התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?

ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

קריאה נוספת בנושאים דומים:
כיצד להתמודד עם התקפי זעם קראו "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקף זעם - המשך"עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

6 תגובות

"אמרתי לא!"

"אנונימי" אמר/ה:

ביתי תינוקת חייכנית, סקרנית ומלאת חיים. בחודשים האחרונים היא החלה לצבור ביטחון וניסיון בזחילה, ובשילוב עם סקרנותה היא חוקרת את הבית על כל פינותיו, מנסה להכניס את כולו לפה. תוך דקותיים היא זוחלת הרחק ממשטח הפעילות לכיוון הנעליים, סל הכביסה או חוט חשמל שמונח על הרצפה. לרוב אני מניחה לה, משננת לעצמי שזה הזמן וזה השלב ללמוד ולהתפתח בלי הגבלות מיותרות. אבל כשהיא נוגעת בדברים שאני רוצה שתלמד שבהם אסור לגעת אני לא יודעת כיצד להגיב. בדרך כלל אני אומרת בקול רם "לא!" והיא קופצת וחודלת מיד ממעשיה. לפעמים היא ממשיכה עד שאני מזיזה אותה משם.

האם אני עושה את הדבר הנכון? מצד אחד אני רוצה שהיא תמנע מדברים מסוכנים ותקשר אותם לפחד - כי יש ממה לפחד (חשמל, תנור חם)..! מצד שני אני רואה אמהות לילדים גדולים יותר שכל הזמן אומרות לא, לא, לא! והילד חושש להתקדם צעד בלי שירים מבט ירא מול האמא.
מה ההשפעה של "לא" בגיל כזה ומה היא קולטת בכלל?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

בשעה שהיכולות המוטוריות של התינוק גוברות אין מנוס מכך שהוא יתחיל לשמוע "לא". גילויי חיבה, משחקי פנים אל פנים, הנאה וצחוק מפנים את מקומם להתנגשות בין הרצון של התינוק למגבלות המציאות.
כשהתינוקת שלך נמשכת בכבלי קסם לכבל החשמל או להוטה על תנור לוהט, המוח שלה מוצף בחומרים המתווכים הנאה וסקרנות ואזורים שמקושרים עם עונג ותגמול מופעלים. עם השמע קול צעקה או איסור נעשה מעבר מרגשות חיוביים לרגשות שליליים. מבחינה פיזיולוגית מופרשים חומרים ומופעלים אזורים שעוסקים ברגשות שכאלה.

אמירת "לא" במידה מתונה, ובעקבותיה תגובת בלימה, אכזבה וחשש - חשובה. היא עוזרת להתפתחות אזורים במוח שאחראיים לוויסות ולעיכוב התנהגות לא רצויה. מצד שני, אמירת "לא" עודפת בשלב טרום מילולי, כשהילד לא מבחין באופן מודע בין מותר ואסור עלולה לבלבל ולבלום את הילד יותר ממה שההורה התכוון. האמא מתכוונת שהתנור חם והתינוק קולט שהחקירה והזחילה מסוכנות. אנחנו צועקים "שלא!" ימעך או ימרח את האוכל עלינו והוא מפרש שיש באוכל איום.

כשהבת שלך, כמו קולומבוס, יוצאת לגלות את האמריקה שלה -היו אתם המפה שלה. הנחו אותה מה כן. כוונו אותה למה להתקרב וממה להתרחק. אין צורך בצפירת אזעקה כל אימת שהיא נכנסת למים מסוכנים ("לא כל כך בקלות קורה משהו רע"). מספיק לומר "לא" בקול שקט, בטון רגשי רגוע, ובאינטונציה מתאימה. הרחיקו אותה למקום מבטחים והציעו לה משהו אחר למשש ולרשרש.
אין ספק שהמסע עוד ארוך, ובטוח שהיא תלמד.



"אנונימי" אמר/ה:

מה דעתך על השיטה של "להרים את הבית"? כל חפץ מסוכן או כזה שעלול להינזק מהחקירה של הקטנים מועבר ומורם רחוק מהישג ידם. יש כאלה שאף תוחמים את איזור הפעילות של התינוק עם גדר או שערי ביטחון ונעילות למיניהן.

לדעתי יש חשיבות לזחילה במרחבי הבית, לסקרנות ולחקירה ואני לא רוצה להגביל את ביתי לשטח קטן כשיש את כל הבית. אין לי בעיה עם כך שנדרש ממני להיות הרבה יותר קשובה וזמינה. אני חושבת שיש ערך למילה "לא", ואם אני מרימה את כל הבית - מתי יערך השיעור?
האם זה באמת חשוב שתלמד כבר עכשיו מה זה "לא"? איך מלמדים תינוקת קטנה דבר כזה בכלל?!

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

עצמאות או צייתנות? - זו השאלה. אם בעבר הורים יחסו לצייתנות חשיבות רבה יותר לעומת עצמאות, כיום המגמה התחלפה. כאשר הורים תחמו את הילד בתוך לול וגדרות הם העדיפו סדר וצייתנות על פני עצמאות. כאשר משאת הנפש היא יוזמה ועצמאות הורים מאפשרים לקטקטים לזחול ולגעת בכל. אם הם מאמינים שכמה שיותר "כן" - הילד פחות מסכן. הם מזיזים ומרחיקים כל מכשול, שואפים למחוק את המילה "לא" מהלקסיקון.

נראה שעצמאות ויוזמה יקרים לליבך לצד קבלת מרות (זה לא "או-או". זה "גם וגם"). אכן לאמירת "לא" חשיבות רבה. ה"לא" חיוני לגדילה לפחות כמו ה"כן". הוא מעביר את המסר שההורה הוא ישות נפרדת ("לא! אני לא מגבת"). הוא יוצר מרחק בין דחף לבין סיפוקו ("לא, אי אפשר לאכול את הביסלי של החתול).
לרב הילדים, אמירת "לא" מלווה בהרחקה והצעה "מה כן", שוב ושוב -יספיקו. אחרים, בשל טמפרמנט סוער, לא מצליחים לעצור באדום. מבחינתם במה שהם יכולים להגיע הם יכולים לגעת, ולכל מה שהם רואים הם מגיעים. ללא מחסום אמיתי הם לא מבינים מה הכוונה ב-"לא". אצל ילדים אלו שימוש מרובה מדי במילה "לא" עלול לעורר זעם על הגבלה עודפת, להביא להתעלמות, לשביתה כללית. וישנם אלו שיראו ב"לא" משחק, תחרות בין חתול ועכבר.

בגיל שבו לפעוט/ה קושי לקבל על עצמו הגבלות, אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים הרבה "לא" - עדיף לסגור דלתות ולהרחיק חפצים מיותרים כדי להשאיר את ה"לא" להזדמנויות בהם הוא הכרחי. כך לא יפגע הרצון להגיע, לגעת, לראות ולמשש.

אם הפעוט/ה סבור שדלתות נעולות לא נועדו לעצור אותנו אלא לבחון את מידת הנחישות שלנו, או בתינוקית : "אם סוגרים בפניך דלת של ארון תפתח מגירה או מקרר"... התקינו מנעולים והתנחמו בכך שכשהוא יגדל זה ישחק לטובתו.

על "אסור" ו"לא" אחרי גיל שנתיים קראו:

גיל שנתיים הנורא

קשה להיות הורים

על הקושי המיוחד של הורים בראשית החיים קראו גם:

פתאום הורים - הקרב על השפיות

פתאום הורים - הקרב על הבכי

6 תגובות