מי ישחק איתי עכשיו?

 

אנחנו מיחסים חשיבות רבה למשחק משותף עם הבן שלנו. תמיד שיחקנו, סיפרנו והצענו לו כל מיני פעילויות. כשהוא ער אנחנו מתפנים אליו. כשמשחקים איתו הוא מקסים. אם אנחנו מנסים לעסוק בעניינים שלנו זה משגע אותו ואותנו: הוא אינו מצליח להעסיק את עצמו, הוא מפסיק לשחק, מתלונן, מסתובב סביבנו ולפעמים גם משתולל והורס.

למה הוא לא מצליח להעסיק את עצמו? איך עוזרים לו?

כפי שהבנתם הצרכים הנפשיים של הילד אינם נופלים בחשיבותם מצרכיו הפיזיים. כדי שילד יתפתח הוא זקוק למבוגר שישחק עימו, ישמע, יראה, יגיב ליוזמות שלו ויציע רעיונות נוספים. אולם, היכולת להעסיק את עצמו מתפתחת הכי טוב כשמתערבים ומכוונים במידה בינונית. "יותר" איננו בהכרח "יותר טוב".

אמא שמרבה לדבר, לשיר, להושיט צעצועים, להדגים, לשאול, להציע רעיונות, לחדש, להקפיץ, להרקיד ולהוציא מהילד תגובות – מציפה את הילד בעודף גירויים והתרגשות. עוררות וריגוש גבוה הופכים להיות המצב הקבוע של הילד, שמצפה שיספקו לו אינטראקציות סוחפות נוספות. הוא נכנס למצוקה כשהוא נשאר לבדו ומגלה שאינו מסוגל לשלהב את עצמו באופן דומה. גם כשאבא מבדר את הילד, ממלא את רצונותיו וחוסך ממנו תסכולים – הילד מתקשה להאמין שהוא מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. הוא משתכנע שנורא לשחק לבד.

התרגשות אינה הנאה. פיצוץ חושים ללא תכלית אינו שמחה.

אם הילד מרוגש השקיטו אותו ("ששש... לאט... בנחת.. בסבלנות..."). היו מוכנים לעשות פחות כדי שבנכם יוכל לעשות יותר. תנו לילד להוביל. עקבו אחר היוזמה שלו. הרחיבו אך במעט את המשחק שלו. אל תגוונו ואל תציפו אותו בעודף רעיונות. נדרש זמן וחזרות רבות עד שמשחק מסוים הופך לתבנית חביבה ומוכרת שכיף לחזור עליה באופן עצמאי.

הוציאו כל פעם משחק אחד (תיבה עם מכוניות, סלסלה עם חיות, לגו, ספרים, יצירה...). שחקו איתו קצת ואז כוונו אותו לשחק בעצמו ("לפעמים עם אמא ולפעמים בלי", "עכשיו אתה משחק לבד", איזה יופי אתה משחק לבד!"). כשהתעניינותו פגה אספו את המשחק והציעו משהו אחר. בהדרגה האריכו את פרקי הזמן שהוא משחק לבדו.

כשאתם חוסכים מבנכם את נוכחותכם אתם מזכים אותו בהזדמנות לגלות רעיונות ויוזמות משלו. כשאתם שוללים ממנו את ההנאה שבחברתכם אתם מעניקים לו אפשרות לגלות את ההנאה שבלהיות לבד, בשקט. החזיקו מעמד מול התלונות שלו. משחק עצמאי איננו צניחה חופשית: אם לא מצליחים מיד לא קורה אסון.


מדוע ילדים משתעממים ואיך לעזור להם - קיראו בפוסט "משעמם לי"
על התפתחות המשחק השקט במקביל להתפתחות קשב וריכוז - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"
על המנעות מציור ויצירה - "אני לא יודע"
על משחק מחשב שבא על חשבון חברים - "במחשב או להשתלב"
איך מעבירים את החופשות בקלות ״חופשת פסח- אוי חופשה שכזאת״

27 תגובות

במיטה משלו

הבן שלי, עוד מעט שנה, ישן במיטה סמוך אלינו. לאחרונה העברתי אותו לחדר משלו כי קראתי שהגיע הזמן. קיוויתי שזה יצמצם את ההתעוררויות וההאכלה בלילה. אלא שהוא קרא ספר אחר. הוא מתעורר, נעמד במיטה, נאחז בי, בוכה בכי מר ומסרב להיפרד. הלב נקרע.

האם טעיתי? אני חוששת לפגוע בו. במשך היום הוא שמח ורגוע, למה בלילה זה מתהפך?

 עד גיל חצי שנה מנגנון השינה מבשיל, השינה לאורך היום מצטמצמת, מתרכזת בלילה ויש הפחתה ביקיצות ליליות. תינוקות ממשיכים להתעורר בלילה אבל מסוגלים להירדם חזרה בכוחות עצמם. שיטת "חמש הדקות" (השכבה, מסר מרגיע, הנחיה ברורה, יציאה מהחדר וחזרה על התהליך כל 5-10 דקות) מסדירה את השינה אם מיישמים אותה בהתמדה (ראה גם: "אמא תרדימי").

למעשה, רוב ההורים כבר יודעים את זה. יודעים אבל מתקשים ליישם. מול זעקות השבר של הפעוט הם מתקשים להישאר אובייקטיבים. הבכי מעורר בהם רגשות חירום. הם רואים בו איתות למצוקה גדולה וציון שלילי להורות שלהם. הם אינם מאמינים בכוחות שלהם, סבורים שאין להם זכות לתת לילד לבכות וחוששים שהוא יחווה את ההשכבה כעונש ונטישה.

בשנה הראשונה לחיים רוב הילדים יכולים להירדם בכוחות עצמם ולישון לילה שלם. יכולים אבל מתקשים ליישם. עזרה רבה בהשכבה והרדמה תוך כדי הנקה משבשות את היכולת להירדם לבד. הרגלי השינה מושפעים גם מהמאפיינים של הגיל (9 חודשים - עלייה במודעות לפרידה. גיל שנתיים - חיפוש אוטונומיה ובדיקת גבולות).  לפעמים, חסך בקשר עם הורה במשך היום מכביד על ההירדמות. בדיוק כשאבא מגיע והמסיבה מתחילה צריך לעצום עיניים...

נראה שבנך מתקשה להיפרד ממך ומכל הטוב שהרעפת עליו. כדי שתוכלי לעמוד מול הבכי חשוב שתביני מה המשמעות שלו (ראה גם: "הבכי לא נגמר"). ראי בו אזעקת שווא ולא אזעקת אמת. זוהי דרכו לומר "אני רוצה את מה שאני רגיל", "לא בא לי לישון, אני רוצה עוד לשחק", "העולם יפה אז למה לכבות את האור?".

נסי לגייס את בן זוגך לעזור בהשכבה. תינוקות יותר סלחניים כשהאבא הוא זה שמשנה את הדפוסים. אימהות מרגישות פחות צורך לעזור לילד כשהן מקבלות עזרה.

כשהדובון הקטן סבור שאם הוא לא ילך לישון החורף לא יגיע - זה הזמן לומר לו: "עכשיו אתה שוכב ולא קם", "עכשיו אתה נרדם לבד", "אנחנו כאן, בחדר הסמוך" ולתת לו לבכות זמן מה. זה איננו "שירות דוב". זהו השירות הכי טוב שאתם יכולים לתת לו בשלב הזה. 

מה מעצב את דפוסי השינה של ילדים, לטובה ולרעה - "אמא תרדימי"

על שינה בשנת החיים הראשונה - "פתאום הורים"

כשקשיי השינה נמשכים לגילאי שנתיים ומעלה - "לישון, עכשיו!"

24 תגובות

חג פורים - שלא נדע!

חג פורים הקודם נפתח בשמחה והסתיים במפח נפש. הבן שלנו היה תזזיתי וחסר מנוחה, הוא התרוצץ ממקום למקום, לא רצה להוריד את התחפושת, רצה להתרחץ עם התחפושת ולישון איתה. הכל נפל לו, התקלקל לו, נקרע לו. הוא התעצבן, נמלא זעם, תקף, האשים ודרש: "הבטחתם לי!", "תקנו לי!" ולבסוף התפרק בבכי.

האם יש דרך שהשנה זה לא יסתיים בבכי?

 חג פורים הוא כרטיס טיסה הלוך-חזור לעולם קסמים. תחפושות שונות נותנות מענה לנטיות שונות, מאפשרות הגשמת משאלות באופן קיצוני ודרמטי. להגזמה יש חשיבות. היא מאפשרת לחוש הכל בעוצמה, עד הקצה. מתוך המקום המסופק קל יותר להכיר במגבלות הכוח והפנטזיה. 
אם הוא לא נהפך לקוסם אחרי 24 שעות, אחרי שגירדו ממנו את התחפושת בשפכטל, אולי הוא בכל זאת רק ילד. (ראה גם: נמר גדול נמר קטן).

מצד שני, ילדים שחשופים לסרטים מזדהים עם הדמויות החזקות והאגרסיביות. כשהם שוקעים בפנטזיה קשה להם לבלום את היצריות המתפרצת. במקום להבין שהאלימות איננה ריאלית, לצמצם את ההזדהות שלהם עם הדמויות הללו ולהיחשף לערכים שכנגד, הם מתקיפים את הסובבים אותם ונבהלים מעצמם. (ראה גם גנב טוב גנב רע).
במצב של ריגוש ועוררות יש קושי להפעיל מנגנונים של בלימה וויסות. גם כשהם מותשים הם לא מצליחים לעצור. המוח דוחף קדימה, להאיץ, להסתכן, לנוע במהירות מדבר לדבר. כל דרישה חיצונית לעצור דומה ללחיצה פתאומית על הברקסים ומביאה לחבטה אדירה ואסון. דמיון ויצירתיות שסופם קטסטרופה יביאו, בעתיד, לרתיעה והימנעות.

כדי להגן על הילד ועליכם מפני תוהו ובוהו רגשי אין מנוס מהגבלה והשגחה שההתלהבות לא תציף ושבנכם לא יקלע למצב לא רצוי או יפגע בעצמו ובאחרים ("בהתחלה נעים-בסוף על הפנים").

הוציאו את התחפושות ותנו לילד להתנסות בהן עוד לפני החג, כדי לצנן את התלהבותו. דונו עימו בהשפעה שיש להתרגשות שלו ("כשאתה מרוגש אתה מתבלבל, שוכח להיזהר"). שתפו אותו באופן פעיל בחיפוש אחר פיתרון ("מה אנחנו יכולים לעשות כדי שלא תתרגש ולא תתאכזב יותר מדי"). בדרך זו הוא יפתח מודעות לקשר בין ההתרגשות וההתנהגות שלו. סכמו מראש על כללים וגבולות ("לא אוכלים ולא ישנים עם התחפושת, לא כופים על אחרים לקחת חלק במשחק הדמיוני...").

במשך החג הישארו בקרבתו. היו רגועים עד כמה שניתן. נוכחות רגועה של מבוגר מפעילה מנגנונים דומים אצל הילד. כוונו אותו להאט, להוריד ווליום, לשבת לנוח ולנשום כל אימת שהטורים עולים והשליטה יורדת. סדרו איתו ואחריו כדי שלא יצטבר אי סדר ובלגן ("גע,גע, גע להרגע"כבר אמרנו?).

תנו עזרה ותמיכה און-ליין לאורך כל החג. כקוסם הוא הופך אותכם למשרתים ולא לשפנים. רק ליום אחד. ופורים, תודה לאל, "רק פעם בשנה יבוא להתארח".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

על התחפושות המצחיקות של החג: חג פורים - כמוני מסיכה

על הרצון להתחפש למין השני ומה זה מבטא: מה זה בן מה זה בת - גרסת הבנות, וגם גרסת הבנים.

על הדמיון ותעתועיו: גנב טוב גנב רע

כיצד להתמודד עם התכנים המפחידים של חגי ישראל: ראיתי את פרעה

על התמודדות עם פחדים אצל ילדים: פחדים של ילדים - הצילו, זבוב!
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים".
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"

עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

6 תגובות

יום המשפחה

כיום זה ברור.
השפעתה החיובית על מדדי הבריאות והאושר מוכחת מעל לכל ספק:
יש לה פעולה חיובית על הלב, מערכת כלי הדם, הנשימה, המערכת החיסונית. היא מביאה לשחרור הורמונים המשפרים את תחושת הרווחה הפיזית והנפשית, מורידים תחושת מתח ומעלים את מפלס האנרגיה. קיים קשר מובהק בינה לבין חיי חברה וכישורים חברתיים.
ציניות, כעס וביקורת עלולים לגרום להיפוך זמני של חלק מהמגמות החיוביות. אווירה לא טובה, תוקפנית, עוינת, ממושכת יכולה לגרום לנזקים ארוכי טווח.
צריכה קבועה שלה בשנות החיים הראשונות מבטיחה שיפור באיכות החיים. צריכה ממושכת (120 שנים) תביא לאריכות ימים. גם לצריכה פאסיבית יש השפעה מחסנת.

נכון. אמרו את זה גם על צחוק, בכי, פעילות גופנית, תה ירוק, דבש... אבל המשפחה היא כל אלו גם יחד. היא צחוק. היא בכי. היא הרבה פעילות גופנית. גם ללא תשתית מיוחדת או הקצאת משאבים יוצאת דופן היא מתפקדת כיחידה לטיפול נמרץ הטובה ביותר שיש.
בשילוב עם הרבה אהבה, למשפחה השפעה מיטיבה מובהקת.

מי ייתן ותבורכו במשפחה שמחה ואוהבת, כל השנה.

פוסטים קודמים בנושאים דומים:

על ציורי משפחה ופשרם: "משפחה שכזאת- ליום האם".
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים".
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

1 תגובות

גיל ההתבגרות

הבן שלנו מתנהג נורא. הוא מתלבש בחוסר טעם, מדבר בזלזול, מזניח את הלימודים ולא לוקח אחריות. ההיגיינה האישית שלו בזבל והזבל שלו בכל מקום. כשהוא מגיע הביתה הוא ננעל בחדרו, מתביית על הפייסבוק , מתכתב עם חברים שאינו מכיר. הוא שומע מוזיקה בקולי קולות. האוזניות הפכו לחלק בלתי נפרד ממבנה האוזן שלו. אולי בגלל זה הוא מסרב להתרחץ.

האם ההתבגרות כבר כאן? מדוע זה קורה? כיצד נערכים לבאות?


מי שמתלבש, מדבר, מתנהג ומריח כמו מתבגר והוא כבן 12 ומעלה – הוא מתבגר! קחו אויר! זה נהיה עוד יותר גרוע לפני שזה נהיה שוב טוב.

סביב גיל 12, עם הכניסה של הורמוני ההתבגרות למחזור הדם, מתחיל תהליך של שיפוץ מאסיבי במוח. מצד אחד ההורמונים, פועלים כמאיצים, ממריצים פעילות באזורים שקשורים ברגשות, תוקפנות, הנאה ותגמול. מנגד יש דילול של מערכת העצבים באזורים קדמיים בקומה העליונה של המוח, שקשורים בניהול קשב, ארגון, תכנון וויסות. כתוצאה מכך המתבגרים הופכים (זמנית!) לציידי תענוגות ורודפי ריגושים. הם הופכים אימפולסיביים (מבחינה ביולוגית!), נוטים להסתכן, מעדיפים סיפוק מידי ומתעלמים מהעתיד. המודעות העצמית וההתחשבות באחר צונחות (לעת עתה!). החוסן הנפשי מתערער. כל דבר מדכא/ מלחיץ/ מסעיר אותם להרבה זמן. הם מפרשים שהזולת משפיל/ מבטל/ מתקיף אותם ונלחמים בו או נוטשים את הזירה בלי לחשוב פעמיים. בסוף התקופה, כשהשיפוץ יושלם הדחפים יתמתנו והבלמים יתחזקו. הגמישות של המוח תפחת, היציבות תגבר והוא יהיה יותר מותאם למה שמצפה לו בהמשך הדרך.
כמו מגורים בבית שעובר שיפוץ, החיים יחד עלולים להפוך לבלתי נסבלים. כדי להרגיש בוגר המתבגר תובע מהוריו שיניחו לו ללכת בדרכו (האימפולסיבית!), שלא יחפרו לו ולא ישחקו לו על המצפון (שנרדם!). כדי שהוא יגדדדדדל להיות מבוגר אחראי הוא זקוק שיתייחסו אליו ככזה. אך כדי שזה יתאפשר ההורה תר אחרי גילויי אחריות ובגרות.. ולא מוצא! כשם שלא מכבים אש באש, אין טעם לנסות ולהשפיע על המתבגר על ידי שימוש בהערות/ נדנוד/ עקיצות או, לחילופין, בכוח/ כעס וצעקות. גבולות נוקשים דומים לגדר שלא עוצרת את השריפה מלהתפשט. עונשים מלבים את המאבק כמו משב רוח על אש. ככל שההורה מתייחס למתבגר כאל ילדותי או בלתי אחראי הדו-שיח רק משתבש והולך.

למרות שזה לא נראה כך, זה הזמן לפתח מערכת יחסים שוויונית: יחסי בוגר לבוגר, במקום יחסי בוגר לילד. נהגו כלפיו בכבוד. בטאו הערכה והכרת תודה בכל הזדמנות. עם תהפוכות כמו אלה שעוברות עליו, שום דבר אינו מובן מאליו. שאלו את עצמכם איך הייתם מרגישים במקומו והאם ההנחות שלכם אודותיו נכונות. וותרו והתפשרו. גלו התחשבות היכן שרק ניתן ("אולי זה לא נוח לך, לא הזמן המתאים..", אני מצטער שחייבים לעשות זאת..", "תגיד לי אם אני אני עושה משהו שמפריע לך.."). צאו יחד לדייטים. מצאו זמן להנאה משותפת ולדבר. כמו בפגישה עסקית (ההתבגרות שלו היא גם העסק שלכם) נהלו שיחה בגובה העיניים. הקשיבו לו הקשבה לא שיפוטית. כבדו את דעתו ("חשוב לי לשמוע את דעותיך. אתה מאלץ אותי לחשוב"). זה הזמן לדבר על מה שמדאיג אתכם, ליידע ולשתף אותו בהחלטות בכל מה שנוגע לו. כמה שתדברו יחד תעשו פחות טעויות יחד. קחו חלק מהאשמה והאחריות עליכם. אחרי הכול די מתסכל אם אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו ("אני לא תמיד יודעת איך לסייע לך לגדול, אבל אני מנסה ללמוד").

יש כאלה הסבורים שהתבגרות היא כמו שלג. אם מחכים מספיק זמן היא תחלוף. יש המשווים אותה לשיטפון. המסלולים שהמים יחצבו בדרכם יישארו שם לנצח. לכן חשוב כל כך לבנות נתיבים וסכרים ולכוון את המים.


פוסטים קודמים שמתאימים לגיל ההתבגרות:
כיצד לדרוש ולקבל ציות בגיל ההתבגרות - ציות בגיל ההתבגרות
מה עושים כשמתקיים אי שוויון בנטל בין בני המשפחה - יחסים חברתיים - אי שוויון בנטל
כשילדים לא מוכנים לעשות שעורי בית - לעשות רק מה שבא לי
על הנטייה לגלוש לחלימה בהקיץ – חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות
על הקושי להתמיד ולהפנים הרגלים בסיסיים – הרגל זה הרגל, קבלת החלטות חדשות

9 תגובות

חילופי עונות

משהו קרה לבן שלנו ואנחנו לא מבינים מה. שום דבר חשוב בחייו לא השתנה. שום דבר דרמטי לא קרה. ובכל זאת השבועות האחרונים מתסכלים. כל מיני הרגלים והתנהגויות שכבר היו כאילו נעלמו. הוא חזר להציק, לנדנד, לא להצליח להעסיק את עצמו כפי שעשה בעבר. הרצון שלו להחליט ולקבוע מתנגש עם דרישות ושיגרה. זה מתחיל מיד בעוצמה , על זוטות, כמו סירוב ללבוש מה שמציעים לו, או להישאר לבד בחדר. או שהוא רוצה ללכת לחבר או לצאת לשחק בחוץ ולא משנה שחשוך או קר וגשום. זה כמו רעידת אדמה בדרגה 5 בסולם ריכטר, בלי התרעה מראש ועם רעשי משנה. הכי מתיש זה שהוא חזר להופיע אצלנו בלילות. האם יתכן שזה בגלל חילופי עונות? האם יש בזה איזה שהוא הגיון?

המעבר מקיץ לחורף צפוי ומוכר לנו ולא ניתפס על ידינו כשינוי משמעותי. ושוב, מה שמובן לנו לא מובן להם. ומה שמובן להם לא מובן לנו.

תארו לעצמכם שאתם עובדים על המחשב, ולפתע, ללא כול סיבה, המסך פחות מואר, הבטרייה מספיקה לפחות זמן, מהמחשב בוקעים כל מיני רעשים וקולות לא מוכרים, ריחות לא רגילים, וחלים שינויים בטמפרטורה שלו. משהו השתבש, והניסיון שלכם להחזיר את המצב לקדמותו עולה בתוהו. האם לא תדאגו? האם הגיוני שתילחצו? ילדים חווים באופן דומה חילופי עונות.

לפתע שיגרת היום משתנה. היום קצר. קמים בבוקר כשעדיין חושך. יש פחות אפשרות לפעילות. כבר אי אפשר לחזור הביתה ברגל דרך הפארק. מורכב יותר ללכת לחברים. יש פחות הזדמנויות לפריקה של עודפי אנרגיה.

יש הרבה דברים שהם רוצים ואי אפשר: לקנות ארטיק, להיכנס לשלוליות, לשחק במטריות או בכפתורים של התנור, להסתובב יחף ובעירום, ללבוש את החולצה עם סופרמן, או לפחות ללבוש בגדים קלים ולא מסורבלים ומגרדים. יש הרבה דברים חדשים שהם לא רוצים אבל בכל זאת קורים: להירטב בגשם, להקדים לחזור מהחבר, להיכנס למקלחת כשבחוץ קר, להצטנן, לנגב אף.      

 

כולם צריכים לכייל את מנגנונים בגוף מחדש, אך כל ילד מגיב לשינויי העונות בדרך משלו. כשמנגנוני הוויסות לא בשלים קשה יותר להסתגל. מי שהיפר-רגיש נידרך יותר. מי שמבין היטב תקשורת לא מילולית קורא את הבעות הפנים של ההורים שאומרות "הכול בסדר" ונירגע. יש כאלה שמחליפים מידע חסר במידע שגוי. יורד גשם – אולי זה המבול. אולי ירד וירד ולא יפסיק לנצח. יש רעמים – אולי פרצה מלחמה ושכחו להודיע. כשאומרים שאפשר לקפוא מקור, למה הכוונה? אולי איזה מכשפה מקפיאה את העולם, כמו ב"אנה ואלזה". כשהגוף מאותת "ברח", ההיגיון ניזרק לפח.  

על פי תאוריה קונספירטיבית ילדים הם טרוריסטים קטנים וההורים הקורבנות. הנשק האולטימטיבי שלהם הוא חסך שינה. זה נכון! מנגנון השינה מאוד רגיש לשינויים מכל הסוגים. שינויים באור ובחום משבשים הפרשת הורמונים שמשרים עלינו שינה. ברגע שנכבה האור נדלקות המחשבות הנודדות ועמן הרגישות השמיעתית. כשהשינה מתעכבת מזדרזים להגיע החששות מחושך, מגנבים, מהיום הבא.

בדרך כלל הקשיים חולפים הרבה, הרבה לפני שחולפת העונה. כדי שהעונה לא תחלוף לפני הקשיים, היו זמינים, סבלניים. הסבירו. הרגיעו.

אם הילד הוא הברק היו אתם כולא הברק, ההארקה שמחברת אותו חזרה לאדמה. אל תדאגו. הכול בסדר.

על הקושי להחליף לבגדי חורף – קראו "בגדי המלך החדשים"

עוד על הקושי להסתגל למצבים חדשים ולשינויים – "עוברים דירה", שינויים ומעברים", "שינויים ופרידות", "ראש השנה –למה זה טוב

1 תגובות

הכסא הרביץ לי

הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?

ילדים בגיל הרך מתבטאים באמצעות מחוות, תנועות וקולות. זו דרכם להראות שהם נפגעים ולהזמין את ההורים להכיר ברגשותיהם. כשההורה מחקה את הקולות והג'סטורות של הילד, בשינוי קל (קצת יותר לאט, קצת יותר מודגש, באינטונציה גבוהה) התינוק מבין שהבינו אותו. הוא מרגיש מורגש.

בשנה השנייה לחיים, בהיעדר ג'י. פי אס, הוא מרבה ליפול, להיתקל ולהחבל. ככל שהיכולות המוטוריות גוברות, הפעוט מתחיל לשמוע הרבה "לא" ו "אסור". הנאה משותפת ורגשות חיבה מפנים מקומם למצבי קונפליקט, רגשות מנוגדים, אכזבה וכאב. בגיל הזה התגובות הן ספונטניות ובראשיתיות, הביטוי הרגשי עוצמתי ונדרשים הרבה אנרגיה ומאמץ כדי לבלום אותם.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשות החזקים והבלתי מוכרים היא להזמין את ההורים לקשר. לתגובתם השפעה מרכזית על הגברת הרגש או על התפוגגותו.
כשבנכם מקבל מכה מהכיסא, פורץ בצווחות ומנופף בידיו "נוּ נוּ נוּ לכיסא" הוא רוצה להיות בטוח שהבנתם אותו. כשאתם חוזרים אחריו (בלי ציניות, לגלוג או הומור על חשבונו שהוא אינו מסוגל להבין), מנופפים באצבע מול השולחן ומוסיפים מילים משלכם הוא קולט שאתם כועסים את הכעס שלו - ומתרצה.
כשהוא בוכה , מושיט את ידו לנשיקה ואתם משמיעים קולות תואמים ומנשקים את המקום הכואב, הוא מבין שאתם בוכים את הבכי שלו - ומתנחם.
כשהוא צורח מזעם ואכזבה ואתם מראים שהבנתם אותו ואחר כך מוסיפים מילות הרגעה או מציעים פתרונות למצב, הוא יודע שאתם מכירים בזעם שלו ולא זועמים עליו. המחלקה לזיהוי פלילי (מז״פ) במח, האיזור הזה שאמור לזהות האם באמת קרה או לא קרה משהו נורא, לומד למלא את תפקידו ("לא נורא", "בסבלנות", "תיכף זה יעבור") . 

כבר בגיל הזה אם אי אפשר לנצח עליהם מצטרפים אליהם. מנגנים קצת יחד איתם ורק אחר כך מרגיעים. זוהי הורות מנצחת.

אל תחששו. אתם לא "עובדים עליו" אלא עובדים בשבילו, למענו. כמו בטנגו, אתם מתאימים את עצמכם אליו והוא מתאים את עצמו אליכם. ומהמחול הראשוני הזה תצמח היכולת לזהות נכון ממה צריך להבהל וממה לא, ואיך להרגע בנוכחות מישהו אחר קרוב.

עוד על החשיבה המיוחדת של גיל שנתיים, קראו: "גיל שנתיים הנורא", "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקפי זעם (המשך), "זה משחק זה", "מחבואים", "את זה".

10 תגובות

אמא, תרדימי!!

בשנה הראשונה לחייו, בגלל בעיות בריאות והתעוררויות תכופות, הבן שלנו ישן יחד איתנו. כשניסינו להעביר אותו למיטה משלו הוא הראה התנגדות וקושי להירדם בכוחות עצמו. עד היום כדי להרדים אותו צריך לשכב או לשבת לידו. בלילה הוא מתעורר ובא למיטה שלנו. אנחנו יודעים שזה לא מומלץ, אבל לנו זה לא כל כך מפריע, אם בשבילו זה טוב.
אנחנו מעוניינים להבין למה כל כך קשה לו להירדם והאם כדאי שישן איתנו?

למרות הדמיון הרב, תהליך ההירדמות אינו פשוט כמו לחיצה על כפתור, סגירת חלונות וכיבוי המחשב. התהליך הזה שבו אתר אחרי אתר במוח מנמיך פרופיל ועובר לתדר של שינה לא קורה ביום אחד. בחודשים הראשונים התינוק ישן מרבית היום. השינה קלה ומחזורי השינה קצרים, 3-4 שעות כל אחד. (חשבון פשוט: 6-8 שיעורים ביום כיצד להירדם. כ- 50 שיעורים בשבוע...). בגיל 3 שנתו של הילד דומה לזו של מבוגר. רוב השינה מתרחשת בלילה, עם יציאה משינה עמוקה מספר פעמים בלילה, וחזרה למעגל שינה חדש.

האופן שבו ההורה משכיב את הילד לישון מעצב את האופן שבו הילד יירדם. הורים נוטים לחשוב שהם מיטיבים עם הילד כשהוא ישן לצידם. ככה הוא יישן יותר ויבכה פחות. זה נכון רק לגבי חצי השנה הראשונה לחיים. אחר כך קורה ההיפך. אצל ילדים שנשארים לישון לצד הוריהם ההבשלה של מנגנוני השינה מתעכבת: בשינה משותפת השינה פחות עמוקה, ההאכלה יותר תכופה, יש יותר התעוררויות ספונטניות בין מעגלי השינה והילד מתקשה להירדם ללא סיוע.
באופן דומה, הורים סבורים שכאשר הם מתערבים באופן פעיל בתהליך ההירדמות הם מקילים על הילד. למעשה, דווקא הילדים שהוריהם נשארים לידם עד ההרדמות, מנענעים, לוקחים על הידיים, שוכבים לצידם, מתקשים להרדים את עצמם. הקושי לחזור ולהירדם באמצע הלילה הוא למעשה שיחזור של הקושי להירדם בראשיתו. הילד תובע את דפוסי ההשכבה שהוא מכיר. קשיי הירדמות מעצימים גם קשיים רגשיים בהשכבה. קשיים להירדם קודמים לקושי להיפרד מההורים ולהישאר לבד בחושך.

אם רוצים שילד ידע להירדם ללא עזרה בראשית הלילה ובהמשכו חייבים להפסיק לעזור לו יותר מדי (בשינה כמו בחשבון פשוט – מתישהו חייבים ללמוד לפתור את הבעיות לבד). אם השתכנעתם וברצונכם ללמד את בנכם להירדם במיטתו בכוחות עצמו הבטיחו לעצמכם שמעתה אתם דואגים להרגיע אותו, ולהירדמות הוא ידאג בעצמו.
לפני השינה עשו טקס פרידה קצר (כמו בפרידה בבוקר) (ראה "עוד לא די" ), ספרו סיפור קצר, תנו הכרה, עידוד, הרגעה והנחייה ברורה בתבנית חוזרת ("היית רוצה שאשאר אבל אי אפשר", "אני בטוחה שתצליח להירדם לבד", "תהיה לך שינה מתוקה", "מי גדול, מי נרדם יפה!", "ועכשיו נשיקה ולישון"). אם הוא יוצא מהמיטה, החזירו אותו בלי דיבורים. אם הוא בוכה, היכנסו לחדרו כל 5-10 דקות והנחו אותו לישון. אם הוא מרוגש ונסער, חבקו והרגיעו... ושוב השכיבו לישון.

חשבון פשוט: בגיל שנה תינוקות מצליחים להירדם לבד וללא עזרה ב75% מהפעמים. מה הסיכוי שדווקא בנכם לא יצליח?!
החשבון פשוט אבל התהליך לא כל כך, קחו אוויר- לוקח זמן עד שהם מבינים את השיעור.

לקריאה נוספת:
על הקושי להרדם בראשית החיים - "פתאום הורים"
על הוצאה של ילד ממיטת ההורים - "במיטה משלו"
על שינוי הרגלי שינה לא רצויים - "לישון, עכשיו"
על חשיבות התירגול הרצוף לרכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל"

67 תגובות

נמר גדול נמר קטן. (על מציאות דימיון והגבול הדק)

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.

14 תגובות

גמילה ממוצץ

לבן שלנו מלאו 3 והוא לא מראה כל נטייה לוותר על מוצץ. ההיפך, הוא אוגר מוצצים ונותן לכל אחד כינוי משלו. מסביב מאיצים בנו לגמול אותו מהמוצץ. גם לנו לא נוח לראות ילד גדול ונבון כמוהו מסתובב עם פקק בפה. מצד שני, נראה שהמוצץ יקר לליבו. האם הגיע הזמן? האם להפסיק בהדרגה או בבת אחת? 

כל פעם מפתיע מחדש לשמוע כיצד הפעוט משמיע קולות שבר עולים ויורדים, כמו אזעקה בעת מלחמה, וברגע שהמוצץ נכנס לפיו משתררת דממת אלחוט. יד נעלמה לחצה על חיישן עדין במוח ומה שנתפס קודם כאסון וסכנה נהפך כהרף עין לשום דבר. אין דאגה! אפשר להירגע!

מרגע הלידה, ואפילו קודם לכן, התינוק לומד שחיבוק חם, מציצה ומגע קולי נעים מעלים את הסף בתרמוסטט של המוח. 
גירוי שקודם לכן נתפס כמכאיב או מאיים מזוהה כמשהו שאפשר לעמוד בו, להתגבר עליו. למידה זו היא מולדת, אוטומטית, לא מודעת ולא נשלטת. היא הכרחית וחשובה. על בסיס למידה פשוטה זו תתפתחנה מאוחר יותר יכולות הרגעה אחרות, מודעות ועצמאיות. בעולם מוצף גירויים בלתי צפויים והורים עובדים שאינם תמיד זמינים, מגיעה תודה למי שהמציא את המוצץ. מוצץ אינו סתם חפץ. הוא מקבל זהות ושם משלו. הוא ישן ומוכר, נעים ורך, מושך ואהוב כמעט כמו אבא ואמא וקשה לוותר עליו. אבל, כדי שמיומנויות ויסות והרגעה חלופיות תתפתחנה נדרש לפעמים להניח את המוצץ בצד.

אין דעה אחת, גיל אחד או דרך אחת לעשות זאת. בדרך כלל מגיל שלוש- פלוס- מינוס כדאי לצמצם את השימוש במוצץ בהדרגה, לוודא שהוא לא כל היום מול העיניים או תלוי לילד על הצוואר והופך לחלק בלתי נפרד ממנו. בגיל זה כבר התפתחו יכולות מסוימות להסיח את הדעת מגורמי מצוקה, לווסת רגשות באמצעות משחק, להיעזר בחפץ מעבר, לפנות למבוגר ולקבל את עזרתו. עד גיל 5-6 מתפתחות יכולות נוספות ומשתכללת ההבנה וההתמצאות בעולם, מה שמכין את רוב הילדים לגמילה מלאה מהמוצץ.

כנראה, לבנכם דחף מציצה חזק ועדיף לגמול אותו בהדרגה. הגבילו את המוצץ לשעות הבוקר, שעות הערב ובמיטה. כשהקושי עולה, נסו קודם להרגיע בדרכים אחרות: קרבה פיזית, דיבור מרגיע, משחק משותף או סיפור. ובעיקר, הירגעו כדי שתוכלו להרגיע... אפשרו לקחת "שלוקים" קצרים במצבים מסוימים באמצע היום כשהתערבויות אחרות לא עוזרות.

לגבי כמה ילדים המוצץ הוא ההמצאה החשובה בהיסטוריה. גם מכונית או בובה הן המצאות חשובות אבל אי אפשר למצוץ אותן כשנעשה קשה.

עוד בנושאים קרובים:
על הקשר בין התרגשות והתנהגות ואיך עוזרים להם להירגע ולהרגיע - "אחד בבית ואחד בחוץ"
מה עושים עם בכי והתקף זעם שלא נגמר - "קשה להיות הורים", "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי","התקף זעם (המשך)".
על הרגעה של הפשוש בראשית החיים - "פתאום הורים - הקרב על הבכי", "פתאום הורים - הקרב על השפיות"

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".
איך להרגיע את סערת הרוח של ההורה - "משגעת נפילים"

46 תגובות

מצב ביטחוני

״אנונימי״ אמר/ה:

גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.

האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).
הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.

משהו בנוסח כזה:
"... ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי..."

אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".

ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (תגובות ילדים למצבי חרום) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (מסבירים מלחמה).

מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.

כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.

למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.


איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

2 תגובות

פתאום הורים. הקרב על השפיות.

עברו רק חודשיים מאז הלידה ואני מתחילה לאבד את השפיות. מתינוק רגוע וישנוני הבן שלי הפך ל"נחום-תקום". סרבן שינה שנרדם רק תוך כדי הנקה, לפרקי זמן קצרים, ומתעורר בקלות. הוא סובל מגזים, בוכה לעיתים תכופות ונרגע בעיקר על הידיים. חברה סיפרה לי על דיסקים של  רעש מכני (כמו של שואב אבק או מייבש שיער) שמשמיעים לתינוקות וזה עוזר להם להירגע. שמעתי גם על נדנדה שמתנענעת מהר וחזק וזה עושה את הטריק. זה לא נשמע מרגיע, אבל אולי אני טועה.

מה חסר לי? במה אני אשמה? מה אני עושה לא טוב? מה את יכולה להוסיף לי? 

     

עד גיל שלושה חודשים היחסים עם התינוק יכולים להיות מוזרים. כל פעם שהוא מתעורר- או שהוא בוכה או שהאמא בוכה.

אמאל'ה יקרה, התעודדי! ככה זה תינוקות!

מה שחסר לך, קרוב לוודאי, זה שעות שינה ואיזו שהיא רוטינה וסדר יום שיחזירו לך את השליטה על חייך ואת הסבלנות.

את לא אשמה בשום דבר. אם בכלל, את אשמה בכך שאת שוקעת ברגשות אשם במקום להשליכם לפח. אשמה לעולם איננה יועץ טוב.

מה שאני יכולה להוסיף לך זה קצת ידע על התפתחות של תינוקות. מרגע הלידה מופעלות אצל התינוק מערכות שונות שמוזנות לתוכו בזו אחר זו. כמו תוכנות מחשב. הראשונה שמקדימה להתפתח זו המערכת שמעוררת את התינוק לפעולה (המערכת הסימפטטית). היא מאקטבת את הפה, מערכת העיכול, העיניים, הידיים ולבסוף את כל החושים. זו הסיבה שהפצפון הופך ערני, בכייני, צרכני וצרחני יותר ויותר. ההבשלה של המערכת הזו מתבטאת בהעדפה של מצבים המתקשרים עם הנאה: העדפה להסתכל על פנים, להיות על הידיים, להריח את אמא, לחוש את חום גופה, לחוש את טעם החלב בפה, לזכות בליטוף, נענוע, להאזין לקול אנושי אוהב ומתנגן. ההבשלה מתבטאת גם בקול מחאה כשמגע מענג מסתיים, כשגזים ממערכת העיכול פורצים החוצה כמו אדים וולקניים, או כשהתינוק מרוגש ומעורר חסר יכולת להרגיע את עצמו לבד.

רק במהלך החודש השלישי לחייו (סוף סוף!) נכנסת לפעולה מערכת העצבים המרגיעה והמווסתת (המערכת הפרא-סימפטטית). בזכותה הוא מצליח להסיט מבט כדי להימנע מעודף ריגוש. הוא מסוגל להאט נשימה, להוריד דופק ולהפחית לחץ ובכי כתגובה לריח, קול ופנים מוכרות המשדרים שלווה ורוגע. הוא מתחיל לחפש באופן פעיל אחרי גירוי אהוב (מוצץ, מובייל, אצבעות ידיו ורגליו, משחק מונוטוני). עד גיל חצי שנה השינה שלו הולכת ומעמיקה ולבכי שלו (ושלנו) יש גם סוף.

הורים שלמדו להסתייע בטכנולוגיה מודרנית מנסים להיעזר בה כדי להרגיע את הרך הנולד. שימוש ברעש (לבן, וורוד או בכל צבעי הקשת), בטלוויזיה, או בנדנודים חזקים דומה למי שמשמיע מוזיקה מחרישת אוזניים בפול-ווליום כדי לא לשמוע את הקולות מהבית השכן. זה אולי ממסך את הגירוי המטריד ואפילו מתיש ומרדים, אבל רחוק מלהרגיע ולא תורם להבשלה ולחיווט נכון של מערכת העצבים, השינה, הקשב והריכוז. את זה רק מבוגר רגוע, סבלני, שמדבר בקול רך, משקיט, לאט, מעט (ובלי בבל"ת) יכול לעשות.

 (קראו גם: פתאוםהורים/הקרב על הבכי).

 אישה שגידלה שבעה ילדים מוצלחים התראיינה לעיתון מקומי. היא נשאלה מה הכי נחוץ להורים?

- "נסיון!!"

- "ומה נותן הנסיון?"

- "מקבלים החלטות נכונות"

- "ואיך צוברים ניסיון?"

- "מקבלים החלטות לא נכונות!"

אמאל'ה יקרה, מה שבעיקר חסר לך זה ניסיון. הרשי לעצמך להתלבט בין פתרונות טובים יותר וטובים פחות, בין מה שקל למה שאידיאלי. לבסוף תגיעי לפיתרון האופטימלי. ובנתיים, מערכות העצבים של שניכם יבשילו. ככה זה אימהות. 

לקריאה נוספת:
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על הבכי". 
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״

14 תגובות

הקרב על הבכי/ פתאום הורים

לפני כחודשיים ילדתי בת בכורה והתבלבלתי. קראתי הרבה לפני הלידה ואני קוראת גם עכשיו, אבל אני רק מתבלבלת יותר. הבכי שלה מלחיץ אותי הכי מהכל. מה הוא מסמן? איך מתאים להגיב?

ישנם אלה שטוענים שרק אם ניגשים מיד כשהבכי מתחיל התינוק ילמד לבטוח שאמא תמיד לצידו, ויבכה פחות. אחרים מייעצים לא לגשת על היבבה הראשונה ולתת הזדמנות להירגע לבד. איך יודעים מה נכון? איך מבחינים מתי לא צריך להילחץ מהבכי ומתי אני מסתכנת בלהפוך ל"אמא מזניחה"?

למרות שיש 9 חודשים להתכונן, הכניסה להורות היא פתאומית וטוטאלית. השאלה הראשונה במבחן הפתע הזה היא: מה פשרו של הבכי? יש ארבע תשובות וכולן נכונות.

לבכי שבוקע פתאום ללא כל התראה אין פרשנות ברורה. ככל שהוא פחות ממוקד כך קשה להסביר אותו ולנבא את מהלכו ותוצאותיו. הבכי בשלב הזה הוא אינסטינקטיבי. כמו גלאי מתכות רגיש מדי הוא מופעל לנוכח כל שינוי, רעש, אי נוחות, עליה של צורך כלשהו (בעליונים) או פורקן כלשהו (בתחתונים). הוא דועך בנוכחות מבוגר מרגיע שמעורר בילד רגשות חיוביים. מנגנון הבכי נועד להזעיק את ההורים ולעורר אותם לחשוב על הצרכים של הילד. הוא אינו מלווה בחשיבה מודעת והתינוק אינו מסוגל לפרש את חוסר הנוכחות המיידית כנטישה.

השיעור הראשון שהורים לומדים (בזכות הבכי!) הוא שלא כל כך בקלות קורה משהו רע. לא כל כך בקלות נגרם לתינוק נזק שאיננו הפיך או טראומה שלא תישכח. כדי שזה יקרה הבכי צריך להימשך זמן רב, ללא נוכחות של דמות התקשרות, להיות מלווה ברמות גבוהות של הורמוני סטרס בדם, דופק מואץ, נשימה לא סדירה, צעקות וכו'. בכי בנוכחות אם שמנסה להרגיע איננו נטישה, ואם עברו דקותיים עד שניגשים לתינוק הוא עדיין לא מרגיש נעזב.

כפי שקראת והבנת חשוב להעניק לתינוק ביטחון שבשעת מצוקה הוא יקבל עזרה. מצד שני נחוץ ללמד אותו שכאשר ההורה איננו נמצא לידו כל רגע ולא מרים על הידיים זו עדיין איננה מצוקה.

לפני הרבה שנים, כשאני עצמי הייתי אמא מבולבלת, הגיתי את הנוסחה: "עשרים-עשרים-עשרים”.

עשרים שניות מהרגע שהוא מצייץ עד שאני ניגשת להרגיע - אולי אי הנחת תחלוף, אולי דעתו תוסח, אולי הוא יצליח להירגע לבדו (רק שייתן לסיים את הפי...).

עשרים דקות התמדה בניסיונות ליצור עמו אינטראקציה מרגיעה, לעניין אותו במשחק, לשיר לו, לדבר אליו, להרים למספר דקות ולהניח שוב בסלקל/טרמפולינה/עריסה, לחייך, לקרקר, לגרגר מולו - לפני שאני בוחרת בפתרון האולטימטיבי ומרימה אותו על הידיים לזמן ממושך.

עשרים דקות של ניסיונות להרדים אותו לפני שאני שולפת את "נשק יום הדין" ומניקה למרות שסביר להניח שהוא לא רעב.

כמובן שעשרים הדקות הפכו למושג סובייקטיבי והשתנו לפי מצב הרוח של הנוגעים בדבר. אבל הביטחון (עלק) שיש הגיון ועקביות במעשי היה מרגיע ומנחם.

השיעור השני שהורים לומדים הוא שהורים טובים עושים המון טעויות. וזו לא טעות לעשות המון טעויות. רק ככה לומדים. היענות מידתית לצרכי התינוק עדיפה על היענות יתר, אבל רק אחרי גיל שישה חודשים. עד אז - אם לא בטוחים מהי התגובה הנכונה עדיף לטעות ולהיענות לבכי יותר מדי, לפנק, לנשק, להאכיל, להרים, או להרדים על הציץ.

והעיקר – ליהנות מהטעות ומהבייבי. 

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות". 
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״

10 תגובות