התיק כדי לבדוק מה חסר. הוא לא זכר איפה התיק נמצא. אולי בכניסה לבית? בדרכו לכניסה הוא הריח ריחות של אוכל מהמטבח. הוא חשב: "מוטב שאסיים לאכול קודם, אצחצח שיניים ואז אזדרז ואתלבש". הוא ישב לשולחן וקרא לאימו שתתן לו את ארוחת הבוקר כמו לאחיו הקטן. כדי להעביר את הזמן עד שאימו תתפנה, הוא הדליק את הטלוויזיה...

בשבע וחצי יוסי עדיין ישב מול הטלוויזיה, עם פיג'מה, מתקשה להבין מדוע גם הבוקר הזה הסתיים בכעס. הוא הרי הזדרז והשתדל לעשות את הכל כמו שצריך.

הנה מספר שמות שקיבלתי מהורים: "הסיפור של חיי", "יוסי, ילד שלי מוצלח", "זה קורה במשפחות הכי טובות", "הצילו!"...

כפי שכתבנו בעבר, קשב פירושו היכולת להגביר פעילות באזורים במוח לצורך קליטת גירויים, עיבוד מידע וביצוע מטלות.

ב-ריכוז הכוונה ליכולת להשקיע מאמץ מכוון לביצוע מטלות, לחשיבה, למידה וזיכרון באופן מודע ולאורך זמן.

השנה הראשונה לחיים מאופיינת במוסחות גבוהה. הבייבי מסיט את הקשב מגירוי אחד למשנהו ובמיוחד לכאלה חדשים, מתחלפים, קולניים, פתאומיים. אם הוא מצוי בסביבה מלאת קולות, צורות וצבעים שזזים ומשתנים הוא יתקשה להפנות את הזרקור הקשבי למשהו מסוים ויזפזפ בעודף לכל הכיוונים. אל מול הרבה משחקים הוא יתקשה לשחק במשחק אחד, או להתרכז באכילה גם כאשר הוא רעב.

בשנה השנייה התינוק מסוגל להתעלם ממסיחים. לפעמים, כדי להצליח להתמיד בעיסוק מסוים הוא יפנה את הגב, יתרחק ויתעלם ממה שקורה סביב. זו לא מרדנות - זהו קשב סלקטיבי (גיל ההתבגרות עוד לא כאן!). בשלב זה הוא עדיין אינו יכול להקשיב תוך כדי פעילות. בשביל זה יש את השלב הבא בו הפעוט מצליח, עם מעט עזרה, לעצור, להעביר את תשומת ליבו לדובר וחזרה למשחק. היכולת הזו הופכת בהדרגה לספונטאנית מספיק על מנת שהוא ימלא הוראות פשוטות, יציית לגבולות (זו לא בדיקת גבולות. זהו קושי להקשיב להוראות!) וישחק עם עוד ילד.

מהשנה הרביעית היכולות הללו (להפנות, למקד ולהסיט קשב) הולכות ומתבססות. טווח הריכוז קצר אך מאפשר הקשבה לסיפור קצר ולימוד בתוך קבוצה קטנה.

עד גיל 4-5 הילדים לומדים להקשיב ולהתרכז.

מגיל 5-6 והלאה הם מקשיבים ומתרכזים כדי ללמוד דברים אחרים.

בשנים הבאות רואים עליה מרשימה ביכולת להתרכז גם לנוכח הסחות, להתרכז על פי דרישה חיצונית, להפסיק ולחזור לסיים את אותה משימה. ילדים מתכננים, מתארגנים, מסננים, בודקים, מתקנים ומחזקים את עצמם. היכולות הללו מתפתחות בעיקר כתוצאה מאימון ותרגול בבית, בבית הספר ובחיים בכלל.

היכולות הקשביות של ילדיכם בגיל 4-5 אינן המילה האחרונה. הרכבת של הפרעת הקשב עוד לא יצאה לדרך. ראו בהשכמה, בארוחות ובמקלחות הזדמנויות פז לתרגל קשב וריכוז ולא רק משהו שצריך לסיים בדרך לעבודה או לשינה. אפילו חצי שעה ביום של משחקי קופסא ויצירה, פעילות משותפת ברמה לא קשה ולא קלה מדי, בשקט וללא מסיחים (כמו טלפונים, רדיו, הפרעות שונות) כמוה כאימון קשבי יקר ערך.

שימו לב כאשר הם מצליחים להתמיד, להתרכז, לסיים, להתעלם ממסיחים. שבחו אותם על כך כדי שיבינו מה מצופה מהם.

מעולם לא שמעתי ילד שמתלונן על הפרעת הקשב של הוריו. תמיד אלו ההורים שמתלוננים על הילד. זו איננה הוכחה שהפרעת קשב עוברת "בירושה" מאח לאח ומילד להוריו. ליתר בטחון, כדי שזה לא יקרה זכרו שהתרופה הטובה ביותר לחוסר קשב וריכוז היא תרגול קשב וריכוז. וכשזה לא מועיל אפשר לשקול ריטלין.

עוד באותו נושא קראו:

על סיבות תרבותיות לקשב לקוי: "אתה לא מקשיב לי"

על קשב ושיעורי בית: "לעשות רק מה שבא לי"

על בניית הרגלים: "הרגל זה הרגל", "הורים כמו GPS"

על אימפולסיביות והיפראקטיביות בחג פורים: "פורים שלא נדע"

ועל עיסוק בשעות הפנאי: "משעמם לי", "מי ישחק איתי"

14 תגובות

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?

ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.

בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

31 תגובות

פתאום הורים. הקרב על השפיות.

עברו רק חודשיים מאז הלידה ואני מתחילה לאבד את השפיות. מתינוק רגוע וישנוני הבן שלי הפך ל"נחום-תקום". סרבן שינה שנרדם רק תוך כדי הנקה, לפרקי זמן קצרים, ומתעורר בקלות. הוא סובל מגזים, בוכה לעיתים תכופות ונרגע בעיקר על הידיים. חברה סיפרה לי על דיסקים של  רעש מכני (כמו של שואב אבק או מייבש שיער) שמשמיעים לתינוקות וזה עוזר להם להירגע. שמעתי גם על נדנדה שמתנענעת מהר וחזק וזה עושה את הטריק. זה לא נשמע מרגיע, אבל אולי אני טועה.

מה חסר לי? במה אני אשמה? מה אני עושה לא טוב? מה את יכולה להוסיף לי? 

     

עד גיל שלושה חודשים היחסים עם התינוק יכולים להיות מוזרים. כל פעם שהוא מתעורר- או שהוא בוכה או שהאמא בוכה.

אמאל'ה יקרה, התעודדי! ככה זה תינוקות!

מה שחסר לך, קרוב לוודאי, זה שעות שינה ואיזו שהיא רוטינה וסדר יום שיחזירו לך את השליטה על חייך ואת הסבלנות.

את לא אשמה בשום דבר. אם בכלל, את אשמה בכך שאת שוקעת ברגשות אשם במקום להשליכם לפח. אשמה לעולם איננה יועץ טוב.

מה שאני יכולה להוסיף לך זה קצת ידע על התפתחות של תינוקות. מרגע הלידה מופעלות אצל התינוק מערכות שונות שמוזנות לתוכו בזו אחר זו. כמו תוכנות מחשב. הראשונה שמקדימה להתפתח זו המערכת שמעוררת את התינוק לפעולה (המערכת הסימפטטית). היא מאקטבת את הפה, מערכת העיכול, העיניים, הידיים ולבסוף את כל החושים. זו הסיבה שהפצפון הופך ערני, בכייני, צרכני וצרחני יותר ויותר. ההבשלה של המערכת הזו מתבטאת בהעדפה של מצבים המתקשרים עם הנאה: העדפה להסתכל על פנים, להיות על הידיים, להריח את אמא, לחוש את חום גופה, לחוש את טעם החלב בפה, לזכות בליטוף, נענוע, להאזין לקול אנושי אוהב ומתנגן. ההבשלה מתבטאת גם בקול מחאה כשמגע מענג מסתיים, כשגזים ממערכת העיכול פורצים החוצה כמו אדים וולקניים, או כשהתינוק מרוגש ומעורר חסר יכולת להרגיע את עצמו לבד.

רק במהלך החודש השלישי לחייו (סוף סוף!) נכנסת לפעולה מערכת העצבים המרגיעה והמווסתת (המערכת הפרא-סימפטטית). בזכותה הוא מצליח להסיט מבט כדי להימנע מעודף ריגוש. הוא מסוגל להאט נשימה, להוריד דופק ולהפחית לחץ ובכי כתגובה לריח, קול ופנים מוכרות המשדרים שלווה ורוגע. הוא מתחיל לחפש באופן פעיל אחרי גירוי אהוב (מוצץ, מובייל, אצבעות ידיו ורגליו, משחק מונוטוני). עד גיל חצי שנה השינה שלו הולכת ומעמיקה ולבכי שלו (ושלנו) יש גם סוף.

הורים שלמדו להסתייע בטכנולוגיה מודרנית מנסים להיעזר בה כדי להרגיע את הרך הנולד. שימוש ברעש (לבן, וורוד או בכל צבעי הקשת), בטלוויזיה, או בנדנודים חזקים דומה למי שמשמיע מוזיקה מחרישת אוזניים בפול-ווליום כדי לא לשמוע את הקולות מהבית השכן. זה אולי ממסך את הגירוי המטריד ואפילו מתיש ומרדים, אבל רחוק מלהרגיע ולא תורם להבשלה ולחיווט נכון של מערכת העצבים, השינה, הקשב והריכוז. את זה רק מבוגר רגוע, סבלני, שמדבר בקול רך, משקיט, לאט, מעט (ובלי בבל"ת) יכול לעשות.

 (קראו גם: פתאוםהורים/הקרב על הבכי).

 אישה שגידלה שבעה ילדים מוצלחים התראיינה לעיתון מקומי. היא נשאלה מה הכי נחוץ להורים?

- "נסיון!!"

- "ומה נותן הנסיון?"

- "מקבלים החלטות נכונות"

- "ואיך צוברים ניסיון?"

- "מקבלים החלטות לא נכונות!"

אמאל'ה יקרה, מה שבעיקר חסר לך זה ניסיון. הרשי לעצמך להתלבט בין פתרונות טובים יותר וטובים פחות, בין מה שקל למה שאידיאלי. לבסוף תגיעי לפיתרון האופטימלי. ובנתיים, מערכות העצבים של שניכם יבשילו. ככה זה אימהות. 

לקריאה נוספת:
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על הבכי". 
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״

14 תגובות

״לעשות רק מה שבא לי״ - על הקושי לגייס מוטיבציה

לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?

היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.

גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.

אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.

להדפסה, לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההדפסה מצד שמאל.

על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב – "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS-  ההמשך".

כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש -  "הרגל זה הרגל".

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: "הוויכוח פורח ההרגל בורח "

ל קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו  - "תמורה בראש השנה", "ראש השנה- למה זה טוב?".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

ומה קורה בגיל ההתבגרות:  "גיל ההתבגרות", "ציות בגיל ההתבגרות"

10 תגובות

אתה לא מקשיב לי

באספת הורים בבית הספר דווח לנו שלבננו יש בעיות בקשב ובריכוז. אנחנו מתקשים להבין: הוא ילד מלא מרץ, קופצני וחסר מנוחה ולפעמים לא כל כך זהיר. אבל כשהוא עושה משהו שהוא אוהב הוא מתרכז מצוין. מאז שהכנסנו מחשב הביתה הוא מסוגל להעסיק את עצמו לאורך זמן. כשהוא רואה סרט הוא שקוע כל כך שגם אם הספה תעלה באש הוא לא ישים לב.

מדוע בבית הוא מסתדר ובבית הספר לא? איך זה שבגן לא היו בעיות ובבית ספר יש? 

     

הפניית קשב פירושה מתן תשומת לב לגירויים מסוימים על ידי הגברת הפעילות העצבית באזורים רלבנטיים במוח. בשנה הראשונה לחיים מופיעה היכולת לשמור על ערנות, לשים לב לגירויים בולטים (חזקים, מהירים, משתנים, פתאומיים) ולהתביית עליהם. יכולות קשביות אלה הן בלתי רצוניות, לא מודעות וראשוניות.

מהשנה השנייה לחיים והלאה מתפתחות צורות מגוונות ומשוכללות יותר של קשב. זה קורה כאשר מישהו אחר מתייחס לקשב של הילד ברצינות, מכוון אותו להתרכז בגירויים פחות בולטים ויותר חשובים ולהתעלם מאחרים ("תקשיב לאמא...” "אל תשים לב לאבא, הוא עושה קונצים.."), מלמד לחלוק קשב משותף עם מישהו אחר ("תקשיבי לי.. תעני לי... אל תעני לי!"), לשים לב לסדרת פעולות ("קודם גרביים ואחר כך נעליים, ולא ההיפך!") וכמובן להירגע כשצריך ("גע,גע, גע - להירגע!"). לאט לאט הקשב נעשה מודע ונשלט ומתפתחת תובנה לפעולות הנדרשות על מנת לשמור עליו לאורך זמן.

קשב לקוי נגרם מסיבות שונות. ישנן ראיות המצביעות על התגברות התופעה כתוצאה מגורמי תרבות כגון: חוסר פעילות, שינויים בתזונה וחשיפה עודפת למשחקי מחשב וטלוויזיה, בנוסף על נטייה גנטית.

העובדה שבנכם מתרכז מול צגים ומסכים משמעותה שהוא קיבל תרגול אינטנסיבי של קשב ראשוני, קופצני, למשימות פשוטות וחזרתיות (זיהוי, לחיצה, הזזה), לתכנים קלים להבנה וגירויים מרגשים ומושכים.

הקשבה אמיתית משתדרגת בקשר עם מישהו אחר, משמעותי. ושום מחשב או תוכנית טלוויזיה לא יכולים להוות תחליף מוצלח. אלו האחרונים מחזקים קשב פרימיטיבי לגירויים חזקים ומתחלפים. זהו קשב כוזב וכפוי המושך ילדים (והורים..) להתביית על הצג ללא כוונה, אפילו אם אינם מעוניינים בכך.

אולי הסיבה שהמורה מדווחת על בעיות בכיתה נובעת מכך שהיא איננה מסוגלת להתחרות עם חלליות ששולחות קרני לייזר, רובוטים שיורים לכל עבר, או חייזרים ענקיים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ. בשביל להאזין למורה ולקרוא אותיות שכתובות על הלוח (שמשום מה אינן זוהרות וצבעוניות..) יש צורך בקשב ובמוטיבציה מסוג אחר.

עם השנים, ככל שרבות המשימות והאתגרים הדורשים ריכוז וקשב מאומץ, עולה האבחנה של הפרעת קשב. מה שנראה בגן כסטייה קלה מהתפתחות נורמטיבית עלול להוות בעיה מאוחר יותר. כדי שהבעיה לא תחריף עודדו את בנכם לפנות ולעסוק בעיסוקים שדורשים קשב והתמדה מרמה גבוהה יותר: פעילות גופנית, משחקי לוח והרכבה, סודוקו, תשבצים, קריאה, שיחות - כל מה שמפעיל את התאים האפורים ולא רק את המקלדת.

אם הוא יצבור הרבה שעות מחשב הוא אולי יזכה להציל את העולם מכליה. אם הוא יצמצם צפייה במסכים וירבה במשימות שמחייבות מאמץ שכלי הוא יזכה להציל את יכולות הקשב, הלמידה והחשיבה שלו.

מה עדיף ?

השלבים בהם מתפתח הקשב ובאיזה גיל צריך להתחיל לדאוג - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"

מה קורה לקשב שלנו בזמן מנוחה ולמה חשוב לאמץ את התאים האפורים - "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות"

מה בין דמיון מפותח להפרעת קשב וריכוז מסוג חולמנות - "מחשבות נודדות, חלומות בהקיץ (המשך)"

איך נעבור את הבקרים בשלום ונעזור להם לפתח עצמאות - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - ההמשך"

מה הקשר בין אכילה לקשב וריכוז - "אוכל זה לא משחק"

מה כדאי לעשות עם הילדים בשעות הפנאי -"משעמם לי", "מי ישחק איתי"

10 תגובות

אוכל זה לא משחק – הרגלי אכילה.

"אנונימי" אמר/ה...
אצלנו קורה משהו דומה. גם הקטנה שלנו נהנית מאוד מאוכל. נמשכת מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך, לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי (היא נהנית לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק אוכל), לכן נתנו לה. לפעמים אנחנו פחות סבלנים ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה. גם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.

מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"נמשכת" ( ילדה שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).

קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.

שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?

נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים) מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות; איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, בקצב קבוע, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .

ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לעשות קצת ניסיונות עם אוכל, במקום אחר/ או עם משהו אחר. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. לאט. בשקט. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת. היום היא תצליח להתרכז חמש דקות באוכל. מחר היא תתרכז עשר דקות בשיחה. ככה המוח עובד.

אחרי הסעודה אל תשכחו לקיים את ההבטחה ולהציע לה לערבב ולחוש מרקמים. היא אולי שבעה אוכל אך לא שבעת התנסויות. לפורר טישו בתה של אמא או לטבול מגבונים בקפה של אבא יעזרו לה להפנים ש"אין משיחין/ משחקין בשעת הסעודה".

בעולם דיגיטלי וחפוז, כשלילדים יש ננו-סבלנות ומיני יכולת לשאת תסכול ולהתעלם מהסחות, הרגלי אכילה הם לא דבר פעוט. כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל ("אל תכניס את ארגז החול לפה!") אפשר ללמד שאוכל זה לא משחק. זה אולי קצת מתסכל, אבל תסכול בא וחולף. 

פוסטים נוספים באותו נושא:

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"

5 תגובות

מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך

אנונימי אמר/ה:
קצת מפחיד. חשבתי שהוא מפתח את הדמיון ואנחנו עושים לו טוב כשנותנים לו לשחק ולשקוע בדמיון. לנו זה נותן קצת שקט ופחות טלוויזיה ומחשב. איך יודעים מתי זה יותר מדי? האם המוח , או הילד בעצמו לא יודע מה טוב לו והוא יפסיק כשזה יהיה מוגזם?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"קצת מפחיד"
היינו רוצים להאמין שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל, מה אם לא?? מה אם אנחנו יודעים מה טוב לנו אבל לא תמיד יודעים מה מזיק לנו? מה אם אנחנו,לפעמים, נמנעים דווקא ממה שטוב לנו?

אנחנו חושבים כמו שאנחנו אוכלים.
בן אדם מסוגל לאמץ דיאטה שתגרום לחסר תזונתי. כך גם המוח. הוא יכול ליצר לעצמו חסך על ידי משיכה לגריה לא מאוזנת.
משחק דמיוני ששוזר לתוכו אירועי יום יום ולא רק תכנים בדיוניים ומלחמות אפוקליפטיות; משחק גמיש שמתפתח ומשתנה מפעם לפעם; שהילד מסוגל לצאת ולחזור אליו לסירוגין ולא לשקוע בו עד אובדן חושים; משחק בו לילד יש שליטה מודעת על מחשבותיו והוא יכול לתקשר ולספר עליהן לזולת - משחק דמיוני שכזה הוא ברכה. אז אתם יכולים לנוח קצת בשקט בלי לשקוע בזה עד אבדן חושים; לעסוק במשהו מרגיע תוך כדי תשומת לב למה שקורה מסביב ומאוד מומלץ להצטרף מדי פעם לילד ,לשחק איתו ולתקשר איתו על עולמו הפנימי. משחק שכזה הוא ברכה כפולה.


אנונימי אמר/ה:
המידע על "מערכת ברירת המחדל" חדש ומרתק עבורי. כאם לילד בן 9 בעל עולם פנימי עשיר ויצירתי זה גרם לי לבדוק שוב דברים שתמיד חשבתי שהם חיוביים. הוא אמנם מסוגל לשתף במשחקים שלו אח או חברים ולהיות איתם באינטראקציה מתמדת, אבל אין ספק שכשהוא "בפנים" זה עד הסוף. בעקבות הפוסט התחלתי לקשר בין היכולת שלו לשקוע במשחק לבין היותו קצת "מרחף" בתחומים מעשיים- מתמרח כשצריך למהר, דפים נאבדים לו, הודעות מבית הספר לא תמיד נמסרות בזמן...
האם לדעתך כדאי להגביל את הזמן שמוקדש למשחקי דמיון, אם רואים שהם סוחפים מדי?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"בודקת"
(ילד בן 9 שנוטה "לרחף")
השבוע התפרסם בעיתון מאמר שטען כי מטלות קלות (לאחר חשיבה מאומצת) המאפשרות למחשבה לשוטט עשויות להגביר יצירתיות. כאיור למאמר ניראה איינשטיין רוכב על אופניו. איינשטיין חקר הרבה ורכב קצת. שיוט באופניים ובמחשבות עזר לו להגיע להארה ותובנות. ארמסטרונג, זוכה הטור דה פראנס שבע פעמים ברציפות, לעומת איינשטיין רכב הרבה וחשב פחות. הוא מצא דרך להפוך מדמות שכדאי לזכור לספורטאי שחפר לעצמו בור (עיסקאות סמים). מסקנה: איינשטיין צדק. היחס שבין חשיבה מעמיקה ושיטוט במחשבות הוא שקובע.
רשת המחשבות הנודדות, כמו הדמיון, חיונית לאינטגרציה של הרבה פרטים, להבשלה תפיסתית וחשיבה יצירתית. היא כוללת הרבה אזורים במוח שבזמן מנוחה מסתנכרנים ומתקשרים ביניהם בגלים איטיים. המינוס שלה שלא תמיד ניתן לשחזר את הפעילות שלה באופן רצוני. כמו חלום שפרח לו. כשהיא אקטיבית מדי היא מפריעה לחלק את הקשב בצורה יעילה.
האם בנך מתאים לתיאור הזה? האם מצד אחד עולמו הפנימי עשיר ויצירתי, אך השליטה המודעת שלו על הקשב והמחשבות לא מספיק טובה?
בגיל 9 כדאי לדבר עם הילד ולגייס את המוטיבציה שלו, כפי שכתבנו בפוסט "חלומות בהקיץ". אפשר וכדאי להגביל את הזמן למשחקים ולהקדישו לפעילויות פשוטות (כמו תחביב, יצירה, הליכה, רכיבה, גינון..)שמאפשרות למחשבה לטייל, לא רחוק מדי ובלי ללכת לאיבוד.

עוד על מחשבות נודדות ראה פוסט: חלומות בהקיץ 

על חשיבות הדמיון ותעתועיו ראה פוסטים: גנב טוב גנב רע, נמר גדול נמר קטן, פורים שלא נדע, ראיתי את פרעה,

על ציור ודמיון ראה פוסט: משפחה שכזאת

2 תגובות

חלומות בהקיץ / מחשבות נודדות

לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ - 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין. האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.


איך עוזרים להם להפסיק לחלום ולעשות שעורי בית ולחזור להרגלים הטובים קראו-

 "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי -

"קשב וריכוז -ילד שלי מוצלח", "אתה לא מקשיב לי", "הורים כמו GPS".

9 תגובות

לקראת שנת הלימודים החדשה

באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

• על בחירת מסגרת גנית מתאימה וההבדל שבין לחץ לאתגר, ראה: "לקראת השנה הבאה"
•  על הקושי שבמעבר למסגרת חינוכית חדשה וכיצד להקל על ההסתגלות, ראה: "אני בראש השנה", "את מי אני אוהבת?"
• כיצד לזהות קשיי פרידה ואיך להגיב אליהם ולהרגיע אותם, קראו את: "עוד לא די", "בסוף תמיד חוזרים לגן", "לחזור הביתה".
• מה קורה להרגלים בחופש וכיצד להתמודד עם שיעורי בית, שווה להציץ ב: "הרגל זה הרגל", "לעשות רק מה שבא לי".
• על קשיי קשב וריכוז נכתב ב "אתה לא מקשיב לי".

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'

4 תגובות