(פוסט חמישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.
איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".
ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר. זה לא עבד.
מה קורה פה? למה זה לא עוזר?
כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.
גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.
גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.
גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.
אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.
התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.
עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.
עוד באותו נושא קראו: "
דווקא"; "
לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "
תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "
מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "
מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "
אחד בבית ואחר בחוץ"; "
מריבות אחים"; "
רישיון לריב".
רשומות
