חג פורים - שלא נדע!

חג פורים הקודם נפתח בשמחה והסתיים במפח נפש. הבן שלנו היה תזזיתי וחסר מנוחה, הוא התרוצץ ממקום למקום, לא רצה להוריד את התחפושת, רצה להתרחץ עם התחפושת ולישון איתה. הכל נפל לו, התקלקל לו, נקרע לו. הוא התעצבן, נמלא זעם, תקף, האשים ודרש: "הבטחתם לי!", "תקנו לי!" ולבסוף התפרק בבכי.

האם יש דרך שהשנה זה לא יסתיים בבכי?

 חג פורים הוא כרטיס טיסה הלוך-חזור לעולם קסמים. תחפושות שונות נותנות מענה לנטיות שונות, מאפשרות הגשמת משאלות באופן קיצוני ודרמטי. להגזמה יש חשיבות. היא מאפשרת לחוש הכל בעוצמה, עד הקצה. מתוך המקום המסופק קל יותר להכיר במגבלות הכוח והפנטזיה. 
אם הוא לא נהפך לקוסם אחרי 24 שעות, אחרי שגירדו ממנו את התחפושת בשפכטל, אולי הוא בכל זאת רק ילד. (ראה גם: נמר גדול נמר קטן).

מצד שני, ילדים שחשופים לסרטים מזדהים עם הדמויות החזקות והאגרסיביות. כשהם שוקעים בפנטזיה קשה להם לבלום את היצריות המתפרצת. במקום להבין שהאלימות איננה ריאלית, לצמצם את ההזדהות שלהם עם הדמויות הללו ולהיחשף לערכים שכנגד, הם מתקיפים את הסובבים אותם ונבהלים מעצמם. (ראה גם גנב טוב גנב רע).
במצב של ריגוש ועוררות יש קושי להפעיל מנגנונים של בלימה וויסות. גם כשהם מותשים הם לא מצליחים לעצור. המוח דוחף קדימה, להאיץ, להסתכן, לנוע במהירות מדבר לדבר. כל דרישה חיצונית לעצור דומה ללחיצה פתאומית על הברקסים ומביאה לחבטה אדירה ואסון. דמיון ויצירתיות שסופם קטסטרופה יביאו, בעתיד, לרתיעה והימנעות.

כדי להגן על הילד ועליכם מפני תוהו ובוהו רגשי אין מנוס מהגבלה והשגחה שההתלהבות לא תציף ושבנכם לא יקלע למצב לא רצוי או יפגע בעצמו ובאחרים ("בהתחלה נעים-בסוף על הפנים").

הוציאו את התחפושות ותנו לילד להתנסות בהן עוד לפני החג, כדי לצנן את התלהבותו. דונו עימו בהשפעה שיש להתרגשות שלו ("כשאתה מרוגש אתה מתבלבל, שוכח להיזהר"). שתפו אותו באופן פעיל בחיפוש אחר פיתרון ("מה אנחנו יכולים לעשות כדי שלא תתרגש ולא תתאכזב יותר מדי"). בדרך זו הוא יפתח מודעות לקשר בין ההתרגשות וההתנהגות שלו. סכמו מראש על כללים וגבולות ("לא אוכלים ולא ישנים עם התחפושת, לא כופים על אחרים לקחת חלק במשחק הדמיוני...").

במשך החג הישארו בקרבתו. היו רגועים עד כמה שניתן. נוכחות רגועה של מבוגר מפעילה מנגנונים דומים אצל הילד. כוונו אותו להאט, להוריד ווליום, לשבת לנוח ולנשום כל אימת שהטורים עולים והשליטה יורדת. סדרו איתו ואחריו כדי שלא יצטבר אי סדר ובלגן ("גע,גע, גע להרגע"כבר אמרנו?).

תנו עזרה ותמיכה און-ליין לאורך כל החג. כקוסם הוא הופך אותכם למשרתים ולא לשפנים. רק ליום אחד. ופורים, תודה לאל, "רק פעם בשנה יבוא להתארח".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

על התחפושות המצחיקות של החג: חג פורים - כמוני מסיכה

על הרצון להתחפש למין השני ומה זה מבטא: מה זה בן מה זה בת - גרסת הבנות, וגם גרסת הבנים.

על הדמיון ותעתועיו: גנב טוב גנב רע

כיצד להתמודד עם התכנים המפחידים של חגי ישראל: ראיתי את פרעה

על התמודדות עם פחדים אצל ילדים: פחדים של ילדים - הצילו, זבוב!
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים".
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"

עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

6 תגובות

להודות מכל הלב בחודש כיס-לב

לקראת חנוכה הכנו סופגניות עם הילדים. אבל במקום "תודה" ו"בבקשה" שמענו "נו" ו"אוף", ו"מתי זה כבר יהיה מוכן?!". מפריע לנו שהם מקבלים דברים כמובנים מאליהם ומרגישים שמגיע להם. אנחנו לא רוצים לנדנד, להטיף ולהיות טרחנים שלא לצורך. האם הכרת התודה תגיע מתישהו? נו..... מתי?!

ילדים (וגם מבוגרים) לא אומרים תודה כי הם מרוכזים במה שהם רוצים להשיג ולא במי שמגיש להם את מה שרצו. המחשבה שיש אדם מאחורי היד לא זמינה להם. הם לא אומרים "בבקשה" כי אינם סובלים לחוש נזקקים ותלויים ("הייתי מטגן לבד, אם רק הייתם מרשים לי!"). הם מתייחסים לנתינה כמובנת מאליה, כחובה של ההורים שבכוחם ובזכותם לתבוע ולדרוש ("את אמא וזה התפקיד שלך להכין לביבות!"). הם יכולים להתחשבן ("כבר הודיתי על הסופגנייה בשנה שעברה". "תודה אחת, כמו כד השמן, צריכה להספיק לשמונה ימים".) ומשאירים להורה שמבין הכל להשלים את החסר בעצמו ("אתם יודעים שאני יכול לבקש יפה, אז למה לחזור על זה שוב ושוב").

הכרת תודה באופן מודע היא הניצן הראשון של תחושה מוסרית (Moral sensibility). נימוסים מכוונים את הילד לשים את הערכים לפני הדחפים והרצונות; להכיר בנחיצות של סדר חברתי, מנהגים וחיים על פי עקרונות.

כשאנחנו מודים מכל הלב אנחנו מחוללים נס. הכרת תודה באופן מודע מעוררת תחושות של שביעות רצון וסיפוק. מה שהיה אמור להאיר את יומנו לדקה מציף את היחסים עם אחרים בחמימות, נדיבות, חדווה והתרוממות רוח עוד זמן רב.

נימוסים (ובכלל ערכים) נרכשים הכי טוב בחברותא. בשביל ללמוד לבטא תודה והערכה על נתינה כדאי שיהיו לפחות שלושה: אחד שנותן, שני שמקבל ושלישי שנותן דוגמא והכוונה ("מה אומרים לאמא? תו...דה!"). בגיל הרך, שמשו דוגמא לילדיכם. הרבו להודות אחד לשני. בגיל זה נימוסים נלמדים בעיקר על ידי חיקוי והזדהות. מאוחר יותר, בני ארבע וחמש מתחילים לפתח ניצני הגינות והתחשבות באחר. בשלב הזה הם מכבדים את המוסכמות מתוך רצון למלא ציפיות ולהיות "הילד הטוב". בהמשך, בבית הספר, ככל שתפיסתם תעמיק וניסיונם יתרחב הם יאמצו אל ליבם ערכים אלו מתוך כוונה מלאה והבנה מקיפה.

ישנם כאלה שמסרבים להודות, מנסים להתנער מתחושת החוב ומהצורך לגמול טובה תחת טובה. רובנו מגלים שמשתלם והרבה יותר קל לגמול "תודה" תחת טובה. כשילדיכם יתבגרו וירבו להודות ואתם תחשבו שזה בגלל שהם רוצים מכם משהו... אל תתבלבלו. הם באמת ירצו מכם משהו. ואתם תשמחו לתת.


עוד על סיפורי חנוכה והפחדים שהם יכולים להעלות, קראו - "חג חנוכה שמח"

עוד על נימוסים וערכים קראו: "אני כבר סלחתי"

עוד על הדרך להקנות ערכים קראו: "סליחוש"

עוד על בקשת עזרה מהילדים: "גינה לי חביבה" , "חג הסדר והניקיון" , "סדר סדר תרדוף", "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

6 תגובות

שבועות בלבן

אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים.

האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות.

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".
לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת.

אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.
עוד על שבועות- ״אני ידעתי קודם״
להתקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים -"ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

12 תגובות

חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"

הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?

תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.


במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

עוד על רצונות מנוגדים במשפחה ואיך למלא אותם בתאום עם מטרות הזולת ראה:


"מודל המזגן", "דווקא".
על יום הזיכרון : "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות".

עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

5 תגובות

שוויון בנטל- נקיונות פסח

סדר וניקיון הם מושגים יחסיים. בשביל שמישהו יגלה שהוא לא מסודר הוא צריך לידו מישהו מסודר ונקי ממנו גם שוויון בנטל הוא מושג יחסי, סובייקטיבי. בשביל להרגיש שהוא עושה יותר, אדם זקוק למישהו שעושה פחות. גם חוסר הנחת מחוסר השוויון היא סובייקטיבית. אם אדם משווה עצמו למישהו שעושה פחות הוא מרגיש פראייר. אם ההשוואה היא למישהו שעושה יותר – הוא מרגיש סבבה!! יחסיות היא מושג מופשט שקשה לילדים להבין. זו הסיבה שרוב הילדים לא ערים לחוסר השוויון בנטל.

רוב הילדים גם ממעטים לחשוב אודות הרגשות והתחושות של הוריהם. לפחות לא באופן מודע. אצל חלקם המנטליזציה, היכולת לשער על הנפש (המיינד) של ההורה – הרצונות, הצרכים, הרגשות, המחשבות, העמדות - עדיין לא התפתחה. היא מתפתחת רק בנוכחות הורה שמכיר בעולם הפנימי השונה של הילד ומשתף אותו בזה שלו. גם כאשר ההורה מבטא בקול ברור את רצונו בעזרה יהיה להם קושי להבין אותו ("אני מצפה שתתנו כתף"; "זה מבאס אותי שאתם לא עוזרים"; "כשאנחנו מסדרים יחד זה הרבה יותר כיף"; "כשאני מנקה ואתה משחק זה מוציא לי את החשק לנקות"..). האמירה עשויה להיתפס כסתמית, מקומית, או לא צודקת. מהזווית שלהם "סדר" הוא התירוץ של אבא ואימא לומר להם מה לעשות או להזיז אותם מן המחשב. הם לא מבינים למה לשים דברים "במקום" כאשר על הרצפה יש הכי הרבה מקום.

אם הדרישה של ההורים "לסדר" מרגיזה אותם, סימן שזו הייתה כוונתם. הנה עוד סיבה מדוע כל כך חשוב לעודד את הילדים לחלוק בנטל. כשמסבירים להם (ללא כעס וגינוי)מה ההורים מרגישים, חושבים, ולמה הם זקוקים, זה מאפשר להם לחשוב על הנפש של האחר; להבין את הסובייקטיביות והשונות ברגשות; להאמין שאבא ואימא יכולים לראות דברים באופן שונה פשוט כי הם אנשים שונים, נפרדים.

כשם שבהגדה של פסח לכל שאלה יש כמה תשובות, כמה פרושים אפשריים, גם לקושי שלהם לעזור יש יותר מהסבר אחד (זו לא חייבת להיות עצלנות). וזה שאינו יודע לעזור – "את פתח לו".

קראו באותו נושא:
איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

עוד בנושא הפסח: 

"והגדת לבנך", "ראיתי את פרעה", "חופשת הפסח=אוי חופשה שכזו"

2 תגובות

נמר גדול נמר קטן. (על מציאות דימיון והגבול הדק)

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.

14 תגובות

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

3 תגובות

יום הזיכרון- יחס ילדים למוות

מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו עולים להר הרצל לטקס לזכרו של אחי המנוח. בני מכיר את הסיפור על מותו של אחי בצבא, אך עד כה לא לקחנו אותו עימנו. חשבנו שהוא אינו מבין מה זה מוות, שמראה האנשים הבוכים והקברים הרבים יכול לעורר בו פחדים מיותרים.
השנה, בכיתה א', ברצוני לקחת אותו איתנו לאירוע המרכזי.

מה ההשפעה של אירוע כזה על ילד בגילו? האם זה יכול לתרום לו או רק לעורר בו רגשות קשים?

ישנם ילדים שעלולים להגיב לאירועי יום הזיכרון בצורה קשה. אלו ילדים שחוו בעבר איום על חייהם (אשפוז, מחלה קשה, תאונה, טביעה..), ילדים שאיבדו בעבר מישהו קרוב (קרובי משפחה או דמויות משמעותיות) או כאלה שסובלים מקשיי פרידה וחרדת נטישה. גם אצל ילדים רגישים וחרדים במיוחד, או בעלי עולם דמיוני מציף וחשיבה מאגית, החשיבה הלא בשלה מביאה למסקנות מוטעות והמפגש עם המוות עלול לעורר סערת נפש.

על הילדים האחרים בורות וחוסר הבנה דווקא מגנים מפני תובנות כואבות מדי. הם אינם מודעים לאי-הפיכות של המוות ולא תופסים שזה יכול לקרות גם להם. אם מסבירים להם בשפה פשוטה, בטון רגשי רגוע, במושגים הקרובים לעולמם - לימי זיכרון יכולה להיות השפעה מחשלת ומגדלת. טקס לזכר חייל לא מוכר בנוכחות הורה אוהב כמוהו כחיסון מוחלש שקל יותר להתמודד איתו. הקישור של המוות למלחמה ולמעשה גבורה מקטין את ההסתברות של המוות לקרות ועושה אותו פחות נורא. זהו משהו רע שקרה אבל הוא קרה בעבר ונשאר בעבר. דרך הדיבור על המת ילדים מבינים שלאנשים יש ייצוג תודעתי קבוע ואהוב שנשמר בזיכרון גם כשהאדם נעלם מהעין. המוות סופי אבל הזיכרון נצחי.
אם אין סיבה מיוחדת שבגללה בנכם עלול להגיב בחרדה אפשר לקחת אותו לטקס הזיכרון. כדאי לשמור על קרבה פיזית (לתת יד, ללטף, לחבק), לשים לב אם הוא חסר שקט, נסער או שמא מודאג ומתנתק- ולהרגיע. הסבירו לו במילים פשוטות את רצף האירועים (צפירה, מטח כבוד, הנחת זרים..). ענו בסבלנות לשאלות שמטרידות אותו. ראו בכך הזדמנות לתת תשובות הולמות לשאלות הולמות ("זה קרה לפני שנולדת", "סבתא בוכה כי היא מתגעגעת", "מלחמות לא קורות כל יום" , "לא כל כך בקלות מתים"..). אם אתם מתקשים לענות הודו בפשטות ("יש דברים שקשה לי להסביר", "אני אחשוב איך להסביר לך").

באחד מימי הזיכרון שמעתי שיחה בין ילד קטן לאימו:

ילד: "אמא, מה קורה לחיילים שמתים?"
אמא: "הם עולים לשמיים ויותר לא רואים אותם".
ילד: "אה, כמו סבא שטס לקנדה?"

העיסוק במוות הוא אוניברסאלי והפחד ממנו נורמטיבי. כל ילד נותן למוות משמעות שונה, אישית, ייחודית. בגיל 4-5 מוות נתפס כמשהו לא רצוי וגם לא ממש מובן. בגיל 6 צצים פחדים שמא זה יקרה לאנשים קרובים, ובגיל 7 עולה הפחד שמא זה יקרה לי.
בשלב הזה מי שמבין מה זה מוות מפחד. מי שלא מבין מפחד עוד יותר. באופן פרדוקסאלי ההבנה מה גורם למוות, להיותו אירווירסבילי ובלתי נמנע מאפשרת לתודעה להתייצב.

בגיל 8-9 הפחד נרגע, או לפחות נדחה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה זקנים.

איזו הקלה שלא הכל בגללנו ותלוי בנו, במה שנעשה ונאמר. אבל מה שנעשה ישפיע. כמו ציפור אנחנו לועסים את אירועי החיים הקשים ומזינים בהם את הגוזל שלנו, שלא ייחנק.
 ואם נהיה רגועים - נרגיע.

עוד על יחס ילדים למוות ואיך לדבר איתם על הנושא, קראו "פחד מוות" ו"סבתא חולה"
על חג העצמאות והקשר בינו להתפתחות ילדים - "מתלות לחג העצמאות", "חג העצמאות- מוכרחים להיות שמח"
על פחד מזיקוקים "התמודדות ילדים עם פחדים"
על טמפרמנט ופחדים קראו "ל'ג בעומר"
על הקושי ללבוש חולצה לבנה - "שבועות בלבן"
 על התמודדות עם ההיסטוריה הטראומטית של עמנו: "ראיתי את פרעה"

עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

7 תגובות

חג הסדר והנקיון

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

כיצד להיערך לחופשת פסח - "אוי חופשה שכזו"
על הדרך לחזק תחושת השתייכות והתקשרות על ידי מסורת משפחתית - "והגדת לבנך"

4 תגובות

כמוני מסיכה חה חה...

אני אוהבת את חג הפורים.

סוף סוף יום אחד בשנה שהורים יכולים לעשות משהו עם ילדיהם מבלי לשמש להם דוגמא אישית. סוף סוף מותר להורים לעשות לילדים משהו שהם עצמם לא אוהבים בלי להרגיש אשמה.

תחפושות הן דבר מצחיק. הכי משעשעות הן התחפושות הקנויות, אלו שעולות המון כסף. אנחנו מוציאים הרבה כסף על מנת להתחפש למשהו שכאילו שווה הרבה כסף, כדי להגשים משאלה שיהיה לנו הרבה כסף. מה שבטוח - אחרי הקנייה יהיה לנו הרבה פחות...

מצחיקות גם תחפושות של דמויות מפחידות למיניהן. הן מכניסות אותנו למצבים בלתי אפשריים. יש ילדים אלימים ותוקפניים שהוריהם לא ממש מתרגשים מכך. הפעם הראשונה שהם נבהלים היא כאשר הילד בוחר להתחפש לפושע.  מה אומרים לילד שהחליט להתחפש לבריון או לילדה שהתחפשה למכשפה? "איזה תחפושת מוצלחת!" , "את ממש משכנעת!" ??

מה עונה ילד שנשאל למה הוא מתחפש לרוצח? "זה להגנה עצמית!", "כי אני לא שפוי!" ??

הורים מסתבכים כשהם באים להחמיא לילד על התחפושת. הם נזהרים שלא להתפעל יותר מדי, בסוף הילד עוד ירצה לממש את החלום...

התחפושות הללו מזכירות את הזאב בסיפור "כיפה אדומה" ("סבתא, למה יש לך פה כל כך גדול?" , "כדי לטרוף אותך!"). גם הן נועדו להפחיד את הסובבים ולהרגיש, ולו רק פעם בשנה, יותר מפחיד מאשר פוחד (ראה גם: "גנב טוב גנב רע").

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר וחושבים שהם כל יכולים.

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר ובטוחים שהם כל יכולים.

אבל רק במקרים מועטים יש, באמת, מקום לדאגה.

רוב הילדים יודעים ללבוש את התחפושת ולפשוט אותה בכוחות עצמם. לעטות על עצמם את הדמות ולהסיר אותה. הם רק לא יודעים מה לעשות בין לבין. לכן הם שמחים לחזור לעצמם בסוף החג.

שיהיה לנו פורים שמח. ומצחיק. 

איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים". 

על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן" 

איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע" 

על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 

על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"

ועוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

8 תגובות

קצת על סיפורי גבורה והפחדים שהם עלולים להעלות- חג חנוכה שמח!!

תהליכי החשיבה של הקטנטנים דומים מאד לתהליכי החלום. הכל אפשרי. הכל טוטאלי. הכל נצבע בצבעים דרמטיים.
במלחמה שבין האור (ההגיון) לחושך (הדמיון) יד הדמיון על העליונה.

הרעים עוברים דמוניזציה, נכונים להפתיע, לפגוע, להזיק. החזקים הם בעלי כח אדיר. לעומתם הילד מרגיש כמו אפרוח זעיר.
הדמיון כמו קלידוסקופ שבו ניסים, רשעים, בית המקדש, אסונות, צדיקים, הרס, מלחמה, מוות וגיבורים.... מחוברים זה לזה בסדר בלתי צפוי וחסר הגיון.

חווית החג מהפנטת ומדאיגה כאחת.
ההורים, כמו אור איתן, ממשיכים במשך שמונה ימים להכניס סדר, ארגון, משמעות, חום ואהבה לחווית החג.

ויהי אור!!

חג חנוכה שמח ומלא אור לכולנו.

עוד על חג החנוכה- ״להודות מכל הלב בחודש כסליו״
מדוע סיפורי החגים מפחידים וכיצד ניתן לספרם- ״ראיתי את פרעה״

2 תגובות

ברכת שנה טובה

ילדים זה לא צחוק. הם מביאים אותנו לידי צחוק.
הם מפרשים כל דבר באופן מוחשי. "למה רק שנה אחת טובה ולא המון?!".
הם מרוכזים בסיפוק רצונות ודחפים. מיד והרבה. "מותר שנה מתוקה הרבה פעמים ביום ולא רק פעם אחת?!".

הם לוקחים הכול באופן אישי, כאילו הכול מכוון אליהם או קורה בגללם. "למה אמרת לו 'שנה טובה ומתוקה' ולי רק 'שנה טובה'. זה לא צודק!!".
הם מרגישים עצמם כל יודעים וכול-יכולים. "אתה לא יודע לברך. אני יודע יותר טוב. אומרים 'שתתעקש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש'".
הם מייחסים לנו את מה שהם חושבים ומרגישים. "היום, בגן, ציירתי לך שנה טובה. נכון ששמחת?!".
הם לא זוכרים כל כך טוב את מה שאנחנו לא שוכחים. –"אתה זוכר שהבטחת לצייר לסבא וסבתא שנה טובה?". –"אוף. למה את מכריחה אותי לזכור".
הם מה שעושה את השנה שלנו לטובה ומתוקה וגם למאתגרת ולא פשוטה. בתהליך הזה, של התקדמות והתפתחות איטית ומדורגת לעבר חשיבה מופשטת, התחשבות באחר ופעולה על פי עקרונות מציאותיים ומוסריים – בתהליך הזה כל שנה טובה חשובה כל כך.

מי ייתן, שיהיה לנו כוח למלא את משאלות ליבם (וליבנו) לטובה; אומץ לסרב למלא את אלה שאינן לטובה; וחוכמה להבחין בין אלו לאלו.

שנה טובה ולטובה לכולנו.
משרי וגוני

לעיון בפוסטים קודמים לראש השנה: "אני בראש השנה", "תמורה בראש השנה", "ראש השנה - למה זה טוב?", ,"לקראת השנה הבאה",  "רוצה חברים", "פרומו לראש השנה", "איגרות ברכה"

3 תגובות

אגרות ברכה

כרטיסי שנה טובה הם הזדמנות לחזק ולהדק קשרים משפחתיים, לקרב ידידים, לחגוג יחד את החיים.  ככל שהאיחול רחב יותר, מופשט יותר, משוחרר מאינטרסים צרים ומטרות פונקציונליות הוא מזכיר לנו ומעורר בנו ערכים ישנים, פשוטים ויקרים.

כדאי לאחל  "שנה טובה". זה עובד.

עובדה! בזכות האיחולים שנה שעברה הייתה שנה ממש טובה!!  אמנם התינוק צרח;  לא ישנו בלילות; היינו חולים;  היו מריבות;  הכסף נגמר הרבה לפני שנגמר החודש -  אך אלה רק היוצאים מן הכלל המעידים  שבאופן כללי הייתה שנה טובה.

.

אנו מצרפות 5 אגרות ברכה מחגים קודמים שתוכלו לשלוח לחברים  ו/ או להתברך וליהנות  מהן , כמונו.   מאחלות לכם שתברכו ותתברכו.

מגוני ושרי.

"אני בראש השנה" - הכנסו לפוסט המקורי וקראו איך נראית החזרה ללימודים מהזווית של הילד.

 "תמורה בראש השנה" - הכנסו לפוסט וגלו מה ניתן לעשות כדי שנצליח להחליט מה לשנות השנה ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו.

"ראש השנה - למה זה טוב" - כמה ולמה קשה עם כל השינויים ששנה חדשה מביאה.

״רוצה חברים״ - הכנסו לפוסט כדי לקרוא על איך להיות פופלארים בשנה הבאה.

1 תגובות

ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->

המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.

אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").

זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").

אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

20 תגובות

ל"ג בעומר

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...



עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

5 תגובות

מתלות ל(חג) עצמאות

מסלול ההתפתחות של ילד מתלות מלאה באמו יולדתו ועד עצמאות מלאה עוברת בתחנות רבות.
בלידה הוא מחובר לאמו בחבל הטבור.
בקטנותו הוא כרוך אחרי אמו ותלוי בה כדי לאכול, לישון, לנוע, לשחק. הקשב שלו כולו ממוקד בה וכל התרחקות זוכה להרמת קול ותרועת מחאה.

בילדות הם כרוכים זה בזה כמו יו-יו. לפעמים הם מסובבים זה את זה סביב האצבע. לפעמים מצב רוחם עולה – יורד, נופל וקם בעקבות התרחשויות משפחתיות, צרכים מנוגדים, מאבקים על דומיננטיות, קנאה ותחרות. ישנה זיקה בולטת בין המטרות של הילד ושל הוריו ואחידות ברורה מול כל מי שבא מבחוץ.


בהתבגרות הם כרוכים זה בזה כמו בגומי. 

כמו מי שנזרק לפתע לתוכנית ראליטי הנער מסעיר את האווירה, עוטה הופעה אקסצנטרית, מקצין עמדות, מחליף זהויות. וכמו גומי – ככל שנותנים לו להתרחק הוא שב וחוזר חזרה.

בבגרות, כשכל התהליך הושלם, הוא קשור להוריו כמו דגל. קשור אך חופשי להתנופף כחפצו. הוא יכול להיות עצמאי ונפרד כי מישהו פעם אפשר לו להיות תלותי ומחובר. הוא יכול לקום ולעזוב בית ולהתרחק לארץ אחרת כי בקטנותו היה לו בית והייתה לו ארץ. הוא הולך בעקבות אמת פנימית ואג'נדה פרטית אבל ממשיך להתכתב כל העת עם זהות משפחתית.

אם מאפשרים להם להיות עצמאיים ובלתי תלויים הם מגלים כמה עצמאיים הם יכולים להיות.

המאמץ להשאיר אותם קרוב, לשלוט בהליכה שלהם, במבט, בתפיסה, במטרות שלהם, דומה למאמץ להוציא מהדגל את הרוח, להדקו, לקפלו, לשים אותו בארנק, ולהמשיך לממן אותו כל החיים.

האם היחס, שלנו האזרחים, כלפי המדינה עובר גם הוא בתחנות דומות.

פוסטים נוספים בנושאים דומים:

"חג העצמאות – מוכרחים להיות שמח"

"יום הזיכרון - יחס ילדים למוות"

על הדרך לפתח עצמאות: "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS המשך", "גיל שנתיים הנורא"

5 תגובות

חופשת פסח – אוי חופשה שכזאת

אילו אפשר היה לפסוח על חופשת הפסח. שבועיים וחצי הילדים בחופש ואילו אנחנו בשעבוד: יש לנו עבודה, צריכים להספיק דברים, לנקות את הבית, להכין את החג. והם, פורקים כל עול ומתנערים מכל אחריות. למרות ההסברים הם מדלגים בין המחשב, הסמארטפון, הטלוויזיה, האקס בוקס, הפייסבוק, הווטס-אפ. מטעינים עצמם בעצבים ופורקים אותם זה על זה. בשנה שעברה זה הגיע למשבר ונגמר בהרבה יותר מאשר עשר מכות.

איך ממזערים את הלחץ והנזקים? למרות עומס המטלות וחוסר השגרה, כיצד מגייסים אותם לשמור על אוירה טובה?

עם ההורה, כמו עם מורה נהיגה, מתקיימים יחסים מיוחדים. ככל שהקשר עם ההורה יותר תקין – אהבתו בטוחה, השגחתו מובטחת, הדרכתו זמינה, הרגל שלו על הברקס יציבה –כך הילד מתיר לעצמו להתנסות, לטעות, לפאשל, להתבלבל, להתפנק, להתעקש.
דווקא כאשר היחס עם ההורים טוב ומספק ילדים מפקידים את האחריות לדברים החשובים בידי ההורים, מרשים לעצמם להיות יצריים ואגוצנטריים ולנהוג בחוסר אכפתיות. הם מעדיפים תענוג מידי על פני שביעות רצון עתידית ומשאירים לאם ללמד אותם להפיק הנאה גם משבח ואישור, מהשלמת משימות, מפתרון בעיות ומיחסים בין אישיים. הם בוחרים בסיפוק עצמי על פני הערכה עצמית ומניחים לאב לעודד אותם לבסס תפיסה עצמית חיובית בזכות היותם פעילים, בעלי יכולות וכישורים, שמתגברים על התסכולים שבדרך.
גיל ההתבגרות הוא יציאת מצריים שלהם. תהליכים פיזיולוגיים במוח נותנים רוח גבית ליכולות התכנון קדימה, דחיית הסיפוקים והוויסות העצמי. עד אז ילדים זקוקים להורים כדי לפתח יכולות אלו.

כשהם מתפרקים בחופשה זכרו שאין זה סימן שהם ילדים רעים, או שאתם הורים רעים. ככה זה ילדים. אילו הם היו נולדים, נעמדים מיד על הרגליים ותוך זמן קצר לומדים לדאוג לעצמם הם היו דומים יותר לעגל (או בעל חי יונק אחר) מאשר למין האנושי.
ראו בחופשה הזדמנות לפתח בהם גישה פרו אקטיבית – תכנון תכניות במחשבה תחילה, מראש, מתוך בחירה ושיקול דעת, וביצוען בעוד מועד ולא בבהילות, מתוך דחיפות, בעת משבר ובתנאים קשים.
שבו אתם יחד, או עם כל אחד לחוד. ידעו אותם בתוכניות שלכם לחופש. שתפו אותם במחשבות, ברגשות ובתחושות שלכם. נסו לשמוע את דעתם ולבדוק מה הם מרגישים. נסו לשכנע אותם לקבל יחד החלטה ולעמוד בה. (זה מתאים לכל ילד בבית הספר היסודי והלאה. וכמה שמקדימים הרי זה משובח).

כתבו יחד תקנון חופשה:
קמים יותר מאוחר והולכים לישון קצת יותר מאוחר.
לכעוס מותר. להכות אסור! (ילד: "זה לא פייר! למה למשה מותר?!").
ארוחת ערב משותפת שכוללת שיחה על היום שהיה ותכנון היום שיבוא.
כל יום עוזרים במשהו בהכנות לחג.
כדאי לקבוע פעמיים ביום שעה של דממת מסכים וטלפונים (כולל של ההורים) כדי לאחד חזרה את השורות ולהרגיע את הרוחות.

למרות כל התכנונים והתוכניות, יתכן ויקרה לכם מה שקרה לאב אחר.
אב לבנו המתבגר: "יום שלם עבר ולא עשית דבר.
אני ממש לא מרוצה מהתוצאה!".
מתבגר : "גם אני לא. אבל אני מרוצה מהתהליך".

צחוק, צחוק, אבל התהליך יותר חשוב מהתוצאה. לבני ישראל התהליך לקח ארבעים שנה. היו סבלנים. לילדיכם זה ייקח הרבה פחות.

פוסטים נוספים בנושאים קרובים:

באיזה גיל מתאים להשאיר ילדים לבד בבית - "הלו אימא"
כיצד לבחור קייטנה ומה היתרון להישאר בבית – "קייטנה זה לא פיקניק"
כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש – "הרגל זה הרגל"

2 תגובות

כואב הלב לזרוק משהו טוב

זה ממש לא נגמר בילדות. לבן זוגי הראשון היה קשה להיפרד משקיות ניילון. לבן זוגי השני גם.  מה יש להם עם זה? אצלנו אני זו שעושה את המיונים ושומרת שחלל  הבית  יהיה עמוס במידה שפויה. לביתי יש אוסף בובות מכובד שכבר סונן פעמיים. להפתעתי היא חוזרת מדי פעם לבובה שלא היתה בשימוש הרבה זמן. איך מלמדים אותה לשמור על הסדר ומתי מתחילים? האם בינתיים לא לסנן יותר מדי?

 אני מכירה עוד בן זוג (פרטי, שלי!) שאוסף שקיות. שאלתי אותו מדוע. הנה מספר הסברים: כואב הלב לזרוק משהו טוב שיכול להיות שמיש. המחשבה שיש מספיק שקיות לא זמינה באותו רגע. מחר תהינה עוד שקיות (ועיתונים, וקופסאות...) אז למה לזרוק אחת אחת כשאפשר הרבה יחד.

בטבע הנטייה לאיסוף נועדה להבטיח הישרדות (אם מתייחסים אל אוסף השקיות כאל ביטוי תרבותי של הנטייה ללקט פירות ועלים זה פחות מרגיז). בימינו, עודף אגירה מאיים על השפיות. אין ברירה אלא להמיר את הנטיות הבסיסיות במיון וסידור שהן התנהגויות מורכבות, מודעות ורצוניות שנלמדות במהלך החיים. מיון צעצועים הוא צעד מוחשי ראשון בתהליכי מיון שאנו נדרשים לעשות כל החיים. הכנסת סדר בחפצים מובילה ליכולת להכניס סדר במחשבות. סידור הבית נותן הרגשה שהחיים יותר מסודרים ממה שהם.

ילד לא לומד לסדר לבד, זה תמיד קורה בנוכחות מישהו נוסף שמסדר. עד גיל ארבע פלוס מינוס ילדים מונעים, באופן לא מודע, מהכוונה לקבל סיפוק או להימנע מאי נעימות (גם זה לא ממש נגמר בילדות). איסוף צעצועים למיכלים זה הדבר הקרוב ביותר לנטייה הטבעית וזה מה שקל ביותר לעודד אותם לעשות. אם נוזפים  כדי שיסדרו האקט של להניח דברים במקומם מתקשר לתחושה לא נעימה והם ימנעו מלסדר. אם נותנים להם להתבונן כשמסדרים, מזמינים להצטרף, מלווים בהנחיות ברורות ומילים חיוביות ("קחי את הבובה ושימי על המדף", "את עשר"). סדר מתחבר עם קירבה ושיתוף. זו הסיבה שכשגדלים אחד הדברים המענגים ביותר הוא לראות מישהו אחר מסדר.

מאוחר יותר, רצונות ודחפים מתחברים לחשיבה רציונאלית והופכים חלק מיחסים חברתיים ("לכל דבר המקום שלו", "כדי למצוא אחר כך כדאי לסדר עכשיו", "אני אעזור לאחרים כפי שאחרים עוזרים לי").  לוקח זמן ותרגול רב עד שניצני ההתחשבות וההגינות הללו הופכים למחויבות אמיתית לכיבוד מוסכמות לרווחת העצמי והזולת. נדרשות הרבה חזרות עד שתבניות במוח מתייצבות והילד לומד לסדר על פי דפוס מוגדר ועקרונות חוזרים. בשביל זה המציאו את חג הפסח.בשביל שנתאמן.

קבעו זמן משותף לסידור. שימו מוזיקה ברקע. היו חיוביים. התלהבו. מיינו יחד את החפצים ל-3 ארגזים: אחד למסירה/זריקה, השני לאחסון ושלישי לשימוש. החליטו על הקריטריונים למיון מראש ("או שזה נחוץ או שזה בחוץ", "מה שנשכח-הולך לפח"). מה שבספק עולה לבוידם, משם הדרך החוצה יותר קצרה. עזרו להבין שלקנות עולה כסף, אבל לזרוק זה בחינם. כשמוותרים על הצעצועים הטובים שקשורים לפעם מפנים מקום לדברים המסקרנים של העתיד.

מה שלא בא מלידה, בא מלמידה. אם הבת שלך מתקשה ללמוד לסדר, התנחמי בכך שמישהו שיודע לסדר ומסרב, פחות מזיק ממישהו שלא יודע לסדר ומתעקש לעשות זאת.

עם הזמן היא תלמד, אולי בצבא.

בבקשה שתפו אותנו מה הפטנטים שלכם לעודד את ילדיכם לסדר גם להם, בוודאי, יש ערך סנטימנטלי אדיר.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

4 תגובות