״לעשות רק מה שבא לי״ - על הקושי לגייס מוטיבציה

לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?

היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.

גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.

אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.

להדפסה, לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההדפסה מצד שמאל.

על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב – "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS-  ההמשך".

כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש -  "הרגל זה הרגל".

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: "הוויכוח פורח ההרגל בורח "

ל קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו  - "תמורה בראש השנה", "ראש השנה- למה זה טוב?".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

ומה קורה בגיל ההתבגרות:  "גיל ההתבגרות", "ציות בגיל ההתבגרות"

10 תגובות

ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->

המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.

אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").

זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").

אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

20 תגובות