עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות תוקפנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תוקפנות. הצג את כל הרשומות

14.6.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

מציקים לי

הבן שלנו מתלונן על הצקות ומכות בבית הספר. הוא הולך לשם ברצון, מצליח בלימודים ויש לו חברים. אבל אנחנו מוטרדים מעניין האלימות, שמא זה יפגע בביטחונו העצמי. בעלי מאיץ בו להכות בחזרה. אני מציעה לו לפנות למורה ולבקש את עזרתה. הוא לא מעוניין להרביץ, מפחד מעונש, לא רוצה להלשין ולא מאמין שזה יעזור. העצות שלנו מרגיזות אותו ("אתם לא מבינים", "שוב צועקים עלי") ומביאות אותו לבכי. אנחנו לא יודעים מה להמליץ לו. איך עוזרים לו להתחזק ולהתחשל בדרך שמתאימה לו?
עצה טובה היא משהו שאנחנו נותנים בקלות רבה, אבל תמיד למישהו אחר. לנועץ אין בעיה עם העצה, הוא רק לא רוצה להיות זה שמקבל אותה. לכן, לפני שנותנים עצה כדאי לחשוב פעמיים.

כמספר הילדים בכיתה של בנכם, כך מספר הדרכים להתמודד עם הצקות. החכמה, כפי שציינתם, היא למצוא את הדרך שמתאימה לו. לילדים שונים צרכים ונטיות שונות. בעלי דחף חברתי חזק מוכנים ליזום, להיות אקטיביים ביצירת קשרים ופתרון סכסוכים ולהשתמש בכוח כדי להשיג מעמד ושליטה. ילדים בעלי צורך חברתי מתון מסתפקים במעט חברים, מעורבים ובוחשים פחות בכל מה שמבעבע בקלחת החברתית.

באופן דומה, מי שסף הרגישות שלו גבוה (רק גירויים חזקים עוברים את הסף וגורמים לאי נחת) נהנה מ"אקשן", מתחרות ומאבקים ולא מתרגש מהצקות. הוא יהיה זה שמחזיר ועונה למי שפגע בו (ודקה אחר כך יהיה מוכן שוב לשחק יחד). ילד רגיש, לעומת זאת, צריך את השקט שלו. הוא יפגע בקלות, ימנע ממאבקים ויעדיף להסתדר, להתפשר ולוותר או להתרחק ולשחק עם חברים דומים לו (ראה גם "מילים לא מזיזות לי", "מריבות אחים").

מי שאומר לבנו "תחזיר" וסבור שכך מלמדים אותו הגנה עצמית דומה למי שאומר "תאכל" וחושב שכך מלמדים אכילה בריאה. הגנה עצמית זו מיומנות מורכבת הכרוכה בשליטה עצמית ונלמדת לאורך זמן. חשוב לבחור עם מי להתיידד וחשוב עוד יותר לבחור היטב במי לפגוע. לפני שמחזירים כדאי לחשוב פעמיים ( האם הכוונה רעה? האם האיום אמיתי? והאם כל הדרכים האחרות להגיב נבחנו?).
 
השתדלו לכוון את בנכם להגיב בשלבים: בהתחלה להתרחק ולפנות לשחק עם מישהו אחר. מי שנשאר רגוע משדר ביטחון וכוח יותר ממי שנעלב ומחזיר. אם ההטרדה נמשכת אפשר לענות בהומור, בביטול ("אז מה!") או להתריע ("די!תפסיק!") באותו טון פסקני שבו הוא מנפנף אותכם כשאתם מנדנדים לו שיכבה את המחשב. אם המציק לא מפסיק, כוונו אותו לדווח למבוגר אחראי. ורק כשכל זה לא עוזר- "להחזיר" (ראה: "הוא הרביץ לי"). בדרך זו הוא ירכוש רפרטואר תגובות לכל מצב ולא ישרוף יחסים שלא לצורך.

בנכם מעוניין בהקשבתכם יותר מאשר בעצתכם. ככה הוא זוכר שיש כאלה שאוהבים אותו ורוצים בטובתו. אין לו בעיה להילחם. הוא רק לא רוצה להיות שם כשזה קורה.
לכן, לפני שאתם דוחקים בו "להחזיר" כדאי שתחשבו פעמיים.

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".




24.12.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

מילים לא מזיזות לי

בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי  הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?
 "ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים - נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.

ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע - הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.

באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.
כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך - די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.

בעתיד הרחוק, כשהוא יהיה ראש ממשלה או "ראש גדול", הוא כבר ידע שלא צריך להתרגש ממילים, שמילות גנאי אינן עדות אופי ואינן מגדירות מי אנחנו. 

מדוע אחים רבים- ״מריבות אחים״
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה -  ״תוקפנות לייק״, "תוקפנות לייט", 
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - ״רישיון לריב״, "הוא הרביץ לי"

26.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

כמוני מסיכה חה חה...


אני אוהבת את חג הפורים.
סוף סוף יום אחד בשנה שהורים יכולים לעשות משהו עם ילדיהם מבלי לשמש להם דוגמא אישית. סוף סוף מותר להורים לעשות לילדים משהו שהם עצמם לא אוהבים בלי להרגיש אשמה.

תחפושות הן דבר מצחיק. הכי משעשעות הן התחפושות הקנויות, אלו שעולות המון כסף. אנחנו מוציאים הרבה כסף על מנת להתחפש למשהו שכאילו שווה הרבה כסף, כדי להגשים משאלה שיהיה לנו הרבה כסף. מה שבטוח - אחרי הקנייה יהיה לנו הרבה פחות...

מצחיקות גם תחפושות של דמויות מפחידות למיניהן. הן מכניסות אותנו למצבים בלתי אפשריים. יש ילדים אלימים ותוקפניים שהוריהם לא ממש מתרגשים מכך. הפעם הראשונה שהם נבהלים היא כאשר הילד בוחר להתחפש לפושע.  מה אומרים לילד שהחליט להתחפש לבריון או לילדה שהתחפשה למכשפה? "איזה תחפושת מוצלחת!" , "את ממש משכנעת!" ??
מה עונה ילד שנשאל למה הוא מתחפש לרוצח? "זה להגנה עצמית!", "כי אני לא שפוי!" ??
הורים מסתבכים כשהם באים להחמיא לילד על התחפושת. הם נזהרים שלא להתפעל יותר מדי, בסוף הילד עוד ירצה לממש את החלום...
התחפושות הללו מזכירות את הזאב בסיפור "כיפה אדומה" ("סבתא, למה יש לך פה כל כך גדול?" , "כדי לטרוף אותך!"). גם הן נועדו להפחיד את הסובבים ולהרגיש, ולו רק פעם בשנה, יותר מפחיד מאשר פוחד (ראה גם: "גנב טוב גנב רע").

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר וחושבים שהם כל יכולים.
יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר ובטוחים שהם כל יכולים.
אבל רק במקרים מועטים יש, באמת, מקום לדאגה.
רוב הילדים יודעים ללבוש את התחפושת ולפשוט אותה בכוחות עצמם. לעטות על עצמם את הדמות ולהסיר אותה. הם רק לא יודעים מה לעשות בין לבין. לכן הם שמחים לחזור לעצמם בסוף החג.

שיהיה לנו פורים שמח. ומצחיק. 
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים". 
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"
ועוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

27.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סטירה


בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש... אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?
תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.

- אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
- אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
- אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
- אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
- אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.

כשנותנים מכה לילד כדי להעמידו "במקום", איפה רוצים שהוא יעמוד? כשסוטרים לילד שעוד לא עמד על דעתו (הוא עדיין לא מתכוון ולא מתכנן באופן מודע את מה שהוא עושה) מקבלים ילד שעומד מלכת, או עומד מנגד, או עומד מהצד אבל לא עומד על רגליו מרוב חשש. ענישה פיזית משפיעה על הקומה התחתונה במוח – למידה אחרי פעם אחת, על סמך ניסיון אחד. אבל אולי הוא ילמד בפעם אחת את השיעור הלא נכון.

בפעם הבאה (קרוב לוודאי שתהיינה עוד הרבה פעמים באות. זה סימן שבנך סומך עליך יותר משהוא פוחד ממך. שהוא סקרן יותר משהוא פחדן) שתראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה אסרטיבית "עצור! תתאפק! לא שופכים אוכל. אוכל זה לא משחק". הציעי לו מוצא לדחפים שלו. תחליף דחף. ("תסיים לאכול ונלך לשפוך מים בכיור/ חול בארגז החול/ להשתולל עם הקוביות"). אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. הראי לו שאת מבינה אותו ("ניסית להתאפק אבל זה לא התאפק לך. בפעם אחרת תצליח") ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.

לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שזו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו. עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. ואם כבר נקיפות מצפון, עדיף שהן תתעוררנה לפני המכה ולא אחריה.



על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"

כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".

עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".



בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

29.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

הוא הרביץ לי


היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.
אנחנו רוצים שידע להגן על עצמו ושלא ישתפן ויברח אבל גם שלא ירביץ היכן שלא צריך. איך עושים לו קצת סדר?
בנים חשופים למריבות והצקות יותר מבנות. הם מתחרים, מתגרים, מפרים כללים, מקניטים זה את זה בשמות. לפעמים כדי לכבוש מעמד חברתי יותר גבוה. אבל גם מחוסר מחשבה קדימה, כדי שיהיה "אקשן". זאת דרכם ללמוד לא לחשוש מהכוח שלהם או מהכוח של אחרים. ככה הם מחשלים את עצמם. כמו בזריקת חיסון, כואב להם קצת עכשיו כדי שבעתיד יהיו יותר חזקים ועמידים. ילדים הנוטים לפרש את תגובות חבריהם כהוכחה לכמה הם "שווים" ו "נחשבים", מייחסים חשיבות עודפת לכל פרצוף ומילה. מיד הם מוכנים למלחמת נקם "אמיתית או מדומיינת".

אכן טוב לדעת להגן על עצמך, אבל רק מפני איום אמיתי ורק אחרי שמוצו דרכי שלום. "מחזירים" ונלחמים רק עם מי שאנחנו מוכנים לוותר עליו כחבר.
ילדים לא מבדילים בין הגנה עצמית לגיטימית לבין פורקן כעס ונקמה. גם כשהם מבחינים בין מצבים (כאלה שאין בהם כוונה רעה או נזק לעומת מצבים תוקפניים ומשפילים) ומפנימים סולם של פתרונות (בהתחלה "מתעלמים", אחר כך מתרחקים, אחר כך "אומרים" ורק בסוף "מחזירים") הם עדיין מתבלבלים. הערה קטנה יכולה להיתפס כעלבון גדול. אם אתמול הם "התעלמו" ו"אמרו" היום הם כבר "יחזירו" על הפעם הראשונה.
כאשר בנכם נרגע נהלו עימו שיחה. כוונו אותו לשאול את עצמו: האם זה היה חבר קרוב? האם זה מקרה חד פעמי או חוזר על עצמו? האם היתה כוונה רעה או איום אמיתי? כיצד עוד ניתן היה להגיב?
אולי לא תמיד תהינה לו כל התשובות, אבל ככה הוא יצבור ניסיון.
סבלנות. אפילו ארון לא מסדרים בפעם אחת. על אחת כמה וכמה את הנפש של הילד.

עוד על אלימות בבית הספר והאם להמליץ לילד להחזיר - "מציקים לי"
מה עושים כשהם חוזרים הבייתה עם מילים לא יפות - "מילים לא מזיזות לי"
כאשר ילדים מתחילים להשליט את רצונם על ידי אלימות - "פוסט על תוקפנות "לייק", "מריבות אחים"


5.6.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יש גבול! - ציות וגבולות


(פוסט חמישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".
ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר.  זה לא עבד.
מה קורה פה? למה זה לא עוזר?

כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.

גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.

גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.

גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.

אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.

התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.

עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

5.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

תוקפנות אצל ילדים-"תוקפנות- לייט"

(פוסט שני בסדרה) החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

יש לנו ילד מילולי ודעתן. רוב ההתנהלות איתו היא במשא ומתן וויכוחים. כשדורשים ממנו משהו או מסרבים לו הוא מרבה לכעוס, להתחצף ולעשות בכוונה דברים שירגיזו אותנו. אנחנו מנסים להסביר למה זה חשוב ולהראות לו שיש דברים שהוא מחליט עליהם בעצמו. בעבר, גם אם היו מאבקים בבית לא היה להם ביטוי בגן. לאחרונה, אנחנו שומעים תלונות שגם בגן הוא מתפרע, מתחצף ועושה הכל להיפך.


מה לעשות? איך לכוון אותו לשתף פעולה?
התנהגות כמו-תוקפנית מופיעה בשנה השלישית לחיים. ילדים מגיבים בזעם ותוקפנות כאשר רצונותיהם אינם נענים. הרגעה, הכרה ברגשות, הסברים, כללים וגבולות ברורים ומתן פתרונות חלופיים עוזרים להם לפלס את הדרך במרחב הזה שבין הדחפים והיצרים מחד והדרישות החברתיות והתרבותיות מאידך (ראה רשומות קודמות: "דווקא", "מודל המזגן", תוקפנות - לייק"). ככה מתפתחת היכולת לויסות עצמי - יכולת להכיר ברגשות ודחפים, לבטאם ולספקם בהתאמה למצב ותוך אפשרות לקבל מהזולת עזרה וסיוע.


לפעמים, דווקא ילדים פעילים, בעלי רצונות חזקים, שרגילים שרצונותיהם יכובדו, מתוסכלים מחוסר הסיפוק שנכפה עליהם. כשהפיתוי מאוד חזק (להרוויח עוד קצת זמן מחשב/ TV) ויש סיכוי לנצח, אפילו ילד עם לב זהב עלול להיגרר להתנהגות תוקפנית. 

תוקפנות מוגדרת כהתנהגות אלימה (פיזית או מילולית) שמופנית כלפי אדם אחר בכוונה להעליב, לפגוע, להכאיב או להפחיד, בדרך כלל כתגובה על תוקפנות הזולת או על מנת להשיג מטרה מסוימת.
מהשנה הרביעית והלאה ילדים מסוגלים להפיק התנהגות אלימה במכוון, מתוך שליטה, ומצפים שזו תגרום לאחר למלא את רצונם. הניסיון לימד אותם שאם הם ישתוללו/ יתעקשו/ יתווכחו מספיק - הם יקבלו את מבוקשם. בתום ליבם הם מזהירים מראש: "אם לא תתנו לי אני אצעק, אצבוט, ארביץ...!" ברגע שרצונם מתמלא הם חוזרים להיות עליזים וטובי לב. כך הופכת תוקפנות- לַייק לתוקפנות- לַייט.

אם אתם מתחשבים ברצונו של בנכם, מסבירים, נותנים לו לבחור בין כמה ברירות כאשר זה אפשרי, מעודדים ומוקירים אותו כשהוא משתף פעולה ומתחשב - אתם בכיוון הנכון. עכשיו נשאר גם לעצור אותו כשהוא מנסה להשיג את מבוקשו בדרך לא דרך.עזרו לו להבין את עצמו ("כשאתה רוצה משהו קשה לך לשמוע לא", "אתה חושב שאם תתחצף/ תתעקש נוותר לך.."). הסבירו לו את הרגשתכם ועמדתכם ("זה לא נעים/ לא מתאים/ מאכזב..") וציפיותיכם ("אנחנו מצפים שכאשר אנחנו אומרים/ מבקשים משהו, תעשה בלי להתווכח"). סכמו שמעתה, כל פעם תגידו לו 3 פעמים (הנחיה ברורה, בלי להטיף/ לצעוק/ להתדיין ובלי הסברים מיותרים). בפעם הרביעית תתריאו ("אנחנו מצפים שתעשה את זה עכשיו/ תפסיק עכשיו. אם לא אז תשב בכיסא/ בספה/ בחדר ותירגע עד שנאמר לך לצאת"). תנו לו לשבת מספר דקות עד שתראו שהוא נרגע ומוכן למלא את הדרישה. רק אז יש מקום להיות נחמדים ולחזק אותו על שיתוף הפעולה.

גידול ילדים הוא תהליך ממושך שבו הורים וילדים מחנכים ומעצבים זה את זה באופן הדדי. וודאו שאתם מחנכים אותו יותר ממה שהוא מחנך אתכם. כשילד לוחץ על הצפצפה במקום ללחוץ על הברקסים- זה הזמן להוריד אותו מהכביש, להתקרר. ככה תוקפנות- לייט לא תהפוך לתוקפנות- מגה, או לתוקפנות- מגה- בייט (נושכת).


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", "סטירה"

26.4.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

לא מתנהג יפה – פוסט על תוקפנות "לייק"

בעבר העלינו לא מעט פוסטים שעסקו בנושא התנהגות לא הולמת וגבולות. מגיל שנתיים בו יש עליה בדחפים והגבלתם מעוררת התקפי זעם ועד הגיל שבו הילדים הופכים לאופוזיציה לוחמת ומנהלים מאבקי כוח של ממש עם הוריהם על מקומם בהיררכיה המשפחתית.  לאחרונה קיבלנו הרבה שאלות בנושא ממצטרפים חדשים או מהורים שילדיהם הגיעו לגיל הרלבנטי רק עתה. מכיוון שהם עסוקים בלרדוף אחרי הגדיים הרכים לא נשאר להם זמן לחפש בפוסטים ישנים הנחיות איך בונים לגדיים גדר. לכן, החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.


הבן הקטן שלנו, שהיה ילד חמוד ונוח, התחיל להכות ולנשוך ולהשליט את רצונו בדרכים אלימות, בבית ובפעוטון. הוא דוחף ילדים, מושך בשערם, שופך וזורק דברים ללא סיבה. אנחנו לא מבינים מדוע זה קורה. חייו מתנהלים על מי מנוחות. אחותו הגדולה ממנו בכמה שנים נהדרת איתו. הוא מקבל תשומת לב למכביר ואין לו סיבה לקנא או לכעוס. מאיפה התוקפנות הזו? האם זה סימן לעתיד? האם יש לנו סיבה לדאגה?

קדימה! תדאגו! תדאגו מספיק בשביל שזה יעורר אתכם לפעולה, ולא יותר מדי, שלא תגיבו באופן מצומצם ונוקשה. העתיד עוד לא פה!


בשנה השלישית לחייהם ילדים מגלים את התוקפנות. זוהי שנת שיא בהתנהגות כמו-תוקפנית. התנהלות שכזו היא חלק מהתפתחות נורמטיבית. מגיל שנה וחצי היכולות התנועתיות של הילד מתפתחות. חוץ מללכת ולרוץ הוא מסוגל גם למשוך, לבעוט, לדחוף, לנשוך, לפגוע ולהכאיב. רגשותיו נעשים עוצמתיים יותר. ישנה עליה ברצון לבעלות על חפצים וטריטוריה מבלי שהדיבור יתפתח באותה מידה.

הכוונה שמאחורי המעשה היא שמגדירה התנהגות כתוקפנית. לילדים בגיל הזה אין (עדיין) כוונה ברורה לפגוע, להכאיב או להפחיד. כפי שהם מרבים ליפול כשהם מגלים את ההליכה, באותה מידה הם מגיבים בתוקפנות לפני שהם לומדים לשלוט בדחפים ולהגיב בהתאמה. הם מרביצים בזעם כשרצו משהו ולא קיבלו או קיבלו משהו שלא רצו. לפעמים הם נזכרים בילד שדחף אותם אתמול ומגיבים כאילו זה קרה לפני דקה. הם יכולים לנשוך ילד כי הוא לא שיחק איתם או לדחוף אותו כי שיחק איתם כשלא היו מעוניינים. כאשר הם ידעו לזהות את הרצונות והדחפים שלהם ולהגיב בהתאמה, תוך אפשרות לקבל סיוע וגבולות מהמבוגר, ההתנהגות התוקפנית-לייק תדעך.

ברגע שבנכם מגיב בתוקפנות ילדית הקפידו להתקרב אליו. אל תגיבו ממרחק (תארו לעצמכם שמשמר הגבול היה שולח הודעות SMS "כאן גבול"). סמנו את הגבול ("בלי מכות!" , "לא לחטוף!"). היו אסרטיביים אך לא מאיימים. היכן שניתן נסחו את הכלל באופן חיובי ("לשמור על הידיים", "צריך לבקש", "מחכים בסבלנות"). הנחו אותו להפיק התנהגות מותאמת למצב, או לתקן את מה שעולל ("בוא נבקש יפה", "נחפש אוטו אחר", "נחזיר למקום את מה שזרקת"). קנחו בעידוד והתפעלות.
עזרו לילד לדעת בבירור מה מצופה ממנו על ידי שינון חיובי של הכללים לאורך היום ולא רק בשעת התפרצות הזעם ("מי לא בועט!" , "מי מבקש יפה!" , "מיום ליום אתה מצליח להתאפק ולחכות!").
השינוי לא יקרה מיד, העיקר שרואים תהליך: התוקפנות פורצת לעיתים פחות תכופות, על פחות דברים ובעוצמה פחות גדולה.
אפילו צמח לא פורח אחרי שמשקים אותו פעם אחת. על אחת כמה וכמה פרח של ילד.


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״