אוכל זה לא משחק – הרגלי אכילה.

"אנונימי" אמר/ה...
אצלנו קורה משהו דומה. גם הקטנה שלנו נהנית מאוד מאוכל. נמשכת מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך, לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי (היא נהנית לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק אוכל), לכן נתנו לה. לפעמים אנחנו פחות סבלנים ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה. גם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.

מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"נמשכת" ( ילדה שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).

קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.

שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?

נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים) מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות; איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, בקצב קבוע, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .

ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לעשות קצת ניסיונות עם אוכל, במקום אחר/ או עם משהו אחר. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. לאט. בשקט. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת. היום היא תצליח להתרכז חמש דקות באוכל. מחר היא תתרכז עשר דקות בשיחה. ככה המוח עובד.

אחרי הסעודה אל תשכחו לקיים את ההבטחה ולהציע לה לערבב ולחוש מרקמים. היא אולי שבעה אוכל אך לא שבעת התנסויות. לפורר טישו בתה של אמא או לטבול מגבונים בקפה של אבא יעזרו לה להפנים ש"אין משיחין/ משחקין בשעת הסעודה".

בעולם דיגיטלי וחפוז, כשלילדים יש ננו-סבלנות ומיני יכולת לשאת תסכול ולהתעלם מהסחות, הרגלי אכילה הם לא דבר פעוט. כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל ("אל תכניס את ארגז החול לפה!") אפשר ללמד שאוכל זה לא משחק. זה אולי קצת מתסכל, אבל תסכול בא וחולף. 

פוסטים נוספים באותו נושא:

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"

5 תגובות

אוכל כל הזמן

"אנונימי" אמר/ה:

יש לי שאלה מעניינת עליה עדיין לא ראיתי שנכתב.

בתי בת שנתיים ושלושה חדשים. תמיד אהבה לאכול כל מה שהציעו לה ובלי גבול. בהתאם היא עלתה במשקל. אנחנו כהורים תמיד שמרנו עליה ולא נתנו ממתקים או דברים לא בריאים. מפריע לנו שהילדה כל הזמן מבקשת אוכל. עשינו לה סדר יום עם ארוחות קבועות. אבל, עדיין הילדה כל הזמן מדברת על אוכל (ולא על ממתקים אלא על מרק ולחם וכד') היא מתעוררת בבוקר ומיד מדברת על אוכל... הולכים לגינה והיא מיד רוצה לאכול ולא לשחק. כשהיא אוכלת היא נהנית מאוד ורגועה.

עשינו את כל סוגי הבדיקות והכל תקין. איך אפשר לגרום לילדה להפסיק לחשוב/לדבר/לבקש אוכל כל הזמן???

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"כל הזמן"

מרגע שילדים מתחילים לינוק הם לומדים להירגע ולווסת את עצמם על ידי אוכל. בתחילת היניקה הם מתעוררים. כאשר הם שבעים ומלאים צונחת עליהם שלווה . (גם בבגרות, כשאנחנו רוצים להתעורר אנחנו שמים משהו קטן בפה. לעומת זאת בטן מלאה ותחושת שובע מפילים אותנו למיטה). אצל ילדים קטנים ,כמו בתכם, הוויסות על ידי אכילה עדיין מאוד מרכזי ואין עדיין מספיק דרכי ויסות אחרות. האבחנה בין תחושת רעב ושובע לא ברורה להם. המושגים הללו לא קיימים בשפה שלהם. איך הם ידעו שהם שבעים אם הם לא ינסו לאכול עוד משהו?! האוכל הוא גם דרך לתקשר עם הסביבה, משחק ובילוי. והחברה כל כך נעימה!! לכן היא מרבה לאכול.

סיבה נוספת לאכילה מרובה בגיל הרך נעוצה במערכת התגמול וההנאה. יש לנו במוח אזור מיוחד שמאותת לנו כל פעם כשאנחנו עושים משהו שמתקשר עם עונג ותגמול. אותו אזור מאותת לנו גם שנהנינו מספיק ואפשר להפסיק. אצל אנשים/ ילדים שונים האזור הזה מעורר במידה שונה. ככל שהאזור הזה יותר פעיל אנחנו מקבלים רצון חזק, גדול, להרבה דברים. ביניהם גם אוכל. בגיל הרך טבעי ונורמלי שהאזור הזה עדיין שואב את ההנאה מדברים בסיסיים כמו אוכל ולא יודע לעצור בצהוב. ילדים שבורכו בעוצמות גבוהות של דחפים ורגשות מביאים עוצמות אלה גם לאכילה. אני משוכנעת שגם קולומבוס אכל הרבה כתינוק. עם הזמן העוצמות הללו יתועלו למטרות יותר נעלות. עם הזמן זה ייהפך לסקרנות, רצון לדעת, רצון ללמוד, רצון להצליח, שמחת חיים.

עד שבתכם תגלה את אמריקה כדאי שתגלה מה זו אכילה רגועה ובמידה. המשיכו בהקניית הרגלי אכילה, כפי שאתם עושים וכמו שכתבנו בעבר. בדרך כלל להורים יותר קשה לומר את ה"די" מאשר לילדים לשמוע אותו. אל תחששו להיות יותר ברורים. לשים קצת בצלחת. לומר "עוד קצת ודי". לומר "עכשיו גמרנו. אחר כך עוד". להפנות אותה לפעילות אחרת. לומר "גמרנו לאכול. עכשיו משחק/ סיפור /הולכים לגינה". אם היא מדברת על אוכל בגינה, אשרו ששמעתם והוסיפו "שמעתי, אבל עכשיו משחקים ולא מדברים על אוכל". תנו לה ירקות חתוכים ופרי כשהיא רוצה לנשנש. הציעו לה הרבה לשתות ואפשרו להירגע עם מוצץ, במידה והיא מוצצת.

בקיצור, לא הייתי דואגת מאכילת יתר של בת שנתיים. להפך, זו ברכה. אם אין לה סיבות ללחץ ומתח (שהיא, אולי, מרגיעה באכילה) אין לכם סיבה להיות בלחץ ומתח מהאכילה שלה.

פוסטים נוספים באותו נושא:

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"

מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

6 תגובות

הרגלי אכילה - לא סוגר את הפה

עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.

מאז ומתמיד הבן השמנמן שלנו אוהב לאכול, מתרגש מאוכל ומוכן לאכול מתי שרק אפשר. כשמישהו אחר אוכל הוא מיד מצטרף. כשאין לו מה לעשות הוא ניגש למקרר. בחופש זה בולט לנו יותר ומתחיל להדאיג. אנחנו חוששים להגביל ולתסכל אותו ולפגוע ביחס שלו לאוכל. הוא ילד מאושר ומקסים ואנחנו לא רוצים לצער אותו. האם ההגבלה עלולה להגביר את התשוקה לאוכל? כיצד עלינו לנהוג כלפיו?

אין הגדרה ברורה מתי אכילה הופכת לאכילת יתר. הגוף שלנו זקוק לכמות מסוימת של דלק אך בהיעדר מד- דלק קשה לדעת אם צרכנו יותר או פחות מהכמות הנדרשת. הסכנה שנצרוך יותר מדי או פחות מדי כפולה ומכופלת אצל הנהג הזעיר. מודעות גופנית היא מד - הדלק שהטבע העניק לנו. המוח שלנו יודע לקרוא איתותים של צמא, רעב ושובע באמצעות ריכוז חומרים בדם, תחושות ממערכת העיכול ותחושות גופניות אחרות. אכילה בריאה מבוססת על היכולת לזהות נכון תחושות אילו.
בעבר, אורח החיים וכללי הנימוס הכתיבו הרגלי אכילה שאפשרו לפתח מודעות גופנית: האוכל ומספר הארוחות היו מוגבלים; הארוחות התקיימו בזמנים קבועים עם רווחים גדולים ביניהם; הארוחה התנהלה ללא עיסוקים נוספים במקביל; נימוסי השולחן חייבו קשב מלא. למשימת האכילה גויסו לא רק העיניים, הידיים והפה, אלא גם הסכין, המזלג והאונה הקדמית במוח.
התרבות שלנו הפכה את האוכל להרבה יותר מאשר מצרך קלורי. אמהות מרגישות שאין להן משהו אחר להציע מלבד הנקה. האוכל משמש להרגעה, הסחה, תגמול, תעסוקה ובילוי משותף. ילדים אוכלים מול מסך המחשב או הטלוויזיה כמעט בלי ללעוס, בלי להיות מודעים למה שנכנס לפיהם. הם רגילים לסוכר וחומרי טעם וריח שמגרים את החיך ומעוררים תחושת רעב מדומה. כל אלה מגבירים תשוקה לאוכל יותר מכל הגבלה ואיסור. וכך, במקום שמד - הדלק יתפתח, התיאבון מתמתח.מה פתאום לומר "איכס" על אוכל אם אפשר לומר "עוד"?
הקניית הרגלי אכילה נכונים ואכילה מתוך מודעות לאוכל ולתחושות הגוף היא הדרך למנוע אכילת יתר. השמנה בגיל צעיר לא מנבאת השמנה בבגרות. הרגלי אכילה גרועים דווקא כן. 
בררו אצל איש מקצוע למה זקוק ילד בגיל של בנכם. נסו לאכול את הארוחות יחד, בזמנים קבועים, ליד שולחן, מתוך תשומת לב לאוכל ולא למשהו אחר. הגבילו את הנשנושים וצריכת המתוקים ונסו להחליפם בדברים בריאים יותר. אם לבנכם "בא" לאכול בין הארוחות עזרו לו להבין שלא כל מה שבא – ברוך הבא!, ומה ש"בא" לי – יכול גם ללכת. סייעו לו לזהות את תחושת הרעב המדומה מבלי להגיב באכילה ("באמת מתחשק לך לאכול אבל אתה לא באמת רעב" ; "אני שמח שאתה אוהב לאכול אבל לא עכשיו" ; "יופי שאתה מתאפק!") והפנו אותו לעיסוקים אחרים.

אשריכם שלבנכם האוכל הוא אושר גדול, אבל האושר בא מכיוונים שונים ולאו דווקא מכיוון המטבח. בנכם אוכל לא כי הוא רעב אלא משום שאינו יודע מה זה להיות רעב. למדו את בנכם לומר גם "לא, תודה" והוא יהיה רק יותר מאושר.

על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"

מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

18 תגובות

הרגלי אכילה - לאכול בריא

עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.

הבן שלנו לא מסתדר עם אוכל בריא. תראה לו משהו בריא והוא יסתכל לכיוון השני. עד גיל 3 הוא אכל נהדר. מאז ועד היום הוא במגמת צמצום מתמדת. הוא מקובע על אוכל תעשייתי ושמן ומוכן לטעום ממשהו אחר רק בדרך לגלידה ושוקולד. גם בתפריט המצומצם הזה חל כל הזמן פיחות. יום אחד הוא פוסל משהו שקודם לכן אהב ולא מוכן יותר לגעת. חזרנו והסברנו שחשוב לגוון, אבל מילים שמשכנעות את האוזן לא משכנעות את החיך. איך יוצאים מהמיתון?

העמדה המסורתית, לפיה אם נותנים כבוד להעדפות של הילד הוא ידע מה טוב לו ויאכל כמה ומה שהוא צריך, לא ישימה בעולם תעשייתי כמו שלנו. תנו לתינוק לבחור בין מים ומי סוכר - ומהר מאוד הוא יסרב לגעת במים. הגישו לילד אורז מלא וצ'יפס - אין סיכוי שהוא יבחר באורז.
אחרי הגירוש מגן העדן המשיכה למאכלים צפופי קלוריות עם טעמים עזים אפשרה לאדם וחוה להזיע פחות ולאכול יותר. כיום נטייה מולדת זו מקרבת אותנו לגיהינום. ילדים עם תאווה למרקמים וטעמים מסוימים ועם רגישות לאחרים מתבייתים על מספר מאכלים, ואז הולכים ומצמצמים אותם בתהליך ידוע מראש: הם אוכלים מאכל אהוב... אוכלים.. אוכלים.. ואוכלים.. עד שהוא נמאס והגוף דוחה אותו. מה שהיה ברירה מועדפת הופך לברירת מחדל - עד שחדלים לאכול אותו בכלל.
במשפחות בהן האוכל הלא בריא והחטיפים משמשים גם כתגמול, פינוק, ניחומים או אמצעי לפיזור הפגנות התהליך הזה מואץ. בסופו של דבר הילד קולט: "אוכל בריא" זה הכינוי שאמא נותנת לכל דבר שהוא לא אוהב. (ראה גם: יש! אוכל!).

אולי זה מה שקורה לבנכם. ילדים אוכלים לא בריא גם בלי להבין למה. אבל הם חייבים להבין למה חשוב לשנות ולגוון כדי שיוכלו להירתם לתהליך ולחרוג מהרגלם מתוך מודעות. כדי שתוכלו לעמוד מולו ולומר לו "חשוב לנו" אתם צריכים להיות משוכנעים בעצמכם ולא לפרש כל דבר שהוא שם בפיו כהצלחה או כישלון אישי. העיקר איננו למלא לדרדס את הבטן. אל תחשבו שבהעדר בנזין 98 אוקטן כל דלק אחר טוב כדי למלא את המיכל (זפת - גם טוב! העיקר שתהיה מצופה בשוקולד!).
נהלו שיחות עם הילד (לא בזמן הארוחה. "לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה"). הסבירו שמה שקורה אולי טבעי אבל לא בריא. שתפו אותו בכוונתכם לשנות את הרגלי האכילה בבית: לאכול ליד השולחן, בצורה מסודרת, לגוון את סוגי האוכל שנכנסים הביתה ולא לאכול שוב ושוב את אותם מאכלים. הכינו יחד רשימה של מאכלים שפעם אהב וחשוב לכם שיחזור, בהדרגה, לאכול. בחרו כל פעם מאכל חדש, הכינו, בשלו ואיכלו יחד. והעיקר: הפרידו בין אוכל ל"קינוחים" ו"פינוקים"... אם חייבים, תנו משהו קטן מתוק בארוחת ביניים ולא בסוף הארוחה.

אם זה לא מצליח מיד, התעודדו כדי שתוכלו לעודד. הניסיון מראה שטעמים משתנים ולמאמץ עקבי של הורים יש תמורה. בגילאים בהם יש צמיחה מואצת, ועקב כך עלייה בתיאבון, ילדים מוכנים להתנסות במאכלים שבעבר סרבו לגעת בהם.
"עם האוכל בא התיאבון”. גם עם הרעב. אבל כשהשוקולד אורח - התיאבון בורח!

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"

על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

14 תגובות