ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->

המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.

אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").

זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").

אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

20 תגובות

סטירה

בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש... אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?

תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.

- אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
- אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
- אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
- אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
- אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.

כשנותנים מכה לילד כדי להעמידו "במקום", איפה רוצים שהוא יעמוד? כשסוטרים לילד שעוד לא עמד על דעתו (הוא עדיין לא מתכוון ולא מתכנן באופן מודע את מה שהוא עושה) מקבלים ילד שעומד מלכת, או עומד מנגד, או עומד מהצד אבל לא עומד על רגליו מרוב חשש. ענישה פיזית משפיעה על הקומה התחתונה במוח – למידה אחרי פעם אחת, על סמך ניסיון אחד. אבל אולי הוא ילמד בפעם אחת את השיעור הלא נכון.

בפעם הבאה (קרוב לוודאי שתהיינה עוד הרבה פעמים באות. זה סימן שבנך סומך עליך יותר משהוא פוחד ממך. שהוא סקרן יותר משהוא פחדן) שתראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה אסרטיבית "עצור! תתאפק! לא שופכים אוכל. אוכל זה לא משחק". הציעי לו מוצא לדחפים שלו. תחליף דחף. ("תסיים לאכול ונלך לשפוך מים בכיור/ חול בארגז החול/ להשתולל עם הקוביות"). אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. הראי לו שאת מבינה אותו ("ניסית להתאפק אבל זה לא התאפק לך. בפעם אחרת תצליח") ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.

לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שזו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו. עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. ואם כבר נקיפות מצפון, עדיף שהן תתעוררנה לפני המכה ולא אחריה.

על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"

כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".

עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

4 תגובות

יש גבול! - ציות וגבולות

(פוסט חמישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".

ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר.  זה לא עבד.

מה קורה פה? למה זה לא עוזר?

כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.

גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.

גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.

גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.

אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.

התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.

עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

15 תגובות