התקפי זעם-קשה להיות הורים

קראנו את הפוסט "גיל שנתיים הנורא" בחיוך. התיאור היה מדויק (מאיפה את מכירה את הבן שלנו?!). ועדיין, נשארנו עם השאלה מה עושים עם ילד שמשתטח על הרצפה בבכי ובצעקות, זורק את עצמו, מנפנף בידיו ומתפתל, ואולי גם חובט את הראש? האם להרים על הידיים או לא להרים? לרדת לגובה שלו או להישאר לעמוד? לדבר בטון מרגיע או אסרטיבי? או אולי לא לדבר כלל ולהתעלם?

איך אפשר, כהורים, לא להרגיש חסרי אונים במצב כזה? למה גם כשיודעים, פחות או יותר, מה לעשות ומה להגיד- זה עדיין לא קל?

שערו בנפשכם שנתקלתם בהודעת הדרושים הבאה. האם היה עולה בדעתכם להציע עצמכם לתפקיד?

  דרושים מטפלים ליצורים תזזיתיים, צרחניים, תובעניים, חסרי שקט ומנוחה שקשה לעמוד בקצב שלהם ונראים כסובלים מהפרעה כלשהי.

היקף המשרה:  עבודה אינטנסיבית, 24 שעות ביום, לכל החיים. ללא אפשרות לפיטורין, יציאה לחופשה או לפנסיה.

הכישורים הנדרשים: מעורבות רגשית גבוהה ומחויבות מלאה, חשיבה עצמאית וגמישה, יכולת להתמודד עם שינויים ללא הרף וללא פחד, יכולת להרגיש בנוח בתנאי לחץ ובמצבים של חוסר וודאות.

שכר: מינימלי. ללא התחייבות לתמורה נאותה בעתיד. מהר מאוד יודעים מה משקיעים ועל מה מוותרים אך לא יודעים מה מרוויחים. הכרת התודה אינה מובטחת. הכרה ציבורית – מובטח שלא.  

כשהפעוט מתפרץ בזעם ובכי, קשה שלא לפקפק ולשאול את עצמנו בשביל מה אנחנו צריכים את התפקיד הזה? מהיכן ההנחה המוטעית ש"ילדים מגדלים את עצמם?", איך חשבנו שזה לא כל כך מסובך ושנדע מה לעשות? מי ציפה שיהיה כל כך קשה לעשות את מה שאנחנו מבינים שצריך?

"עייפת החלטות" – הקושי להחליט ולעמוד בהחלטה שקיבלנו, יכולה לנבוע מעומס ותכיפות ההחלטות שעלינו לקבל. מי לא יודע שבשבת, כשאנחנו רגועים ופנויים, הכל יותר קל. בדיוק אז גם לפצפון הכל יותר קל.

להורים כיף יותר לתת וקל יותר לוותר. לנוכח זעקות השבר של הקטן הרצון להיטיב ולהרגיע קודם לצורך לחנך ולגדל. במצבים של נתינה הילד מקבל את הסמכות ההורית באהבה, ברור לו מי המבוגר ("בסדר, אבא. אני מסכים שתוותר לי. כשאתה אומר את מה שאני רוצה שתגיד אני מוכן לקבל כל מה שתגיד"). ההורה מרוויח שקט תעשייתי ומקווה שמחר יום חדש.

כשההורה מסרב לילד הוא מאבד ביטחון. כשהחיוך המתוק ועימו תחושת ההענקה נמחקים, קשה לעמוד בחרדה שעולה: שמא הילד ניזוק, שמא הקשר עימו ישתבש ובטחונו העצמי יפגע. ההורים חוששים לאבד את השליטה על בנם. הם נבהלים מעוצמת התוקפנות שלו או מזו שמתעוררת בהם. הם פוגשים את חוסר האונים ואת חוסר המסוגלות שלהם ורק מייחלים שהכל יסתיים.

ההורה האנושי יוצא דופן ביכולתו לחשוב ולהגיב בצורה הגיונית, אך יוצא דופן שהוא משתמש ביכולת זו. במיוחד תחת מתקפת זעם. כשהפעוט מתרוצץ כאילו חיברו אותו לאצבע דינמיט המחשבה השקולה קורסת.

נסו להישאר רגועים כדי שתוכלו לחשוב בהגיון ולהרגיע. הזכירו לעצמכם שהוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול וזקוק לעזרתכם. הציעו עזרה, הכוונה, תמיכה, או הרגעה. עשו הפוגה קלה בין ניסיון אחד למשנהו (זוזו הצידה, התעלמו דקותיים...) כדי שהנ"ל יוכל לפרוק את אכזבתו.

הישארו לעמוד או רדו לגובה שלו. הרימו על הידיים או הניחו חזרה על הרצפה. דברו בטון מרגיע או אסרטיבי. הגיבו בהומור או הישארו רציניים. זה לא כל כך משנה.

למרות שאין דרך אחת להרגיע התקף זעם, התקף הזעם בסוף תמיד נירגע.

עוד על הבכי כמקצר את הדרך להקלה והשלמה קראו: "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי",  ״משגעת נפילים״

על המוצץ כאמצעי לויסות רגשות קראו: "מוצצי".

על הזעם של בני שנתיים קראו: "הכיסא הרביץ לי", "את זה", "גיל שנתיים הנורא".

על סוגים שונים של תוקפנות בדרך לויסות עצמי: "תוקפנות לייט". 

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "סטירה", "מבחן הכיסא".

18 תגובות

גינה לי חביבה

בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".

קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן.


עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח.


כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח!
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה.
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת.
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו.
ט"ו בשבט שמח

9 תגובות