עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

8.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גיל שנתיים הנורא


תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?
בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו


בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.
בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!
השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.
בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!
בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".
בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.
למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.
"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.
 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא
מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן
על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״








58 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

הי גוני, ביתי היחידה בת שנה ועשר ילדה רגישה ונבונה. בימים האחרונים התחילה בהתנהגויות חדשות. לסרב לאכול ארוחת ערב. אנחנו יושבים אמא אבא והיא לאכול יפה, והיא ישר רוצה לרדת ולשחק. מיחד, אני לא רוצה להפוך את זה ל"ענין" מה שנקרא - שתאכל שתרצה, מצד שני- היא לא אוכלת!! התדרדרות המצב - כשהצלחתי לשדל אותה בכז לשבת בכסא, היא מתחילה בשלב מסוים לא לאכול יפה, להשתולל עם הכפית, ואף לנסות להרביץ לנו!! כשאני אומרת לה באסרטיביות שזה לא נעים לי ומורידה אותה מהכסא היא צוחקת וצוחקת וממשיכה לנסות!! מובן כמה זה מעצבן. שאלתי היא - איך מחנכים בגיל כזה? גם בשיטת הכסא? הרי אני לא חושבת שהיא מבינה מתי היא רגועה ומתי לא.נשים אותה על הכסא היא ישר תרד, נחזיר אותה היא תתפתל ובסוף תיפול ותכאיב לעצמה.. מה את אומרת? תחילת גיל שנתיים.. אנחנו צריכים כלים, תודה...

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"צריכה כלים"
(איך גורמים לילדה בת 1.10 לא לקום באמצע האוכל)
אכן, ברוכים הבאים (או בורחים הבאים..) לגיל שנתיים. בגילה בתכם מגלה את העצמאות והרצון הנפרד. נראה לי שהיא ממש חוגגת את הגילוי בשני אופנים שונים:
היא רוצה לרדת מהכסא, לטייל ולשחק מתי שבא לה.
היא נהנית להשתולל ולעשות מה שאסור, לאו דווקא מתוך רצון להרגיז ולפגוע אלא מתוך כוונה תמימה להשתובב ולהרגיש את הכוח שלה לעשות משהו אחר.
תתכוננו. האופן הבא להרגיש עצמאית ונפרדת הוא לומר על כל דבר "לא".
"שיטת הכסא" כפי שכתבנו בפוסט איננה מתאימה עדיין לגיל הזה. בגילה היא זקוקה שילמדו אותה מה לעשות ואיך לווסת את הרצונות המנוגדים.
עוד לפני שיושבים לשולחן שנני לה את הכלל: "אוכלים יפה ליד השולחן ולא קמים!".
כשאת רואה שהיא מתכוונת לקום התחילי בעידוד ("מי חמודה מי אוכלת יפה ולא קמה!").אם היא שוב מנסה לקום תני הנחיה ברורה. את יכולה לתת גם הסבר קצר. או לומר: "עכשיו לא קמים. בואי אני אעזור לך". את גם יכולה להמליל את מה שהיא רוצה( "את רוצה לשחק, אבל קודם אוכלים ואחר כך משחקים")...
הרעיון הוא לתת מסר ברור שיושבים כדי לאכול. אוכלים עד שמסיימים. וכל הזמן לכוון להתנהגות הרצויה מבלי לגנות או לכעוס או להעניש..
חוסר הביטחון שלך והחשש שמא היא לא רעבה מבלבל אותך ואותה.
אם היא ממש משתוללת וזה לא עובד הורידי אותה מהכסא וסיימי את הארוחה שלה. בארוחה הבאה אותו כנ'ל.
בשבילה ללמוד לאכול בלי לקום עד סוף הארוחה זה כמו בשבילנו ללמוד נהיגה. לא די בשעור אחד.
אני משוכנעת שתצליחי. ספרי לנו.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני
יש לי תינוק מהמם, ניר. הוא בן ארבע עשרה חודש וכמו בן אדם קטו. מבין מצוין מה שאומרים לו. יודע מאיפה להביא מה, מה קשור לשבת או למיטה, חוויה להיות איתו.
הבעיה היא שלחוויה הזו נוסף בזמן האחרון עוד מימד: כשהוא לא מקבל משהו שרצה הוא משתולל כמעט כמו מתבגר. נניח סוגרים בעדו את הדלת שלא ייצא למדרגות, מורידים אותו מהידיים, או לוקחים לו משהו מסוכן. הוא זורק את הראש אחורה. אחר כך נשכב במחאה על הריצפה, חובט את הראש. היום קיבל מכה הגונה במצח.
קודם כל זה נראה לך מתאים לגיל?
האם ייתכן שהוא מרגיש לא מובן או שזו דרך לנסות להשיג עוד?
מה מתאים לייחס לילד בן שנה וחודשיים?
אני מקווה שלא מתפתח פה דפוס תשורת מלא כעס שאולי בלי לדעת אנחנו מזינים אותו?
אשמח מאוד לקבל את עזרתך החכמה.
אימא של ניר

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאמא של ניר
בגיל שנה הילד מתחיל לפתח מודעות וציפיה שרצונו יתמלא ולכן מופיע התסכול שלא היה קודם. מה שאתם רואים הוא תוצאה של ההתפתחות הזו. הוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול שעולה וזקוק לעזרתכם.
הכרה ברגשותיו,הרגעה,עידוד והנחיה ברורה או הצעת תחליף בתבנית חוזרת (כפי שכתבנו בבלוגים)תעזור.
לדוגמא:"אתה רוצה לצאת מהדלת...אי אפשר..לא נורא..
חיבוק נישוק..בסבלנות..אחר כך..בוא נשחק בנדנדה.."
הרגעי ובטוח שגם הוא ירגע. ספרי לנו מה קרה.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני
קראתי את הפוסט בחיוך ותודה על התשובות הברורות. עדיין נשארתי עם שאלה - מה עושים עם ילד שהשתטח על הריצפה בבכי וצעקות ואולי גם חובט את הראש. להרים על הידיים, או לא להרים? להשאר בגובה שלו או לעמוד? לדבר בטון מרגיע או אסרטיבי?
האם אפשר כאמא לא להרגיש חסרת אונים בסיטואציה הזו - למה גם אם יודעים פחות או יותר מה להגיד ומה לעשות זה לא קל? אמא אחרת

אנונימי אמר/ה...

לנו זה קרה(הליזרוק את עצמי שמשהו לא נראה לו\לה) בילדה הראשונה וקורה גם עכשיו, בשני בדיוק מגיל שנה וחצי והלאה. אני יכולה להרגיע אותכם זה עובר.ואחד הדרכים שלנו להתיחס אל זה -הומור. אני נשכבת ליד הבן שלי שכרגע זרק את עצמו על השטיח ומתחילה לנופף ןלהתפתל ברגלי ובידי בדיוק כמוהו ולצעוק. לרוב מה שקורה שהוא נעמד ומחייך. ואז אני מדברת ומסבירה שלא צריך לכעוס ומדברים על האירוע הספציפי, זה עובד! רוני

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
לא הפסקתי לחייך מהבלוג. איך הוא מתאר בחן את בני בן השנתיים וחצי. ומה גם שכשאני נזכרת בו זה כאילו קבלתי סם הרגעה וזריקת חיוכים.
נדמה לי לפעמים שאי אפשר לא להידלק על ילד בגיל הזה. הא?
ושלא תחשבו שהוא לא היה השבוע מעייף במיוחד.חולה, מטושטש ובכיין. במסגרת חופשת המחלה היה פסק זמן מהתזונה הבריאה ומההרגלים. פה עוגיה, שם עוגה, שוקולד וכך הלאה. אחרי יותר משבוע אנחנו קולטים שלקטן מושגים חדדשים והוא לא מתכוון לחזור לתפריט הרגיל. [שדווקא הסתדר איתו מצוין ומגוון] והיום הוא יודע לסגור את הפה ולהגיד: 'לא רוצה!'.
אחרי הודעה ברורה ונחושה שממתקים בשבת וכל יום אוכלים אוכל בריא. הילדון נשכב על הריצפה ובכה כמו אחרי הודעת אבל. אני מנסה להרגיעו. זה לא היה קל. הוא די דחה אותי. אחרי כמה דקות אני מתיישבת איתו על כיסא. מציירת לו כל מיני מאכלים. בצד אחד בננה- בריא. אוכלים הרבה. תפוח- בריא, אוכלים הרבה. כך מלפפון, כדורי בשר. וכו.
בצד השני- אני מציירת גלידה- רק לפעמים. עוגה- רק לפעמים, בשבת.
הילד לוקח את העיפרון. הוא רוצה גם לצייר. [הוא מאוד אוהב לצייר ולספר על ציוריו].ומקשקש על כל הדף,
תשמעו מה הוא אומר: 'אני קֵשקַשתי על זה כי זה לא טעים!'
נו, אפשר לא לאכול אותו?

אנונימי אמר/ה...

הי, גוני
אני מאד נעזרת במה שכתבת.
למרות שבני בן 12 את מדגישה את המהות של הדברים ואת העקרונות. בעיני זה העיקר ומאוד חשוב.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא אחרת"
(ילד שזורק עצמו על הרצפה בהתקף זעם ואמא שטובה בתאוריה ונכשלת בטסט)
ושוב תודה על שאלה שמנסה לקצר את הדרך אל ההבנה לכולנו וגם מזמינה נקודת מבט חדשה - מה קורה להורים. מקצת מהתשובה כתבו הורים אחרים בתגובות. אני מבטיחה שהפוסט הבא יענה על כך באופן יותר מלא (בזכות השאלה שלך, כמובן).

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לרוני
(ילד שזורק עצמו על השטיח, מתפתל וצועק)
הומור זה דבר מצחיק. וצחוק, כמו בכי, משחרר חומרים מרגיעים ועושה טוב על הלב. אבל מה שאת עושה הוא הרבה יותר מאשר הומור. כשאת נשכבת על הרצפה כמו הבן שלך, את מחקה אותו מבלי לצחוק עליו או לגחך על הזעם שלו, את משקפת לו שאת מבינה שהוא כועס. בגיל הרך תקשורת לא מילולית ניקלטת לפני זו המילולית. אחר כך את גם מוסיפה את המילים. בנך לומד להבין מה הוא מרגיש, להרגיש מורגש על ידך, וגם להפנים את הקול המרגיע שלך.

אני מאחלת לכם שהוא יבין לאיזה אמא נהדרת הוא זכה!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מחייכת"
(ילד בן שנתיים וחצי שלמד לומר "לא רוצה" לתפריט הרגיל).
קראתי את תגובתך וגם אני חייכתי. כמו שנאמר " מי שלא טעם מתיקות של בן שנתיים לא טעם מתיקות של בן שנתיים מימיו".
בשנה הראשונה לחיים הם רוצים אבל לא מודעים לכך שהם רוצים. לכן קל כל כך להסיח את דעתם.
בשנה השלישית הם נעשים מודעים לרצונם השונה. הם לומדים להכריז "אני רוצה". ואפילו ציורים והסבר ברור לא מיד עוזרים.
בשנה החמישית הם נעשים מודעים לכך שהם מודעים, לכך שהם יודעים מה הם רוצים,. לכן הם כועסים ומתווכחים "א ב ל אני רוצה". וכמה שאנחנו יותר מבינים אותם הם לא מבינים איך אנחנו לא מבינים שהם נורא רוצים.
ציורים והסברים אולי לא עוזרים מיד אבל הם תמיד עוזרים במשהו. המשיכי ככה. והמשיכי לספר לנו וללמד אותנו איך לגדל ברוח הנכונה.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני.
יש לי ילד מדהים שעבר את השנתיים וחצי.
בשבוע האחרון ואולי לפני אני רואה שהוא עסוק בהבנת ובפענוח הכעס.
מידי כמה זמן הוא ניגש אלי בפרצוף מחייך: 'אמא, את כועסת?'כאילו חיוך שמנסה לברר וגם לרצות.
לא ששמתי לב שהברורים האלו הם כשאני לחוצה או קצרת רוח. אני רואה שהוא גם שואל אותי על הגננת: 'חוי עצבנית?'
בהתחלה הייתי אומרת לו: 'אני לא כועסת. מה פתאום!' ואז הוא היה מברר 'כשעושים שטויות אמא כועסת?'
הבנתי שהילד פוגש את הכעס בחיים. ומה שאני יכולה לעזור לו זה להבין שלא מתים בכעס. התחלתי לומר לו [ואני לא יודעת אם זה לא סתם מסורבל]: לפעמים אמא כועסת. אמא אוהבת אותך כשהיא כועסת. או: מה, כשאמא כועסת היא לא אוהבת? בטח שאמא תמיד אוהבת.
אולי הגזמתי והילדון היה שורד את הכעס בעולם גם בלי זה. אבל היה ממש שקוף שהבנאדם מעבד את הנושא.
מה את אומרת?

אנונימי אמר/ה...

היי גוני ושרי
הפשוש שלי מתקרב לגיל 3. [עוד 3 חודשים]. אני רואה שהדיווח שלו לגבי מה שהיה בגן מאוד קטוע ולא אמין.
לא רק כששואלים אותו ואולי אין לו חשק לספר. גם כשהיה יומולדת בגן קשה להבבין למי [זה די מבולבל אפילו כשאני מציעה שמות].הייתה מנגנת?
בהחלט יש סיפור על מה שקורה בגן. קצרים.אין איזה משהו רצוף.
זה מעורר בי תמיהה כי הוא התחיל לדבר בגיל מוקם מאוד. בבית בובות הוא מספר ברצף משמעותי. מחזיק סיפורים בספרים עם עלילה, רגש והמשך.
מה מתאים בגיל?
האם דרושה התערבות?
קצת דואגת.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"לא כועסת"
(ילד שמתקרב ל-3 שעסוק בשאלה מי כועס)
נסי לחשוב על עוד אפשרויות מדוע בנך שואל על כעס.כשאנחנו מגיבים על פי ההסבר הראשון שעולה בדעתנו יש סיכוי שהוא ינבע מהחששות שלנו או תאוריות שיש לנו ולא מתוך התבוננות במצב המסויים.
יתכן שבנך חושש מהכעס ומאובדן האהבה. אך יתכן גם שהוא חוקר מה זה כעס, על מה כועסים, כמה כועסים, מה ההבדל בין להתעצבן (לכעוס קצת) לבין לכעוס, מה ההבדל בין לגעור או להעיר לבין לכעוס..
הנה ילד חכם שמכריח אותנו לחשוב ולהסביר גם לעצמנו כל מיני דברים שנראים לנו מובנים מאליהם.
תהני!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"קצת דואגת"
(ילד שמתקרב ל- 3 ולא מספר חוויות מהגן)
בעבר כתבנו על כך פוסט שלם. הכנסי דרך התווית זיכרון או חפשי אחורה את הפוסטים שנכתבו במרס 2010.
ועד שתמצאי רק ארגיע ואומר שאין לך כלל מה לדאוג.
לספר סיפור מוכר או סיפור ספונטאני שאינו כבול לעובדות נידרשות יכולות אחרות מאשר סיפור חוויות. בגילו היכולת להחזיק רצף של ארועים, לספר תוך כדי שהוא חושב מה השני מבין ומה לא עדיין לא בשלה. אפילו היכולת לקשב משותף -לומר משהו, להפסיק כדי לשמוע מה יש לשני לומר ולחזור למה שאמרתי קודם - עוד לא טובה דיה.
שמחי במה שהוא כבר יודע. יש ילדים לגמרי תקינים שזה עדיין קשה להם.

אנונימי אמר/ה...

מה ילד בן שנתים ושלושת רבעי מסוגל להבין?
היה לנו סיפור משעשע. הילד רצה לפתוח חבילת עוגיות. אמרתי לו שזה לא לעכשיו. בפעם אחרת, שבת. הוא ניסה למחות, לבכות, אבל אני עם כל ההבנה והקול הבכיני תובעני אמרתי לו: אתה רוצה עוגיה עכשיו! עכשיו! חיבקתי אותו, די, בוא נרגע, מה יעזו רלך? הו אבחר בקבוק חלב. היינו בשלבי ארוחת ערב והכנתי לו חלב. אחר כך כשישב עלי אני עשיתי לו כאילו. בקשתי ממנו: עוגיה. אני רוצה עוגיה. הוא אומר לי: אין. אני חוזרת ומבקשת: אין. פעם אחרת. אני כבר נהנית בליבי על יכולת ההפנמה של גבולות המציאות וההורים.ותאמיני לי, הוא אמר את זה כמו מדריך בחוג להנחיית הורים. בשלימות ובביטחון, ממש לא במלחמה. ואז- עוד פעם אני מבקשת. מה הוא מציע לי? אני אביא לך חלב. תגידי, הוא לא מבין וקולט ויודע שאני לא שותה חלב ואותי לא מרגיעים עם בקבוק חלב?
כל ההצגה הקודמת הייתה הקלטה- תוכית?
לא נעים לספר אבל התאכזבתי.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"התאכזבתי"
( בן 23/4 שמחקה את אימו)
אני ממש לא התאכזבתי. כמה יפה לקרוא איך את מראה לילד שאת מבינה אותו,מרגיעה, מציעה תחליף שיעזור לו לספק את הדחף. אחר כך את משחזרת יחד איתו את מה שקרה במשחק. אלא שבגילו האבחנה בין משחק ומציאות עוד לא לגמרי ברורה והיכולת להכיר שאמא היא אדם אחר שלא חולק את אותם רצונות כמוהו עוד לא התפתחה.
זה מה יש! ומה שיש זה המון: אמפטיה, יכולת משחק וחיקוי, קשב משותף, והרבה, הרבה אהבה!

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני.
אני האמא של הילד שמתקרב לשלוש ולא מספר ברור מהגן.
אני לא יודעת למה אני עדיין דואגת. אולי אם אספר לך את התמונה שאני רואה אוכל לדעת מה לעשות או הלוואי רק להירגע.
ניסיתי לראות מה בדיוק מפריע לי בתקשורת של הילד. הוא הרבה פעמים לא עונה לשאלות ששואלים אותו. כאילו עסוק בעולמו. בדמיונותיו. [שיש להם כר התפתחות נרחב כיון שהוא חי בין גדולים והרבה פעמים אין ילדים שמעמתים אותו עם דמיונות אחרים].
סבא שואל אותו: אתה נוסע במטוס והוא עונה משהו על מטוס: המטוס עולה למעלה למעלה, אחר כך הוא יורד. אבל הוא לא עונה לשאלה.היא הזכירה לו איזו אסוסיאציה והוא ממשיך את השיחה משם.
מאיזה גיל [בפסח הוא יהיה בן 3] אני אמורה לצפות מילד לנהל איתי שיחה. לעקוב אחרי התוכן? זה אל שהוא לא יודע לעשות את זה או לא עושה את זה. אבל גם הרבה פעמים שט לו בדמיונותיו ועולמו הפנימי.
אודה לך מאוד על תשובה. הדבר מציק לי מאוד.

אנונימי אמר/ה...

רגע, עוד דאגה שרוצה מנוח.
חשבתי אולי לאזן את הילד בכך שאבקש ממנו לענות לי תשובה כשהאו סוטה. האם זו דרך נכונה? או שעלי להתחבר לדמיונותיו? למשל להגיד לו: חשבת על מטוס שעולה? סבא שאל אותך אם נסעת במטוס.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"קצת דואגת"
(ילד שלא עונה בברור לשאלות ששואלים אותו)
בואי נפריד בין שני ענינים: קושי לענות לשאלות ושקיעה לעולם דמיוני.
כאשר מבקשים מילד בן שלוש לענות על שאלות הוא מתחיל לגלוש ולחפש בראשו, ממש כמו שאנחנו גולשים באינטרנט בחיפוש אחר תשובה. אם שואלים אותו על מציאות עדיף לא להשתמש בשאלות מממ'א (מי, מה מתי איפה) עליהן החיפוש יותר קשה אלא לשאול שאלות מרומזות (שרתם היום על חנוכה?). אם שואלים ילד על העולם הדמיוני שלו (האם הילד טס במטוס באמת או בדמיון? גם אני כבר התבלבלתי.)בכלל קשה לו לדעת מה רוצים ממנו והוא ממשיך לענות כמו מתוך חלום. במקרים כאלה יש מקום לשאול אותו על מה הוא חשב ולנסות לעזור לו לארגן את תשובתו ("סבא שאל אם נסעת במטוס וחשבת על מטוס שעולה?").
הרבה הורים מאפשרים לילדים לשקוע לעולם דמיוני לאורך כל היום , גם תוך כדי שהם מבצעים פעילות יום יומית כמו אכילה , אמבטיה והתלבשות. במקרים כאלה יש בילבול בין מציאות לדמיון, במיוחד אצל ילדים שמשחקים לבד וצופים בסרטים ומחשב. בגיל 4 האבחנה בין דמיון ומציאות מתבהרת והיכולת לדווח על עולם פנימי ולתקשר עליו עם אחרים מתאפשרת.
האם זה מרגיע אותך או שמעלה דאגה נוספת שרוצה מנוח?

אנונימי אמר/ה...

לגוני -
קודם כל הרבה תודה.
אין לך מוש גאיזה דבר גדול זה בשבילי וכנראה בשביל עוד אימהות המקום הזה לשאול את שאלות ההתפתחות החשובות. אנחנו בורות בהן.
עשית לי סדר מצוין. וגם הזמן איפשר לי [אחרי שאת הדאגה הנחתי פה בבלוג והייתי יותר פנויה] לראות כמה דברים.
אני מבינה שהקצב של הבדלה בין דמיון ומציאות עוד נותן מרווח.
אני מבינה איך מתאים לשאול שאלות כדי לעזור לילד לחפש את התשובות.
וגם אני מבינה שהילד שקוע הרבה בעולמו הדמיוני. ולפעמים חיפוש תשובה גרר שוטטות בשבילי הדמיון ואסוסיאציות שונות ולא רלונטיות לשאלה. וזה מתוק. ואולי לפעמים אפילו עודדנו תשובות מצחיקות כאלו כי הן היו נראות מבריקות ומשעשעות.
שמתי לב שכששואלים אותו על דברים מעשיים שהוא רוצה התשובה והדו שיח מצוינים.
הייתי רוצה לדעת האם מומלץ לעשות לילד סדר כשהוא גולש ולהמליל את מה שקורה: אתה לא עונה לי. מה שאלתי? או חשבתי שמדובר על ... - בינתיים עשיתי כך 'בלי רשות' וזה עבד טוב. הוא יותר מגיב לשאלות ופחות ממשיך לדבר עם עצמו. רק אני לא רוצה לעייף אותו ולדחוף אותו בכוח כדי להרגיע את דאגותי.

ועוד דבר כמעט מצחיק ששמתי לב. הילד עם רגישות שמיעתית מאוד חזקה. הגננת מספרת שהוא יכול לבצע הוראות אחרי שהסבירה לשולחן הסמוך. אז אולי הוא באמת מוצף באמירות ולא תמיד עונה רק לי. בסוף תגידי שגם פה יש מה להתערב, ואיך ללמד לסנן.
עד שביקרתי פה בבלוג לא ידעתי כמה אפשר ללמד ילדים. לכוון ולווסת אותם.
המון תודות.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"קצת דואגת"
תודה על התודות. אם את נעזרת בכתוב המטרה של שיתוף הורים בנסיוני והבנותי מתמלאת.
לפי תאוריך בנך מקדים בהתפתחותו הלשונית. התפתחות מהירה היא עדיין לא לגמרי מאורגנת ולכן השימוש הלא ברור ומדוייק בשפה.
כדי להרגיע את דאגותיך את צריכה להרגיע אותן ולא לדחוף קדימה את בנך. אין טעם לדחוף קדימה את הנהר שבלאו הכי זורם רק כי דואגים שמא הוא לא יזרום. נראה לי שכמו בנך, גם את מתקדמת באמהות בהתלהבות, כשרון ואהבה רבה.ואולי גם קצת מתבלבלת.
בנך זכה לאמא נהדרת ואת לבן נהדר. ועכשיו הזמן להשען קצת אחורה ופשוט להנות ממנו. השתמשי בכל פעם שצצה בלבך דאגה כהזדמנות ללמוד להרגע. אמרי והזכירי לעצמך ש"ככה זה ילדים" ורוב הבעיות שרואים הן משהו טבעי שקורה לכולם. גם את זה אני מנסה לחזור ולהעביר בבלוג. מקווה שהצלחתי.

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום, אני אמא לשתי בנות - אחת בת ארבע וחצי והשנייה בת שנתיים וחודשיים. אני חווה קושי לתמרן בין הצרכים של שתיהן בייחוד כשהקטנה בהתקף כעס או בכי. הגדולה רוצה כבר לגן/לאכול/לישון והקטנה בשיא הצרחות. לפעמים אני פשוט מרימה אותה ומכניסה אותה למכונית כשמאחרים אבל זה יכול להוביל לשעה של צרחות, ובינתיים אחותה מתלוננת על הרעש ואני כמעט עושה תאונה מהלחצ. איך אפשר לטפל במצב בצורה יותר נחמדה וחינוכית עבור שתיהן?
תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מתמרנת"
(אימא לשתי בנות בגילאים שונים וצרכים שונים שמתקשה לתמרן בין הרצונות)
מכיוון שאין אפשרות לחזור אחורה 100 שנה לזמנים שלפני המכוניות, הלחץ, הכבישים העמוסים, הזמן שמשום מה התכווץ וחולף יותר מהר.. אין ברירה אלא ללמוד לשנות את היחס שלנו ללחץ ולהצליח לא להילחץ מהלחץ.
אולי אם תראי בכל מצב שכזה הזדמנות לחזק את הסיבולת של בנותיך לעיכוב ולחבר בין הקומה התחתונה במוח ש ר ו צ ה נ ו ר א לבין הקומה העליונה שאומרת ב ס ב ל נ ו ת פחות תלחצי.
ילדים זקוקים להכרה בקושי ובמאמץ שלהם. הם רוצים לדעת שאת אוהבת ומעריכה אותם. הם נעזרים יותר מכל בהנחיות ברורות מה כן לעשות. במצבים כאלה של התנגשות בצרכים המשיכי לתת מילים למה שאת חושבת: "קשה לך לחכות", "בסבלנות, תיכף אימא תתפנה", אני אוהבת אותך ורוצה למלא את רצונך, אבל עוד מעט/ עכשיו צריך לחכות/ עכשיו חייבים ללכת לגן". יידעי אותה לפני שאת מרימה ומכניסה אותה למכונית (אני אוהבת אותך ומבינה אותך. הייתי מעדיפה שתבואי לבד כמו גדולה אבל אם את לבאה אני אקח ואכניס אותך למכונית"). לילדה הגדולה את יכולה להסביר, לא בזמן האירוע, שכשהיא כועסת או מתלוננת לך יותר קשה לעזור ולחשוב מה לעשות. עשי את הכל בטון רגוע ובלי לתת להן תחושה שהן לא בסדר. הרגעי כדי שתצליחי להרגיע. וכל פעם שקשה לך ואת מאבדת שליטה אל תתבאסי. ראי בזה הזדמנות להבין שכמו שלך קשה, להן קשה כפליים.
נשמי עמוק ותראי שזה יעבור. ככה זה ילדים.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,
אני נהנת מאוד מהאתר הוא מעשיר אותי ונותן לי כלים בטיפול בילדי,
הבת שלי בת כמעט שלוש , גמלתי אותה מטיטולים לאחרונה והילדונת קלטה את הענינים במהירות, נשארה תופעת לוואי שנראה לי שהיא קשורה פתאום קלטה את היכולות שלה , לכל בקשה שלי היא עונה לא, "ומתווכחת " איתי על דבר כלשבת לאכול וכו'.

האם זה אכן קשור לגמילה? מה עושים כשילדה לא מוכנה לעלות הביתה לאכול ארוחת ערב להתקלח ועוד.

בתודה מראש,

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לבת 3 שהתחילה לומר "לא" ולהתווכח
אם היא עצמאית בשרותים ונהנית מזה מדוע שלא תהנה להיות עצמאית גם בתחומים אחרים?!. יש ילדים שחוששים לגלות שהם ואימא אינם היינו הך. הבת שלך, לשמחתך, גילתה את ההנאה הגדולה שבנפרדות ובאנדוידואליות. היא עדיין אינה יודעת להבחין מתי זה אפשרי ומתי לא מתאים. לכן היא מנסה. ככה ילדים שבטוחים באהבת הוריהם לומדים. רק על ידי ניסוי וטעייה היא תדע.
כשהיא מסרבת לעלות הביתה הכירו ברצון שלה ("את רוצה עוד קצת לטייל"). הציעו לה פתרון שיתאים לה ולכם ("עוד קצת ודי", "מחר עוד פעם", באוי ניכנס הביתה וניקח את הבובה לטייל בעגלה"). תנו הנחיה ברורה וחיובית ("עכשיו הולכים הביתה", "מי עושה מה שאומרים לה - כל הכבודי!"). תנו לה יד והובילו אותה ברוגע אך בנחישות. אתם עדיין המבוגר האחראי והיא הילדה שזקוקה להכוונה ולהבנה שלכם. גם לכם כמו למדינה עצמאית יש ריבונות ויכולות אכיפה. אל תיבהלו מהסירוב הראשוני שלה. היא אזרחית טובה. היא רוצה לציית יותר ממה שזה נראה.
קראו פוסטים קודמים שעוסקים בנושא כמו "גיל שנתיים הנורא" או"קשה להיות הורים".

אנונימי אמר/ה...

היי גוני,
בני בן ה שנה ו 10 חודשים מאז ומעולם היה מאוד מתקדם בהתפתחות (מאלו שרצו בגיל 10 חודשים) גם בדיבור וגם בהבנה
הוא ילד מאוד מנומס עם טפרמנט פעיל - לפני כמה שבועות התחיל בצורה דרסטית התנהגויות של ילד בגיל שנתיים הנורא, עם הרוב נראה לי שאנחנו מתמודדים לא רע,
עם בעיות ההליכה לשינה רצופה שהתחילו אנחנודי מיואשים!

הילד לא היה קל בנושא השינה מעולם
אך כשסוף סוף ביססנו את השינה , יש טקס קבוע וזה ברור שהוא הולך לישון לכל הלילה נכנס לתמונה אח קטן וחדש שצריך להירדם איתו באותו חדר
הוא קם במשך שעה בין 9-10 עשרות פעמים ואנחנו בשקט מחזירים אותו למיטה
הוא לא מפסיק לקום עד שהוא לא מעיר את אחיו הקם ואנחנו ( לבושתי) צועקים עליו שילך לישון ורק אז נרדם...
מה עושים ניסינו הרבה גישות (רך קשה , מחנך, מאפשר, להציע מתנות)
כלום לא עוזר....

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מתקדמת"
(ילד שמתקדם לגיל שנתיים ומתקשה ללכת לישון)
אמא יקרה. אם הבנתי נכון את מיחסת את הקושי להרגלי שינה לא טובים דיים , לעקשנות של בן שנתיים ולכניסה של אח קטן לתמונה. אם יש שלוש סיבות שמחזקות התנהגות מסוימת זה ידרוש פי שלוש זמן והשקעה עד שהתנהגות חליפית תתבסס.
אם אתם צועקים עליו- או שאתם גמורים מעיפות, או שאתם סבורים שהוא לא מספיק מבין שזה מכעיס אותכם. אם אתם מנסים הרבה גישות אתם לא מנסים אף גישה. בוודאי לא את זו שעובדת הכי טוב - עקביות.
אולי כדאי לבודד גורמים:
להרדים אח קטן בחדר אחר ולהפריד בין ההרדמות של הגדול לשינה של הקטן. להרדים את הגדול בטקס קבוע. אם הוא יוצא מהמיטה, אחרי מספר פעמים לשבת לידו ולא לתת לו לצאת מהמיטה. אין סיבה להיבהל מהבכי שיבוא כי זה לא יעיר אף אחד. רק להכיל אותו ולאחר זמן מה לנסות להרגיע.
אפשר להיות סמכותיים וחד משמעיים גם בלי להרים קול. נסו להימנע מכעס. זה רק מלחיץ ומבלבל עוד יותר. אולי, עם לידת האח אבא ואמא כבר לא אוהבים?

בנוסף שננו כיצד הולכים לישון כל אחד במיטה שלו דרך סיפורים (בספר "מגדל של קוביות ",לדוגמא), דרך משחק בובה וכו', לאורך כל היום ולא רק בלילה, בזמן שההתנגדות לשינה בשיאה.
קראו כל מה שכתבנו על שינה בפוסטים המתאימים. גם התגובות מלאות רעיונות טובים של הורים.
אחרי שינה טובה, חיזרו וספרו לנו איך הולך.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,
בני בן שנתיים וחצי . ילד מתוק אוהב חכם וחייכן. לפני כארבעה חודשים למד להירדם בכוחות עצמו לאחר טקס שינה מלווה בסיפורים ובמשחקי מיטה רגועים. לצערי, הקטנצ'יק סובל מאז היותו תינוק מביעותי לילה ומתעורר בצעקות כל לילה כמה פעמים בלילה.
בשבועות האחרונים זה הפך להיות קיצוני במיוחד, לעיתים הוא מתעורר ולוקח כשעה להחזירו לישון. הוא צורח ומשתטח על הרצפה, והילד החייכן והאהוב שלי הופך לעצבני חסר מנוחה. הדבר מדאיג מאוד.
בספרות אומרים שאין מה לעשות וזה עובר עד גיל 6 במציאות זה עוד הרבה זמן. הנוירולוג נתן לנו מרשם לטיפית הרגעה שמתאימות לגיל 12, ויתרנו על כך. אנו שוקלים מעבדת שינה אם אכן יצליחו למצוא פתרון למה שימצאו / לא ימצאו....
אנחנו עדיין מחפשים פתרון פשוט טבעי ורגוע... אם יש לך רעיון כלשהו אני ממש אודה לך.
שיהיה לנו לילה טוב ושקט

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מבועתים"
(בן שנתיים וחצי עם ביעותי לילה)
כל מה שאתם עושים אתם עושים נפלא.
גם לפנות למעבדת שינה זה רעיון טוב, כדי לוודא שהכול תקין ונורמטיבי ושעד גיל 6 זה יעבור.
האם יש סיבות למתח ודאגה בתקופה האחרונה? האם הוא עסוק בסיפורי החגים שמכניסים ללבו פחדים?
הלוואי והיה לי פתרון פשוט, טבעי ורגוע (לא רק לבעיה שלכם אלא לכל הבעיות..). לצערי אין לי. אני יכולה להציע שני דברים שבוודאי לא יפתרו את הבעיה אבל יכולים להקל.
מניסיוני,ואין לי ביסוס אחר לדברי, יש קשר בין מערכת ברירת מחדל (קראו פוסטים על מחשבות נודדות ועל חלומות בהקיץ) לבין שינה לא שקטה. ילדים ששקועים יותר מידי במשחקי דמיון לבדם, מעופפים, חולמים בהקיץ או בוהים בטלוויזיה זזים יותר ומדברים בשנתם. יש להם יותר קושי לסגור את ה"חלונות" והתוכנות במוח בעת השינה. אם זה מתאים לבנכם נסו להעסיק אותו יותר בפעילויות שדורשות ריכוז במציאות החיצונית. כמו פזלים, הרכבות, השחלות,לבשל ולעזור לאמא וכו'.
הרעיון השני: כשעה אחרי שהוא נירדם גשו למיטתו ולחשו באוזניו מילים טובות. כמה אתם אוהבים אותו, כמה הוא חמוד,אחלו לו שינה מתוקה וחלומות נעימים. חיזרו על כך גם שעתיים אחרי ההרדמות. גם תוך כדי שינה המוח קולט מסרים מרגיעים שיכולים להשפיע על איכות החלומות.
מאחלת לכם לילות שקטים.
אשמח להתעדכן.

אנונימי אמר/ה...

היי,
נהנתי מאוד לקרוא את הפורומים שלך מסקרן מאוד ומענין , תודה לך

בני בן שנה ו111 חודשים,
מגיל 0 אני מדברת איתו כמו בוגר :)
הייתי שמחה לדעת איך להנחות אותו(עוד חודשים יולדת אחות חדשה למשפחה)
הוא מאוד בוגר לגילו ומבין אני אומרת לו בתוך הבטן יש תינוקת , שהיא תצא אנחנו ניתן לה חיבוק ונשיקה ותעזור לי והיא תאכל מאמא.
הוא מחייך מלטף את הבטן נותן נשיקה .
שהוא רואה תינוק הוא ישר קורא לי אמא תינוקקקק ובשיא ההתלהבות.
נראה שהוא מבין מה יש בבטן.
עכשיו רציתי לדעת אם יש עו משהו שאני יכולה כדאי להכין אותו בנוסף.
ובנוסף רציתי לשאול את עצתך לגביי גיך שנתיים הקרב...
הוא התחיל עם לא, ודי...כל דברים שהוורים כל כך אוהבים "ממש".
אחרי סוף ארוחה לא תמיד הוא זורק את הצלחת ואומר לא...
אני אומרת לו "לא זורקים" ולפעמים אנחנו שמים אותו בלול כעונש..
כמובן בדרך אני ובעלי מסבירים לו מדוע.
ולפעמים שעושה משהו אנחנו אומרים לו עוד פעם אחת ונשים אותך בעונש בלול.
וכמובן שעושה זאת שוב ואז אנחנו מכניסים ללול.
כעבור כמה דק' חוזרים אליו ואומרים לא תעשה זאת שוב אז הוא אומר לא מוציאים וממשיכים הלאה.
האם זו דרך נכונה לדעתך ??
תודה , לירז

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ללירז
(בן שנה ו11 חודשים - לפני לידת אחות ולפני גיל שנתיים הנורא)
העצה הראשונה שאני יכולה לתת לך היא לא ליחס את כל ההתנהגויות שבנך יעשה לאחר לידת האחות לעובדה שנולדה לו אחות. אחות אמנם גוזלת את אמא ומשנה את שיגרת החיים המוכרת אך הדחפים והרצונות של גיל שנתיים משבשים את השגרה המוכרת לא פחות.
לגבי הכנה ללידת האחות. לידת אחות, כמו חתונה, כמו לידת ילד ראשון, היא מבחן שאי אפשר להתכונן אליו. תמיד תהינה הפתעות ויעלו רגשות שלא ציפינו להם. מה שאתם עושים נחמד ובוודאי מועיל. אפשר להתחיל במשחק בובה בו מטפלים בתינוקת, מאכילים, רוחצים, משכיבים, שומרים על שקט.. או שהבובה בוכה ומרגיעים אותה. זה יעזור גם לך לתת ביטוי לצפייה שלך ללידת הבת.
לגבי ההתנהגות של בנך. קראי פוסטים קודמים שכתבנו בנושא. המסר שחוזר על עצמו בהם הוא ללמד את הילד מה לעשות עם הדחפים שלו ולא רק להגביל. התחיל בלומר לו ברור מה כן לעשות ("תן לי יפה את הצלחת, בלי לזרוק"). המשיכו לעודד אותו להפנים התנהגות חיובית ("כל הכבוד. איך אתה מתנהג יפה. מי מתאפק כל כך יפה"). הציעו לו דרכים חליפיות לפרוק את הצורך שלו להשתולל ("רוצה לזרוק, להשתולל? תן לי את הצלחת יפה ואחר כך נזרוק כריות/ קוביות. ככה אפשר להשתולל וככה לא"). הכנסה ללול טובה רק אחרי שניסיתם את הפתרונות הללו והם לא הועילו.
שיהיה לכם בקלות ובמזל טוב. גם הלידה וגם השנה הבאה עליכם לטובה.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
שמחתי לקרוא את הפוסט ולראות עד כמה הוא רלוונטי עבורי. בני בן 2.5 ולפני כחודשיים וחצי נולדה לו אחות. התנהגותו לאחות מחממת את הלב: הוא מחבק ומנשק דואג לתת לה מוצץ כשבוכה מניח עליה את הראש משמיע לה קולות (נכון שכל אלו לעיתים לא נעשים בעדינות מספקת אבל לשם כך אני שם). הבעיה היא שלאחרונה (כשבועיים) הוא נהייה מאוד רגיש: רוצה הרבה חיבוקים הרבה על הידיים, שימוש אינטנסיבי במוצץ (ולא רק אחד) אפילו בגן הוא דורש יותר חיבוקים ואהבה. אוסיף ואומר שכשהוא מגיע הביתה רוב תשומת הלב מופנית אליו חוץ מאשר כאשר אני מניקה ו/או כשהתינוקת בוכה. לרוב גם בעלי ואני נמצאים בבית כך שתמיד משהו מאיתנו פנוי. בנוסף גם ההשכבה הפכה לסיוט יש שגרה מאוד ברורה כבר מגיל 0 אבל לאחרונה לאחר שאנו יוצאים מהחדר מתחילה סאגה של שעה: "אמא נזלת/אמא פיפי/אמא קקי/אמא תכסי אותי....." אתמול הגיע השיא כאשר סרבתי להגיע לאחר שהודעתי מראש שכך יהיה והיה בכי צווחות של כשעה. השאלה שלי איך להתמודד עם שתי ההתנהגויות החדשות האם הן קשורות? האם הצורך שלו באהבה הוא בדיקה שאוהבים אותו איך מפסיקים את התלות הזו מילד מלא שמחת חיים ופעיל הפך להיות בכייני ונדבק.
תודה מראש...

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"בודקת"
(בן 2.5 שבודק מה השתנה לאחר לידת האחות)
ילדים בני שנתיים הם חוקרים קטנים וחכמים גדולים. הם בודקים כל דבר ולאו דווקא רק אם אוהבים אותם. הם בודקים מה מפעיל את מה; מה מופיע אחר מה; מה תהיינה התוצאות של ההתנהגות שלהם. הם מנסים שוב ושוב, לפעמים באינטנסיביות גוברת, עד שמגיעים למסקנה. כך כשהם בודקים "מה זה?" ו"למה?", וכך גם מה תגובת ההורה לביטויים כמו "ידיים", "אני עצוב", בכי או בקשות לפני השינה.
יתכן ובנך מרגיש שמשהו בזמינות שלך השתנה. יתכן שהוא נזכר כמה טוב להיות אהוב, מחובק ומנושק ורוצה גם. אולי הוא גם מקנא. ואולי הוא פשוט בודק... אם תפעלו ממקום מודאג, שהוא חושב שלא אוהבים אותו, יש חשש שתגיבו בחזרה בעודף ורק תחזקו את התלונה שלו.
היו קצת יותר זמינים. תנו לו יחס כפי שאתם חושבים שראוי לתת. כשקשה לו תנו הכרה לרגש שלו, הרגעה והנחיה ברורה מלווה בעידוד מה עליו לעשות. ככה הוא יגיע למסקנות הנכונות במחקר הקטן שלו ויעבור לחקור את הדבר הבא.
קראו גם פוסטים קודמים בנושאים רלוונטים, לידת אח וכו'.
שיהיה במזל טוב.

אנונימי אמר/ה...

שלום יש לי ילדה מדהימה בת שנתיים חכמה ומקסימה אבל יש משהו שמאוד מטריד אותי היא מאוד עצבנית היא רוצה הכל כאן ועכשיו . נגיד אנחנו בגן השעשועים ויש ילדים אחרים בנדנדה היא מקבצת אגרופים וצורחת וכל הורידים בפנים מתנפחים לה הוא שהיא לא מקבלת משהו שהיא רוצה היא צורחת בטרוף ומשתוללת הוא דופקת עם הרגליים וממש מתעצבנת וצורחת וזורקת דברים בדרך כלל הוא שאני מתעלמת מהצרחות הוא שאני כועסת הייתי שמחה לדעת איך להתמודד עם המצב הזה שהיא מאוד עצבנית והעים זה מעיד על כך שהיא ילדה עצבנית וככה זה יהיה תודה:-)

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"כאן ועכשיו"
(בת שנתיים שרוצה הכל כאן ועכשיו)

כבר כתבנו בעבר על הנושא בכמה פוסטים ועוד נכתוב..
ילדה בת שנתיים שמתעצבנת כשלא קורה מה שהיא רוצה או כשקורה מה שלא רוצה איננה ילדה עצבנית אלא כזו שמגיבה בהתאם לגילה, כפי שהסברנו בפוסט. היא צריכה שיעזרו לה להירגע ולא יתעלמו או יכעסו עליה. היא לא לומדת מזה איך לפתור את הבעיה.
כשהיא מתפוצצת נסי להישאר רגועה ולדבר בטון רגוע כדי שתרגיעי. תני הכרה לכעס (את כועסת! את רוצה נדנדה!), המשיכי למילות עידוד ("מי חמודה!, לא נורא! תכף נירגע! עוד מעט.. בסבלנות"). אם היא לא נרגעת קחי אותה על הידיים בחיבה והרחיקי מהמקום. רק המראה של הנדנדה יכול להרתיח אותה מחדש. תני מוצץ, תני לה קצת לבכות ונסי להרגיע לסירוגין. אמרי לה (ולעצמך) "אפשר לבכות. תיכף הבכי יעבור" והציעי לה משהו אחר ("אולי בינתיים נתגלש/ נאכל תפוח"). זכרי שהתקף הזעם תמיד נגמר, ומפעם לפעם הוא יגמר יותר מהר.
הדבר שהכי מרגיע ילדים זה אמא שלא נבהלת מהתקף הזעם וגם לא מתעלמת. והיא עוזרת ואוהבת גם כשהם כועסים.

האם כשאת כועסת ומתעצבנת על הצעקות שלה זה סימן שאת כעסנית ועצבנית וככה זה יהיה? קרוב לוודאי שזה סימן שאת עייפה ומותשת ושלא חשבת שככה זה ילדים. ברגע שתביני ש"ככה זה, יש מה לעשות וזה יעבור" תרגעי.
ככה גם היא.
חזרי וספרי לנו.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני , קראתי את התגובות שלך למקרים השונים, נראה לי שהמקרה שלי קצת שונה כי הוא מורכב מכמה גורמים.. יש לי שלושה ילדים: בת(5.5), בן (2.5) ותינוק חדש שהצטרף אלינו לפני כשבועיים. עוד בסוף ההריון שלי שמתי לב לשינויים התנהגותיים בקרב הבן שלי שהתמקדו בעיקר בהתקפי זעם. כאשר הדברים לא נעשים לפי רצונו ו/או לטעמו הוא מתחיל לצרוח ומתקשה מאד להרגע. לאט לאט התקפי הזעם נעשו חמורים יותר ולצרחות התווספו גם המכות- הוא מנופף בידיו באוויר כלפי מי שמרגיז אותו, ולא מהסס גם להכות, חשוב לציין שהוא בעל תעוזה ומכה גם אותי ואת אביו. אירועים אלו גברו מאז הלידה. שמתי לב שעם או בלי קשר הוא מצליח להרגע יותר עם אביו, ולעיתים הוא אף מסרב בתוקף לבוא אלי ומעדיף מראש להרגע בזרועות אביו.
כאשר יש את ההתקפים הללו אני מיד מדברת אליו בסמכותיות ואומרת שתגובות מסוג זה לא מקובלות אצלנו (לא צועקים), אני אומרת לו שאני אשמח לעזור לו / לתת לו את מבוקשו וכשהוא ירצה זאת שיקרא לי ויוצאת מחדרו אך במידה והוא מכה אני מעמידה אותו בפינה מסוימת, מתכופפת אליו ואומר בסוג של מנטרה שלא מרביצים בבית שלנו. בד"כ הוא משתולל בשלב זה ולא מפסיק לצעוק ולהרביץ עד שאני צריכה גם להחזיק את ידיו. לאחר שהוא נרגע (זה עשוי לקחת הרבה זמן, לעיתים אפילו יותר מחצי שעה), הוא מסוגל לבוא ולהגיד סליחה ואפילו לתת נשיקה במקום ששם ניתנה המכה.
אני קצת אובדת עצות; אני מרגישה שזה שלב קצת ארוך מדי, ואני לא מצליחה למגר את התופעה, ואם לא לנהוג ככה, אז איך כן?? חשוב לציין שאני ובעלי נוהגים כלפיו באותו האופן ומשתדלים לעשות זאת בעקביות.

אנונימי אמר/ה...

היי
יש לי ילד בן שנה ותשעה חודשים
עד לפני כחודש היה הולך לישון במיטה שלו לבד בשעה שבע וחצי שמונה גג
מזה כחודש הוא נהיה מרדן ולא רוצה לישון במיטה שלו ואפילו לא איתי במיטה
מאוד קשה לא להירדם והוא רק בוכה
ולבסוף נרדם בשעה 10

יש לציין שאת המטרנה גם הפסיק לאכול כבר שבועיים
אני שואלת אם יש קשר בין הדברים
ובכלל מה ניתן לעשות??
תודה
אמא בדאגה....

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"סמכותית יותר"
בן 2.5 שמרביץ בהתקף הזעם ומתקשה להירגע)

בואי נראה מה שונה במקרה שלכם:
נולד לו אח. הוא מסכן יותר!
הוא מרביץ. הוא בעל תעוזה יותר!
הוא מעדיף להירגע בזרועות אביו. יש לו אבא זמין יותר!
כל ההבדלים שמנית אינם דברים שליליים או לא נורמטיביים. יש המון ילדים בעולם שהצרות נופלות עליהם בשלשות: גם אח חדש, גם לא נתנו לו את מבוקשו, וגם אסור לו להרביץ.. ממש לא פייר!
אם תקראי שוב את התגובות שלי למקרה קודם (ממש לפני התגובה שלך) תביני שאתם נותנים לו כללים ושמים לו גבולות ואילו הוא זקוק להכרה בזעם ("אתה כועס.. רצית את אמא ואמא עכשיו עם התינוק.. רצית עכשיו לקבל X ועכשיו אי אפשר.."). הוא זקוק שיעודדו אותו ("מי חמוד, אני אוהבת אותך מאוווד..") ויתנו לו הנחיות יותר ברורות, איך לתת ביטוי לזעם שעולה בו ואיך לפתור את הקונפליקט. ולא רק שיאסרו עליו את אופן הביטוי הזמין לו (כי ככה הוא נברא) - נפנוף ידיים, צעקות ומכות ("לצעוק/ לבכות/ לכעוס מותר, להרביץ אסור! בוא נצעק יחד ונוציא את הכעס מהלב.. ועכשיו די? בוא אני אעזור לך להירגע..").
תאמיני לו. חלק מהמצוקה וההחרפה בביטויי הזעם נובעת מהבהלה שלו ממה שקורה לו. הוא לא רק זועם עליך שהבאת לו אח אלא גם זועם על הזעם שלא נפסק. הוא מעדיף את אבא כי באורח פלא שם הזעם נגמר יותר מהר.
הנה עוד סיבה טובה למה כדאי היה ללדת לו אח: זה יקרב אותו לאביו!
התמידי ברוח הזו ותראי שהוא ירגע. היי סבלנית. הביני שהיחסים שלך עם בנך בונים לו את מערכת ההרגעה במוח, צעד אחר צעד, עצב אחר עצב.. וזה לוקח זמן. ראי בזה אתגר ולא איום.
בטוח שתצליחי!

חזרי וספרי לנו.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא בדאגה"
(בן 1.9 שבוכה בהרדמות ומתקשה ללכת לישון)

קשה לי לעזור לך להבין מה הסיבה לשינוי בהתנהגותו של בנך. אולי הוא הגיע "לגיל המבהיל" - של התקפי הזעם. אבל אולי יש עוד שינויים בעולמו החיצוני או הפנימי:
האם הוא במסגרת חינוכית חדשה? יום ארוך? דמויות חדשות?
האם יש שינויים באופן שהוא נפרד מכם או נפגש עמכם? הליכה לישון נחווית כפרידה. כשיש קשיי פרידה הם מחלחלים גם לשעת השינה.
האם את או בעלך עסוקים יותר, פחות זמינים?
האם הוא חשוף למתחים?
האם הוא חשוף לסרטים שנראים תמימים אבל מפחידים אותו?
האם הוא החל לחלום?
האם קרה לו משהו מפחיד? בחלום? במציאות?

אם הסיבה לשינוי היא שהוא היה רגיל להירדם עם מטרנה ועכשיו הוא צריך ללמוד להירדם בלעדיה תנו הכרה לקושי ("אתה רוצה מטרנה. קשה לך להירדם בלי זה.."); עודדו והרגיעו ("מי חמוד.. לא נורא.. בטוח תירדם.."), הציעו תחליף (בקבוק מים/ מוצץ..) עשו טקס הרדמה קצר (נשיקה, סיפור, שיר) , והמשיכו להרדים, כפי שעשיתם בעבר.
הנה עוד משהו שלא כתבת לנו ומקשה לייעץ לך - מה היה תהליך ההרדמה בעבר?
חזרי וקראי את הפוסטים על שינה.

אל דאגה, עוד יהיו לילות טובים מאלה.

אמא טריה אמר/ה...

רציתי לשאול מאיזה גיל ניתן לתת לילד לבכות בלילה כדי שיישן? יש לי ילד בן 8 חודשים וכ שעה וחצי-שעתיים הוא קם, מה אני אמורה לעשות?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אימא טרייה"
(בן 8 חודשים שמתעורר כמה פעמים בלילה)
ילדים מתעוררים כמה פעמים בלילה כי הם יוצאים ממעגל שינה אחד ונכנסים למעגל חדש (שינה קלה, יותר עמוקה, עמוקה.. וחוזר חלילה). לא כתבת לנו איך את מרדימה אותו. תינוק שלא נרדם בכוחות עצמו בראשית הלילה מצפה שיעזרו לו בהרדמות גם באמצע הלילה. לא כי הוא מפונק או ילד רע, אלא כי הוא לא יודע איך נרדמים לבד.
כבר כתבנו על כך בפוסטים על שינה ובעשרות השאלות והתגובות. היכנסי לפוסט "אימא,תרדימי" וקראי. (מופיע בשולי הבלוג במועדפים).
בגיל8-9 חודשים הוא גיל מצוין להתחיל. התחילו ללמד אותו בהשכבה ולא באמצע הלילה. (טקס קצר, השכבה, לתת לבכות חמש דקות, לחזור ולהשכיב תוך מסר ברור:"עכשיו לישון! אתה חמוד! שוכב יפה וישן!",ושוב לצאת מהחדר..) אל תיבהלי מהבכי. אל תחששי אם הוא לא לומד מיד. ואל תתאכזבי אם צינון או מחלה יביאו לנסיגה זמנית.
ככה זה ילדים. לומדים לאט, אבל לומדים! בטוח שגם בנך ילמד.
קראי גם פוסטים קודמים בנושא הבכי.

אביטל אמר/ה...

שלום גוני! אתר מעולה!
הבן שלי בן שנה ותשעה חודשים. בזמן האחרון המטפלות בגן אומרות שהוא מרביץ,חוטף משחקים,וכו.. הן ניסו כל מיני דרכים אך שום דבר לא עבד. הבן שלי מאוד קשור לאחת המטפלות שזה מגיע למצב שאם אותה מטפלת יושבת עם אחד הילדים הבן שלי מרביץ לילד ומנסה לתפוס את תשומת ליבה.
המטפלות די חסרות אונים. הן חושבות שאולי זוהי בעיה בוויסות.
יש לציין שבבית הוא ילד מלא שמחת חיים,אנרגטי וסקרן.
כשבאים אליו חברים הוא נותן להם במשחקים ולא מרביץ אך מצד שני כשאנחנו מתארחים אצל חברים הוא מרביץ לילד. זה מותיר בי הרבה תסכול וחוסר הבנה מאיפה נובע הצורך להרביץ? ולפעמים גם בלי שום סיבה!!
אשמח לתשובתך. תודה!!!!!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאביטל
(בן כמעט שנתיים שהתחיל להרביץ)

מברוק! או תבורכו!
קשה להאמין אבל ברוב המקרים הדחף של ילדים להרביץ הוא באמת ברכה. הוא מצביע על עוצמה וכוחות ורצון להיות דומיננטי ולהשיג את מבוקשו. האם לא היית מבקשת את כל אלה לבנך?

אלא מה, בגיל שנתיים המנוע החזק עדיין איננו מגובה במערכת ברקסים ומערכת היגוי מספיק חזקה כדי לקחת את כל הברכה הזו למקומות טובים.
דווקא העובדה שהגננות ניסו "כל מיני דרכים" מסבירה מדוע "שום דבר לא עזר". צריך לנסות בהתמדה דרך אחת טובה. אחרת הוא לא מצליח להבין את השיעור. (גם אם מלמדים מתמטיקה בכל מיני דרכים רק יותר מתבלבלים). גם לא הייתי קופצת למסקנה שלילד יש בעיות ויסות. בעיני זה כמו לומר על תינוק שזוחל שיש לו בעיה מוטורית. בגיל שנתיים מערכות הוויסות רק מתחילות להתפתח. הבדלים בין ילדים שונים לגמרי לגיטימיים בגיל הזה.
כפי שהצעתי בפוסטים שונים התחילי בשינון חיובי. חזר ושנני בחום והתפעלות: "מי חמוד! מי מצליח להתאפק ולא להרביץ! מיום ליום אתה לומד להיות חבר טוב". אפשר לחבר מילים למנגינה כגון "בגן שלנו לא מרביצים, בגן שלנו לא חוטפים. בגן שלנו מבקשים יפה".
הטרימי לפני שהוא הולך לגן או לפני שאתם הולכים לחבר, באותו אופן.
כשהוא מרביץ הרחיקי אותו מהמקום. תני הכרה לרגש ("רצית את המשחק", "אתה כועס שהוא לקח לך את המטפלת"). חזקי רגשות חיוביים (" אתה ילד טוב. אתה מצליח להתאפק ולא להרביץ"). בקשי שיגיד שהבין ("אני צריכה שתגיד:'אמא הבנתי. אני לא ארביץ") . מספיק אם הוא רק יהנהן בראשו. לבסוף,הפני אותו לעשות משהו אחר. כל הכבוד.
אפילו לנו קשה לפעול בדרך חדשה שאיננו מכירים. אז תארי לך כמה זה קשה לו. זה לוקח זמן. בטוח שתצליחי.
חזרי וספרי לי איך זה מתקדם.

אמא אמר/ה...

שלום גוני!
ביתי בת שנה ושלושה חודשים החלה לזרוק אוכל על הרצפה. אנני יודעת כיצד לנהוג. אני משתמשת במשפטים: "האוכל נשאר על השולחן" , "אנחנו לא זורקים אוכל". איך היא ממשיכה לזרוק את האוכל, ולעיתים עושה זאת כמה פעמים במהלך הארוחה. אשמח לעזרה!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"עזרה"
(בת שנה ושלושה שזורקת אוכל)
ממש כפי שכתבנו בפוסט ובכל התשובות לשאלות, ישנה דרך פשוטה ועקבית לעזור לה ולעזור לך.
זה נשמע ככה: "אנחנו לא זורקים אוכל!". "מי חמודה. מילדה טובה . מימשאירה את האוכל בצלחת. כל הכבוד!"
היא עדיין תעשה את זה כמה פעמים במהלך הארוחה. זה לוקח זמן ללמוד להכחיד תגובות אוטומטיות, ראשוניות ולהחליף אותן בתגובות אנושיות. העיקר שמפעם לפעם זה יקרה פחות.
בינתיים היא תלמד אותך, אמא, משהו לא פחות חשוב: לא לצפות ללמידה או לשינוי מיידי. למידה ושינוי אמיתיים באמת לוקחים זמן . וגם, להנות מהיצריות של הילדה. ככה נבראנו.

ועוד רמז לבאות. ברגע שהיא תפסיק לזרוק אוכל היא תתחיל לזרוק משהו אחר. הכל בסדר. ככה זה ילדים!

אנונימי אמר/ה...

היי יש לי תאומות בנות שנתיים וחצי אחת מהן פשוט לא עוזבת אותי לאחרונה לכל מקום שאני זזה היא פשוט מאחורי ממש כמו צל .. מרגיש לי שיש לה פחד ממשהו האם זה הגיוני??
כאשר אנחנו הולכים להתקלח היא ממש שמחה כמו תמיד !אבל ממש לקראת סוף המקלחת מתחיל הבכי כי היא מרגישה שהולכים לישון ואז מתחילות צרחות אייימים של בכי רק שאני לידה היא לא בוכה בשניה שאני זזה היא צורחת .. באופן כללי היא כל הזמן רוצה מישהי לידה מה עושים ??

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"הגיונית"
ההבנה שאנחנו נפרדים ושונים מהורינו ושאין לנו שליטה מלאה מתי הם יהיו לידנו לתמוך ולהגן עלינו ומתי יתרחקו, ואפילו ייעלמו, צונחת על ילדים בגילאים ובנסיבות שונות.
בדרך כלל, עם ראשית ההליכה הרגלים שלהם נושאות אותם רחוק מההורה. מהזוית שלהם לא ברור להם מי התרחק ממי והם נצמדים להורה לתקופת מה כמו היו הצל שלו. לפעמים התודעה צונחת עליהם בכניסה לגן חדש, או בעקבות נסיעה או העלמות ממושכת של ההורה. קורה שהם נצמדים להורה מחשש שהוא יעלם להם אחרי שהורה הלך מבלי להגיד להם, בזמן שהיו עסוקים במשהו, או שהם התעוררו בלילה וגילו שההורים יצאו לבלות. או פשוט חלמו שההורה נעלם ונבהלו.
אצל תאומים זה יכול לקרות יותר מאוחר כי תמיד יש להם אחד את השני. התחושה של להישאר לבד שלא מרצון ומתוך חשש נמנעת מהם, כי נוכחות האח, לפחות בתינוקות, מרגישה כמו נוכחות של מבוגר משמעותי.
כמו אפרוח שגילה שאמו התרחקה ממנו והוא ממהר להיצמד אליה כדי להרגיש בטחון , כך גם בתך. כמו תרנגולת טובה היי יותר זמינה בזמן הקרוב. אל תנסי להרחיק אותה ממך. ידעי אותה כשאת עומדת להיעלם למטבח/ לשירותים/ למכולת. הזמיני אותה להיות בקרבתך. הרגיעי אותה שאת לא הולכת ולא נעלמת לשום מקום. אמרי לה שגם כשהיא לא רואה אותך את אוהבת ושומרת עליה. אולי היא לא תבין כל מילה ומילה אבל היא תקלוט את הטון המרגיע.
כשתחושת הביטחון והקביעות שלך, גם כשאת לא מול עיניה, תתחזק היא תתן לך ללכת ולשוב כמו בעבר.

ומה עם תחושת הביטחון שלך? האם היא חזרה?
בטוח שהדאגה הזו זמנית והיא תחלוף. זה רק ייקח קצת יותר זמן ומאמץ ממה שחושבים.

Unknown אמר/ה...

היי גוני
תודה רבה על העצות המועילות! בני בן השנה ושמונה חודשים חווה בשבועות האחרונים הרבה שינויים (מעבר דירה, התחלת גן ופרידה מהמטפלת) והתחיל בימים האחרונים לסרב בצעקות ובהתפתלויות ובבכי כמובן להכנס למקלחת. עד לפני שבוע הוא היה כמו דג במים... כיצד לדעתך יש להתמודד עם זה? תודה!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"שינויים"
(בן 1.8 שמסרב להיכנס לאמבטיה)
אם הקושי היחיד שאתם חווים הוא בכניסה לאמבטיה, ולא בכניסה לגן,בשינה או באכילה -זכיתם. כנראה שתגובתו נובעת מהתחזקות הרצון והדרישה לאוטונומיה ("אני רוצה להחליט") שאופיינית לגיל. יתכן שריבוי השינויים שנכפו עליו חידד את הרצון לקבוע מה שיקרה. ישנם ילדים שפוחדים לחדר האמבטיה החדש, חוששים להישאר לבד, חוששים מההד והקולות השונים שבחדר הקטן הזה.
כתבנו הרבה על כך. קראי בפוסטים הרלוונטים ובשאלות ותשובות אחריהם.
בקיצור: הטרימו והודיעו לו מראש על הכוונה ללכת למקלחת. אפשרו לו לבחור בין ללכת עכשיו או עוד קצת ודי. כשהוא מסרב, תנו הכרה לרצונו (אתה רוצה עוד לשחק. לא בא לך ללכת לאמבטיה. זו אמבטיה חדשה שאתה לא מכיר..). הרגיעו (קודם אמבטיה ואחר כך נשחק עוד. אמא עוזרת ושומרת). הוסיפו ועודדו אותו ללכת (מי חמוד. מי הולך יפה. כל הכבוד).אמרו בברור "עכשיו מקלחת!". ואל תאפשרו להמשיך לשחק במשהו אחר. על התפרצות הזעם הגיבו כפי שכתבנו בעבר. בסבלנות.
עם קצת ניסיון והרבה סבלנות ונחת יצליח כל הורה להכניס פעוט למקלחת!!
ראו בזה תשלום פעוט על כל השינויים שחוללתם בחייו.

Unknown אמר/ה...

ממש מרתק ומעניין.אומנם את יותר מספרת על ילדים מעל גיל שנתיים, אך איך צריך להתנהג כאשר ילדה בת שנה ושלוש לאחר שהייתה חולה שבוע וכמובן שהייתה בכיינית ונודניקית לא מפסיקה בהתנהגות זו. היא עדיין לא מדברת אבל מראה עם הגוף עם הראש על הכל לא. לפני כשבוע ומהו הייתה לי ילדה שונה לחלוטין כאילו החליפו לי אותה.מוציאה אותה לטייל על הכל אומרת לא, לגבי אוכל אותו דבר הכל לא!ומבחינה אוכל אני נורא מודאכת שתוכל כי היא לא עולה ממש במשקל טוב כמו שצריך, ועדיין רוצה את הציצי וכשאני לא נותנת לה היא נורא נפגעת ובוכה ואני בסוך נכנעת מה לעשות במקרה כזה להיכנע או שלמרות הכאב להמשיך לא להביא, אך יש גם את הדאגה שהיא תוכל לפחות משהו.נורא מבולבלת מזה אשמח לקבל יעוץ.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא-כן"
(בת 1.3 שהתחילה לומר על הכול "לא")

קודם כל, מזל טוב!
הבת שלך גילתה את המילה "לא".אולי בזכות המחלה היא הקדימה והחכימה והבינה שאת והיא זה לא היינו הך. שלפעמים את רוצה משהו והיא לא. לפעמים היא רוצה משהו ואת לא. החלק הראשון משעשע אותה והיא עדיין חוקרת אותו. היא מנסה ואומרת "לא" על כל מיני דברים כדי לראות מה יקרה, כדי להבין איך מילת הקסם הזו משפיעה על הסביבה. היא שמעה אותכם אומרים "לא" עשרות פעמים. עכשיו מגיע תורה לנסות.
היא זקוקה שלא תתבלבלו ותכוונו אותה: "בואי תגידי לא.. ועכשיו די!". " לפעמים אפשר 'לא' ולפעמים צריך /די. עכשיו צריך..". אל תתאכזבו אם זה לא עובד מיד. גם לילדה חכמה כמוה לוקח זמן ללמוד משהו חדש.
לגבי החלק השני- כשהיא רוצה ואת אומרת לא- היא מנסה להבין מתי "לא זה לא", ומתי "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת".
כשהיא מתעקשת שתניקי אותה אמרי :"את חמודה! את רוצה לינוק. עכשיו לא!". חזרי על זה כמה פעמים ואז הציעי לה לאכול משהו אחר. פרי, ירק, חתיכת גבינה..

אחת הסיבות שלא כדאי לגרור הנקה לגילאים מאוחרים היא שאנחנו לא רוצים לנהל מאבקים על הנקה. לא מאבקים על שליטה ולא מאבקים על אכילה. ההנקה מילאה את תפקידה כאבן פינה לקשר חם, מיטיב וללא תנאי בין האם לילד. עכשיו עוברים לאוכל מוצק, ליד שולחן. וכל המאבקים על אוכל וששליטה יתנהלו שם.

Unknown אמר/ה...

הי גוני, ביתי בת שנתיים ושלושה חודשים. עד כה נרדמה בערב לאחר אמבטיה וכמה שירים וסיפורים, אך אף פעם לא לבד בחדר. לאחרונה שמנו לב שזמן ההרדמה התארך מאוד, זקוקה שנשב איתה שעה ואף יותר והחלטנו לנסות להסביר לה להירדם לבד בחדר לאחר הטקס של השירים והסיפור. כבר שלושה לילות שאנו מנסים לצאת מהחדר ולתת לה להירדם לבד אך היא לא מסוגלת לנסות לשכב לבד במיטה אלא מידה קופצת מהמיטה ורצה אלינו. מחזירים אותה למיטה עם הסברים וחוזר חלילה. היא רצה קילומטרים הלוך ושוב ללא הפסקה ולא נשארת במיטה יותר מכמה שניות. אתמול נרדמה רק אחרי שלוש שעות של ריצה כזו!! גם במשך היום מזכירים לה בעדינות שהיא ילדה גדולה ויכולה לנסות להרדם לבד במיטה אך ללא הואיל. מה דעתך? אולי לנסות משהו אחר?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מנסים"
(בת2.3 שקמה שוב ושוב ושוב מהמיטה)
מה שאתם עושים זה מצוין. המשיכו כך.
גם אם היא מבינה אותכם, ורוצה לעשות כדבריכם, לוקח למוח לפתח ברקסים ולעצור את התגובה האוטומטית של לקום ולרוץ להורים.
עכשיו, בגיל שנתיים כשהרצון מתחזק (כמו אוטו שנוסע יותר במהירות) יותר קשה לעמוד בהגבלות. וגם יותר קשה לוותר על היום שחלף ולעצום עיניים.
אתם יכולים לעשות עוד משהו.
המחיזו לה עם בובות את המצב. בובות שרוצות לקום וכל הזמן מחזירים אותן למיטה עם הסבר שכל אחד נירדם במיטה שלו לבד. גם בני משפחה/ ילדי גן/ סבא וסבתא.. ועוד.
בהצגה , וגם במציאות ההורים יושבים מחוץ לחדר ומחזירים מיד למיטה, בלי להרבות בדיבורים.
כל הכבוד! איזה בובה טובה. בסוף היא לומדת להירדם במיטה שלה. אתם יכולים לחשוב יחד על רעיונות. אולי הבובה/ הבת יחבקו בובה של אמא, או תמונה של אמא, או דובי אהוב..

לא כדאי שהיא תרוץ מרחקים. כל פעם שהיא יוצאת מהחדר וכל פעם שאתם מסבירים- מבחינתה זה פתח להתדיינות.
לפעמים גם מעקה פלסטיק שקונים למטרה הזו נותן מסר יותר חד משמעי שלא יורדים מהמיטה!

בהצלחה.
חזרו וספרו לנו מה קורה.

אנונימי אמר/ה...

היי, מבקשת עזרה דחופה! ביתי בת השנתיים החייכנית והשמחה שהיתה עד לפני כשבועיים נכנסת למיטה בשמחה ונרדמת לבדה ללא כל קושי ומאמץ כנראה עוברת משהו ואני פשוט לא מצליחה להבין מה..
לפני כשבועיים החלה להתעורר לעיתים תכופות(כל שעה בערך במהלך כל הלילה) בבכי תמרורים קורע לב,ומסרבת להכנס לישון בכל תוקף. במהלך היום היא חסרת שקט ובוכה המון,כנראה גם בגלל העייפות..
לפני כשבוע העלתה חום גבוהה,וחוסר השקט החמיר בחוסר אונים וחוסר שינה מצטבר.. ניסינו להעביר אותה אלינו למיטה מה שגם לא צלח.. לאחרונה דיווחה לי הגננת שגם את שנת הצהריים בגן היא מסרבת לישון כבר כמה ימים.
אני חייבת לציין שלא נעשה שום קיצוני בשגרה היומית שלנו..
עזרי לי בבקשה אני עובדת עצות וכואבת את ילדתי הקטנה, מה לדעתך יכולה להיות הבעיה?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"דחופה"
(בת שנתיים שמתעוררת לעתים תכופות ובוכה המון)

הלוואי והייתה לי היכולת לעזור לכם, לנחש ממרחק מה יכולה להיות הסיבה למה שקורה לבתכם, מבלי לדעת עוד המון פרטים.

לא רק שינויים בשגרה עלולים לגרום לאי שקט שכזה. מה שלנו ניראה דבר פעוט יכול להיות מאיים עבורה. פעם הכרתי ילד שהגיב כמוה בעקבות מסיבת פורים: הרעש, התחפושות, הבלונים שהתפוצצו עוררו בו פחד גדול שחילחל לחלומות בלילה והטריד את שנתו ואת נפשו. ילד אחר הגיב ככה לנביחות של כלב ולרעש של מכסחת דשא. חשיפה לפחד בגיל הזה מציפה במיוחד בגלל שאזורים שמגיבים לפחד מתפתחים במוח לפני שאזורים שאמורים להרגיע פחד ניכנסו לפעולה.
האם היה מצב שמשהו הבהיל אותה? שהיא בכתה?
האם יתכן שהיא התחילה לחלום בלילה?
האם מבחינה רפואית הכול בסדר?

בכל מיקרה תפקידכם להרגיע: "אמא פה. הכול בסדר. אולי חלמת חלום. זה לא באמת. בואי נירגע". או, "מה יעזור? אולי מוצץ? אולי בקבוק? תיכף הבכי יעבור והצחוק יחזור".
הדבר הכי מרגיע זה אמא רגועה שבטוחה שהכול יעבור.
לוקח זמן עד שתחושת הפחד שנקשרה לשינה תדעך ושתחושת השלווה שקשורה לשינה תחזור.

אודה לך אם תחזרי ותספרי לי מה קורה.

אנונימי אמר/ה...

היי הילד שלי בן שנתיים וחודשיים הוא בתקופה האחרונה לא מקשיב לי בכלל אני כבר ממש יוצאת מדעתי הוא היה ילד מאוד טוב וממושמע אנחנו חיים עם עוד משפחה ואצל חמי אולי הסביבה גורמת לו לא להקשיב הוא בכלל לא אוכל עושה מה שבא לו הוא גם לא במסגרת כרגע ילדתי לפני 4 חודשים בשהות שלי בבית חולים הוא כבר הרגיש משהו ומאז באמת הוא ניהייה ממש ילד אחר אשמח עם תעייצי לי מה לעשות הילד פשוט התחיל לצעוף עליי ואפילו לצבוט בתודה מראש ונדה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"צבוטותי"
(בן 2.2 שעושה מה שבא לו, צועק וצובט)
אמאלה, תרגעי.
הכול בסדר עם הילד. הוא עדיין ילד מאוד טוב וממושמע. הוא רק לא יודע איך להמשיך להיות ילד טוב כשהמוח שלו השתדרג למנוע הרבה יותר חזק, רצונות יותר חזקים לפני שהותקנו בו הברקסים. אצל בני אדם, להבדיל ממכוניות הברקסים הם דבר נילמד ונירכש. גם כשהוא מבין את הכלל שאת אומרת ( לאכול, לא לקום מהשולחן, לא להרביץ, לשים במקום, לא לגעת...) הוא עוד לא יודע איך לעצור את עצמו ואיך לבלום את היד שמתרוממת. הוא צריך שתאמיני בכוונה הטובה שלו להיות ילד טוב ותעזרי לו להיות כזה.
כלל ראשון: אמרי לו מה כן לעשות ולא מה לא. (אתה יושב יפה ולא קם. כל הכבוד!).
כלל שני: שבחי , גם אם הוא לא מצליח. (מי שומר על הידיים. בבית שלנו לא מרביצים. ילד טוב. מיום ליום תצליח).
כלל שלישי: הכירי ברצון שלו או ברגש, לפני שאת מגבילה או אוסרת (אתה רוצה איקס. אתה כועס, לא רוצה איקס.)
כלל רביעי: הציעי פתרון או תחליף.
כלל חמישי: לא לכעוס ולהרים קול. זה רק מחמיר את המצב.

תראי כמה זה לא פשוט לך , אפילו שאת מבינה, ללמוד להגיב בדרך שלא טבעית לך. עכשיו תביני כמה זה לא פשוט לו. זה לוקח זמן והרבה סבלנות.
נראה לי מאוד חשוב שילך למסגרת טובה. ככה יהיה מישהו שיעזור לך ללמד אותו כיצד לנהוג.
קראי את כל מה שכתבנו בנושא, כולל כל השאלות של הורים ותשובות שלי. זה יעזור לך להפנים את צורת החשיבה והתגובה.

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות