עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות כללים וגבולות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כללים וגבולות. הצג את כל הרשומות

2.8.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

עוברים דירה

 רבים מכוונים את מעבר הדירה לתקופה של סוף שנת הלימודים והחופש הגדול.
אנחנו מעלות פוסט בנושא. פוסט ישן אך תמיד רלוונטי. 
אנחנו ממליצות בחום להיכנס לתגובות ולקרא את השאלות שנשאלו והתשובות שנענו.


לאחרונה עברנו לדירה מרווחת ונוחה. לכל ילד חדר ופינה משלו. קיווינו שזו הזדמנות להכניס כללים והרגלים חדשים. להפתעתנו הילדים מגיבים למעבר לא כמו שציפינו. כל דבר קשה להם יותר ושורת המחץ תמיד זהה:
-"הוא לקח לי, אני רוצה לבית הישן!"
- "אני לא רוצה לבית שימוש, אני רוצה לבית הישן!"
- "קשה לי להירדם, אני רוצה לבית הישן!"
תלונות ומריבות תמיד היו, אבל עכשיו הם יותר תכופות. האם באמת יש לזה קשר לבית החדש או שהילדים שלנו בודקים אותנו?


מעבר דירה כרוך בהרבה לחץ. לחץ ומצבים לא מוכרים מעוררים תגובות הימנעות ומורידים את הסף בתרמוסטט של המח. לכן כל קושי קטן עלול להיתפס כיותר מתסכל מאשר במקום מוכר. צלליות חדשות על קיר חדר השינה וקולות שונים מבחוץ יכולים לעורר את הדמיון ולהקשות על ההירדמות. השירותים רחוקים יותר ולא מוכרים והילד מרגיש בהם חשוף ומאוים. במקום חדש, כשלא מוצאים את מה שרוצים, אולי זה האח שלקח. פינה פרטית מציתה מאבקים טריטוריאליים שבעבר אפשר היה לוותר עליהם. ובכלל, מה שנראה לנו כבונוס יכול להיחשב בעיניהם כמינוס.

מצד שני, ילדים קולטים את רצון ההורים לחבב עליהם בית חדש ויכולים להשתמש בזה כדי לקבל את מבוקשם. אם הכללים השתנו אולי הם יכולים גם להתגמש. אולי יש טעם לשוב ולבדוק מה ניתן למשא ומתן ומה לא. כפי שכתבתם, או שריבוי התלונות קשור לבית החדש או שהם מנסים אתכם. ייתכן שזה "גם וגם".
מנקודת מבטם, הם כבר חוו הרבה "מעברים": מהרחם החם לעריסה, מהעריסה הצפופה למיטת תינוק ולמיטה בחדר משותף. ועכשיו מעבר נוסף. זה בסדר לנדוד כל פעם למקום מרווח יותר, אבל מה החיפזון?!
הכירו בקושי להסתגל לבית חדש, כשהם רבים או מתווכחים הרגיעו והציעו פתרונות. היו יותר זמינים. ידעו את ילדיכם מתי אתם יוצאים ומי נשאר איתם בבית. שתפו אותם בהחלטה על מקום המשחקים והחפצים שלהם בבית החדש. נסו לשמור על שגרה קבועה כללים וגבולות כפי שהיו בבית הקודם. ובשלב זה – בלי כללים חדשים!

על בחירת גן חדש ראו "בחירת גן - לקראת השנה הבאה"
על שינויים ופרידות בקיץ קראו "שנויים ופרידות"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "יש לה יום הולדת"

14.6.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

מציקים לי

הבן שלנו מתלונן על הצקות ומכות בבית הספר. הוא הולך לשם ברצון, מצליח בלימודים ויש לו חברים. אבל אנחנו מוטרדים מעניין האלימות, שמא זה יפגע בביטחונו העצמי. בעלי מאיץ בו להכות בחזרה. אני מציעה לו לפנות למורה ולבקש את עזרתה. הוא לא מעוניין להרביץ, מפחד מעונש, לא רוצה להלשין ולא מאמין שזה יעזור. העצות שלנו מרגיזות אותו ("אתם לא מבינים", "שוב צועקים עלי") ומביאות אותו לבכי. אנחנו לא יודעים מה להמליץ לו. איך עוזרים לו להתחזק ולהתחשל בדרך שמתאימה לו?
עצה טובה היא משהו שאנחנו נותנים בקלות רבה, אבל תמיד למישהו אחר. לנועץ אין בעיה עם העצה, הוא רק לא רוצה להיות זה שמקבל אותה. לכן, לפני שנותנים עצה כדאי לחשוב פעמיים.

כמספר הילדים בכיתה של בנכם, כך מספר הדרכים להתמודד עם הצקות. החכמה, כפי שציינתם, היא למצוא את הדרך שמתאימה לו. לילדים שונים צרכים ונטיות שונות. בעלי דחף חברתי חזק מוכנים ליזום, להיות אקטיביים ביצירת קשרים ופתרון סכסוכים ולהשתמש בכוח כדי להשיג מעמד ושליטה. ילדים בעלי צורך חברתי מתון מסתפקים במעט חברים, מעורבים ובוחשים פחות בכל מה שמבעבע בקלחת החברתית.

באופן דומה, מי שסף הרגישות שלו גבוה (רק גירויים חזקים עוברים את הסף וגורמים לאי נחת) נהנה מ"אקשן", מתחרות ומאבקים ולא מתרגש מהצקות. הוא יהיה זה שמחזיר ועונה למי שפגע בו (ודקה אחר כך יהיה מוכן שוב לשחק יחד). ילד רגיש, לעומת זאת, צריך את השקט שלו. הוא יפגע בקלות, ימנע ממאבקים ויעדיף להסתדר, להתפשר ולוותר או להתרחק ולשחק עם חברים דומים לו (ראה גם "מילים לא מזיזות לי", "מריבות אחים").

מי שאומר לבנו "תחזיר" וסבור שכך מלמדים אותו הגנה עצמית דומה למי שאומר "תאכל" וחושב שכך מלמדים אכילה בריאה. הגנה עצמית זו מיומנות מורכבת הכרוכה בשליטה עצמית ונלמדת לאורך זמן. חשוב לבחור עם מי להתיידד וחשוב עוד יותר לבחור היטב במי לפגוע. לפני שמחזירים כדאי לחשוב פעמיים ( האם הכוונה רעה? האם האיום אמיתי? והאם כל הדרכים האחרות להגיב נבחנו?).
 
השתדלו לכוון את בנכם להגיב בשלבים: בהתחלה להתרחק ולפנות לשחק עם מישהו אחר. מי שנשאר רגוע משדר ביטחון וכוח יותר ממי שנעלב ומחזיר. אם ההטרדה נמשכת אפשר לענות בהומור, בביטול ("אז מה!") או להתריע ("די!תפסיק!") באותו טון פסקני שבו הוא מנפנף אותכם כשאתם מנדנדים לו שיכבה את המחשב. אם המציק לא מפסיק, כוונו אותו לדווח למבוגר אחראי. ורק כשכל זה לא עוזר- "להחזיר" (ראה: "הוא הרביץ לי"). בדרך זו הוא ירכוש רפרטואר תגובות לכל מצב ולא ישרוף יחסים שלא לצורך.

בנכם מעוניין בהקשבתכם יותר מאשר בעצתכם. ככה הוא זוכר שיש כאלה שאוהבים אותו ורוצים בטובתו. אין לו בעיה להילחם. הוא רק לא רוצה להיות שם כשזה קורה.
לכן, לפני שאתם דוחקים בו "להחזיר" כדאי שתחשבו פעמיים.

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".




9.3.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

חג פורים - שלא נדע!

חג פורים הקודם נפתח בשמחה והסתיים במפח נפש. הבן שלנו היה תזזיתי וחסר מנוחה, הוא התרוצץ ממקום למקום, לא רצה להוריד את התחפושת, רצה להתרחץ עם התחפושת ולישון איתה. הכל נפל לו, התקלקל לו, נקרע לו. הוא התעצבן, נמלא זעם, תקף, האשים ודרש: "הבטחתם לי!", "תקנו לי!" ולבסוף התפרק בבכי.

האם יש דרך שהשנה זה לא יסתיים בבכי?
 חג פורים הוא כרטיס טיסה הלוך-חזור לעולם קסמים. תחפושות שונות נותנות מענה לנטיות שונות, מאפשרות הגשמת משאלות באופן קיצוני ודרמטי. להגזמה יש חשיבות. היא מאפשרת לחוש הכל בעוצמה, עד הקצה. מתוך המקום המסופק קל יותר להכיר במגבלות הכוח והפנטזיה. 
אם הוא לא נהפך לקוסם אחרי 24 שעות, אחרי שגירדו ממנו את התחפושת בשפכטל, אולי הוא בכל זאת רק ילד. (ראה גם: נמר גדול נמר קטן).

מצד שני, ילדים שחשופים לסרטים מזדהים עם הדמויות החזקות והאגרסיביות. כשהם שוקעים בפנטזיה קשה להם לבלום את היצריות המתפרצת. במקום להבין שהאלימות איננה ריאלית, לצמצם את ההזדהות שלהם עם הדמויות הללו ולהיחשף לערכים שכנגד, הם מתקיפים את הסובבים אותם ונבהלים מעצמם. (ראה גם גנב טוב גנב רע).
במצב של ריגוש ועוררות יש קושי להפעיל מנגנונים של בלימה וויסות. גם כשהם מותשים הם לא מצליחים לעצור. המוח דוחף קדימה, להאיץ, להסתכן, לנוע במהירות מדבר לדבר. כל דרישה חיצונית לעצור דומה ללחיצה פתאומית על הברקסים ומביאה לחבטה אדירה ואסון. דמיון ויצירתיות שסופם קטסטרופה יביאו, בעתיד, לרתיעה והימנעות.
כדי להגן על הילד ועליכם מפני תוהו ובוהו רגשי אין מנוס מהגבלה והשגחה שההתלהבות לא תציף ושבנכם לא יקלע למצב לא רצוי או יפגע בעצמו ובאחרים ("בהתחלה נעים-בסוף על הפנים").

הוציאו את התחפושות ותנו לילד להתנסות בהן עוד לפני החג, כדי לצנן את התלהבותו. דונו עימו בהשפעה שיש להתרגשות שלו ("כשאתה מרוגש אתה מתבלבל, שוכח להיזהר"). שתפו אותו באופן פעיל בחיפוש אחר פיתרון ("מה אנחנו יכולים לעשות כדי שלא תתרגש ולא תתאכזב יותר מדי"). בדרך זו הוא יפתח מודעות לקשר בין ההתרגשות וההתנהגות שלו. סכמו מראש על כללים וגבולות ("לא אוכלים ולא ישנים עם התחפושת, לא כופים על אחרים לקחת חלק במשחק הדמיוני...").

במשך החג הישארו בקרבתו. היו רגועים עד כמה שניתן. נוכחות רגועה של מבוגר מפעילה מנגנונים דומים אצל הילד. כוונו אותו להאט, להוריד ווליום, לשבת לנוח ולנשום כל אימת שהטורים עולים והשליטה יורדת. סדרו איתו ואחריו כדי שלא יצטבר אי סדר ובלגן ("גע,גע, גע להרגע"כבר אמרנו?).

תנו עזרה ותמיכה און-ליין לאורך כל החג. כקוסם הוא הופך אותכם למשרתים ולא לשפנים. רק ליום אחד. ופורים, תודה לאל, "רק פעם בשנה יבוא להתארח".


על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול
על התחפושות המצחיקות של החג: חג פורים - כמוני מסיכה
על הרצון להתחפש למין השני ומה זה מבטא: מה זה בן מה זה בת - גרסת הבנות, וגם גרסת הבנים.
על הדמיון ותעתועיו: גנב טוב גנב רע
כיצד להתמודד עם התכנים המפחידים של חגי ישראל: ראיתי את פרעה
על התמודדות עם פחדים אצל ילדים: פחדים של ילדים - הצילו, זבוב!
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים".
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

27.8.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

רכישת הרגלים-הרגל זה הרגל


בחופשת הקיץ הבן שלנו הלך לישון מאוחר ורבץ במיטה עד מאוחר. משינה מסודרת אפשר היה לשכוח. הוא התמכר לטלוויזיה, התנזר מספרים, אכל ועשה מה שבא לו. כל דרישה או הצעה שלנו נהדפה באמירה "תעזבו אותי, עכשיו חופש!". זה נראה לנו מוגזם אבל הנחנו לו, וויתרנו. חופש זה חופש.

הצרה היא שזה לא נגמר בחופש. השנה התחילה, והפוזה הכללית דומה. הוא בירח דבש עם המיטה, המחשב והטלוויזיה, בברוגז עם המקלחת ובאנטי לשיעורים. ציפינו שאחרי שנח בחופש יהיה לו קל לחזור לשגרה ולהרגלים שכבר היו לו. איפה טעינו? מה עושים?
 הרגל זה הרגל. כל עיקרו של הרגל הוא תרגול רצוף. כמו למידה הוא מבוסס על כך שבמוח מה שמופיע יחד מופעל יחד ("What Fires Together Wires Together"). 
אם במצב או בשעה מסוימת עושים כל יום פעילות מסוימת השרירים ומערכת העצבים מקבלים מסר עקבי "במשימה הזו חייבים לעמוד", "על זה אין ויכוח". לוקח בין שנה לשלוש שנים עד שהרגל חדש מתבסס והארגון החדש של המוח נעשה עמיד לשינויים. וגם אז - זה לא לנצח.

רחמים וויתורים לא מנבאים הצלחה ברכישת הרגל חדש. תרגול בלתי פוסק- דווקא כן! 


(עשו מחקר האם יש קשר בין שמירת דיאטה באופן עקבי והמשכי להצלחה בה - ומצאו שיש!). גם בגיל מבוגר אנחנו נדרשים לקבל עלינו הרגלים חדשים (להפסיק לעשן, להימנע מגלוטן וסוכר, לעשות פעילות גופנית, לא לאחר, בלי משיכת יתר...). אנשים שהצליחו בכך מספרים כיצד בשנה הראשונה אינם מתירים לעצמם שום חריגה. אם הם חורגים מההרגל ליום יומיים המוח מפרש זאת :"איזה יופי! כבר לא צריך להתאמץ!" וזונח את מה שלמד. על הקושי לעמוד בהרגל החדש נוספים ההנאה והפיתוי שבשבירת שיגרה. ההתנגדות ללכת לישון בזמן, לקום בבוקר, להכין שיעורים, להתקלח... לא נובעת מכך שזה כל כך קשה לביצוע כמו מהשתוקקות להנאה העילאית שבמנוחה ("איייזה כיף!"); לכמיהה לתחושת החירות והניצחון המתפשטות בעקבות הויתור והדחייה ("יש!!").

התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה (ראה רשומה קודמת "לעשות רק מה שבא לי"). הבינו, בכך שאתם מרחמים עליו ולא רוצים להכביד אתם מכבידים רק יותר.

מצאו זמן לשיחה. עזרו לו להבין את עצמו ("אחרי החופש נדרש יותר מאמץ כי קשה לוותר על התענוג שבוויתור"). הסבירו לו מדוע אתם מתכוונים לא להתפשר ("כל פעם שמרימים ידיים, בפעם הבאה זה רק נעשה יותר קשה"). סכמו יחד על שורת הרגלים והעלו אותה בכתב (פק"ל = פעילות קבע ליום). שתפו אותו בהחלטות. הן נוגעות גם לו. היו ענייניים. עודדו ודרבנו. כעס והטפת מוסר רק יגבירו את סלידתו מההרגלים במקום לחבבם עליו. נהלו מעקב. הרגל ראוי אינו משהו שאפשר לחפף בו. עזרו לו להחזיק בהרגלים טובים ואחר כך ההרגלים יחזיקו אותו.

הרגל זה הרגל. ממש כמו שדומם זה דומם וחי זה חי. ואם משהו פעם חי ופעם דומם - סימן שהוא מת. ממש כמו הרגל.

אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה קל יותר, זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד שיתפשר במידה שמתאימה לו.

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: ״הוויכוח פורח ההרגל בורח״
איך עוזרים להם לגייס מוטיבציה - "לעשות רק מה שבא לי"על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב - הורים כמו GPS
וגם: הורים כמו GPS ההמשך
על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף
האם ניתן להקנות הרגלים חדשים בגיל ההתבגרות - "גיל ההתבגרות"
על התהליך שמאפשר לממש החלטות ולהפכן לתמורה אמיתית - "קבלת החלטות חדשות"

21.6.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

הוויכוח פורח- ההרגל בורח


איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה - אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס - שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח - ההרגל בורח.

אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" - אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?... מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.


על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל",
עד כמה לעזור בפעולות השיגרתיות ואיך להעביר את האחריות לילדים - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - המשך"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

כיצד מלמדים ילדים לעזור - "חג הסדר והנקיונות", "סדר סדר תרדוף", כואב הלב לזרוק משהו טוב", "שוויון בנטל"

9.3.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

בוקר טוב - הורים כמו GPS


אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.
אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:


לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).
- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"



29.11.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

גננת גידלה ילדה בגן


בתי חוזרת בבית על משפטים שאומרים לה בגן, והסגנון לא נעים לי. אני צופה בה משחקת עם בובה או מדברת אל אחותה הקטנה, אומרת משפטים כמו:
"אין יותר בכי, אני לא רוצה לשמוע יותר בכי"
או "מי שלא מתנהג יפה לא מקבל הפתעה".
או "כמה את מדברת. את מדברת יותר מידי".
פעם היא סיפרה שהסייעת נתנה לה מכה על היד כי היא הרביצה קודם. במקרה אחר היא אמרה שבנות בגן מעליבות אותה.
אני מתחלחלת מהמחשבה שהם נוהגים בקשיחות ונוקשות וזה מחלחל לילדים. אני מנסה כבר כמה ימים למצוא את המילים כדי לדבר עם הגננת על זה, אך אינני רוצה להיתפס כאמא מעצבנת, וקטנונית שמדברת יותר מידי.
מה עושים?
כמה משמח לראות שהקטנה מפותחת מאוד בתחום המשחק. בגילה הרך היא כבר עושה שימוש בדיבור ובמשחק, משחזרת אירועים כדי להבין את העולם סביבה.
פחות נעים לחשוב שהיא נמצאת אצל גננת שממוקדת מדי בתפקוד חיצוני, ומנחה את הילדים להתנהגות מקובלת בצורה לא אמפטית, ללא הבנה לעולמם הרגשי. עם זאת חשוב לזכור שהמשחק של הילדה מבטא, אולי, את החוויה והפרוש הלא מדויק שלה למשהו שקרה.

במצבים כאלה תפקיד ההורים כפול. מול הילדה – לנחם, להרגיע, להסביר, לתווך.
מול הגננת – להבין מה ההתרחשות האובייקטיבית בגן ולנסות לגייס את הגננת לשותפות אמיצה.
בבית, ראי במשחק של הבת הזדמנות נהדרת לעזור לה להבין את עצמה ורגשותיה. כשהיא מציגה ילדה שננזפת כי היא בוכה או מדברת יותר מדי, הצטרפי למשחק ואימרי שהילדה בוכה כי היא עצובה/ או מתגעגעת/ או נעלבה. הוסיפי שלא נורא, עוד מעט הבכי יעבור, שהיא חכמה ויש לה הרבה מה לומר, אבל לפעמים גם למישהו אחר יש מה לומר, וצריך להקשיב. הציעי שהגננת לא התכוונה להעליב את הילדה אבל רוצה שקט כדי שתוכל לספר סיפור. ואולי, כשהרבה ילדים בוכים אוו צועקים , היא מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות...

אם היינו מעבירים שאלון ציפיות להורי הגן ,חצי מהם היה מבטא רצון שהגננת תעסוק בתכנים לימודיים, העשרת השפה ופיתוח החשיבה. חצי אחר היה מצפה למסגרת מובנית עם דרישות וגבולות ברורים ותיווך של הרגלים והתנהגות חברתית הולמת. החצי השלישי היה מעדיף לרכך גישה לימודית, להפחית מהלחץ להתנהג יפה ולתת הרבה חום , קשר, מקום למשחק חופשי וכיף. (ויש עוד המון "חצאים"). אלא שהמציאות והאנשים שנפגוש בדרך אינם תכנית כבקשתך. הם אף פעם לא תואמים במדויק את ציפיותינו. 
לכולנו חסרות המילים הנחוצות כדי לשכנע את הגננת שהקשר עם הילד שווה את המאמץ; שחוויות חיוביות וגבולות מיטיבים מצטברים לשינוי; ששותפות בין ההורה והגננת יקרה יותר מפיצול וחוסר המשכיות. עד שאנחנו מוצאים את המילים הילדים כבר בצבא.

לפני שיחה עם הגננת, הזכירי לעצמך שאת הדמות המרכזית בעולמה של ילדתך, שזו זכותך וחובתך להיות אקטיבית ולדרבן את הגננת להבין ולקבל אותה, גם אם היא עוד לא למדה כיצד להתנהג בגן.
היי פעילה בניסיון שלך לבסס קשר ותקשורת טובים עם הגננת.

הסבירי לה את הנסיבות, בדיוק כפי שכתבת לנו – שהקטנה מציגה ומספרת על הערות ונזיפות וחוזרת על שפה מעליבה ואת רוצה לברר מה מקורם.

תני הכרה למאמצים ולכוונות הטובות של הגננת – את מבינה כמה קשה עם הרבה ילדים, צפיפות, רעש, בכי ודיבורים, לנסות לנהל שיגרה וללמד.
הכירי בחלקך ובאחריותך – אמרי שאולי החששות שלך מוגזמים. ספרי לה שבבית אתם נוהגים אחרת, ושאת מנסה להגביר את המודעות של המתוקה לדרישות השונות בגן ולכוונות והסיבות שמאחוריהן, מבלי לשפוט את הגננת.
נסחי בברור את ציפיותיך - את מבקשת שישימו לב, כשהם מעירים לה, לעשות את זה בהבנה ובסבלנות כדי שהיא לא תפרש את זה ככעס ועוינות, ורק תבכה יותר. עשי זאת ממקום מכבד. אפילו גננת לא חמה זקוקה לחום אנושי.

נזיפות, איסורים וענישה לוחצים על הברקסים ונועלים את ההגה, אבל לא מלמדים נהיגה טובה. בשביל זה יש צורך במורה סבלני ובהרבה שעורים.

לפוסטים קודמים בנושאים דומים:
כיצד להתמודד כאשר הגן לא אופטימלי – קראו "הסתגלות לגן- גננת טובה גננת אווזה"
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו "לקראת השנה הבאה"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"
כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".
עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

27.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.

אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.


22.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

הבכי לא נגמר

הבת שלנו בוכה מכל דבר קטן. כשהיא מתחילה אני לא מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. זה מיד מפעיל אותי: אני מסביר לה שזה לא מתאים, שאי אפשר להבין אותה, אני מנסה להתעלם, אני מגיב בציניות וכעס או מוותר לה. אני רק רוצה שזה יפסק! חשבנו שהיא תגדל וזה יחלוף. למה זה לא עובר? הבכי קשה לכולנו. מה אפשר לעשות?

 למרבית ההורים קשה לשאת בכי. הבכי מפלח דרכו ישירות לליבם, מעורר תהייה באשר לסיבותיו ודחף להרגיעו ללא דחייה. בשנה הראשונה עלינו לנסות לתת לבכי מובן ולהקל על הפעוט כמיטב יכולתנו, אבל ככל שהילד גדל הוא זקוק שיניחו לו להתייפח לפרקי זמן קצרים ושיקבלו את הבכי גם בבת צחוק.

הדבר הכי דומה לבכי הוא... הצחוק. בכי וצחוק - מקורם מאזורים במוח שאחראים על ויסות רגשות. הבכי, כמו הצחוק, מופיע מראשית החיים, מתפתח וממלא תפקידים פסיכולוגיים חשובים לאורך החיים. שניהם משחררים משככי כאבים ונוגדי דיכאון טבעיים ויוצרים שינוים חיוביים בגוף ובנפש. הם מאפשרים פורקן רגשי, מביאים להקלה והשלמה, מנטרלים אלימות, מגנים מפני תוקפנות הזולת, משפרים יכולת עמידה בלחצים, ובעיקר - מהווים הזמנה לקשר וקרבה.


כאשר מבינים שבכי יקר לא פחות מצחוק, משחרר ממתח ומעודד התקשרות, יותר קל לקבלו בברכה. בבתים בהם לא מכירים בערכו של הבכי, נלחצים ממנו או רואים בו חולשה ומנסים לקטוע אותו, הילד מפנים את האכזבה או את הלחץ של ההורים. אל המצוקה שעוררה את הבכי מלכתחילה נוספת המצוקה שמעורר הבכי עצמו. כשהקושי עולה... הילד חושש לבכות... נלחץ... מנסה לעצור... הבכי חונק בגרון... ולבסוף פורץ החוצה ביתר עוצמה.
אם ההורה מוכן לשנות את המציאות ולהפר את הכללים בגלל דמעה על הלחי, בשלב כלשהו הבכי נהיה מניפולטיבי. בכי נהפך לתכסיסני רק כאשר הוא נשלט, מסתתרת מאחוריו מטרה וישנה הבנה לאי נחת שהוא גורם לזולת.

כאשר בתכם בוכה - פועה - מייללת, זו דרכה לשתף אחרים בסערת רגשותיה, ולחפש חיבוק מנחם. וזה מה שתציעו לה! שקפו לה את רגשותיה ("קרה משהו ואת נסערת", "זה טבעי לבכות"), הרגיעו אותה כדי שתרגיעו את עצמכם ("אולי את חוששת שלא תצליחי להירגע", "אל תדאגי, בסוף הבכי יעבור"). עודדו אותה, מבלי להטיף, להסביר מה קרה ("את מוכנה להסביר?", "אם לא עכשיו אז אולי אחר כך, כשתירגעי"). לא כדאי בגלל בכי לשנות את המציאות והכללים. אל תיבהלו מהבכי. תנו לו הזדמנות להתפרק עד סופו. אתם לא חייבים להיות לידה כל הזמן. חיזרו אליה מדי פעם והציעו לה עזרה וניחומים. ובלי לחץ!

אפילו לסיר לחץ נותנים את הזמן הדרוש עד שישתחררו כל האדים. זה נכון גם לגבי בכי של ילד. רק ככה נוכחים לדעת ש"הבכי עובר והצחוק חוזר". יהיה בסדר!
לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים".
על בכיינות והתבכיינות: ״בכיין שלי״, ״משגעת נפילים״

12.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

בכיין שלי

 
בננו מייבב ובוכה ללא הרף ועל כל דבר קטן. רוב הבכי נובע ממפח נפש על כך שמשהו קרה לא כמו שהוא חשב או ציפה. הוא נרגע ברגע שמרגיעים, מסבירים, עוזרים או נותנים לו את מבוקשו. אבל התכיפות של הבכי והטון היללני גורמים לנו אי-נוחות ולפעמים מבוכה. הוא ילד עליז, סקרן, דברן ומלא אהבה. מדוע בתחום הזה הוא עדיין מתנהג כמו תינוק בכיין?
מינקות הזאטוט מזמין את ההורים, באמצאות "קוד בכי", לקשר מרגיע ומגן. הבכי פורץ בספונטאניות מהמוח הקדום למול תחושת סכנה.
על מה ילדים בוכים? מה מעורר בהם תחושת איום?

על אי נוחות: עייפות, רעב, מכה, הגרביים לא נוחות, הנעליים לוחצות...
על אי שליטה: דברים לא נעשים לפי רצונו; הצעצוע לא נישמע לו; "רציתי ולא
קיבלתי" את המוצץ, את הכוס הוורודה, לבחור סיפור ראשון, לפתוח את הברז לבד...
על אי וודאות: איפה אמא (בשירותים), מתי אבא יבוא, מתי נגיע הביתה, מי נגע לי בצעצוע..
על אי שלמות: הבגד נרטב, הדף מקומט, העוגייה שבורה, זה לא יצא לי טוב, זה קשה לי..
על אי שוויון : למה לו הרבה ולי פחות; למה לו קראו בשם חיבה ולי סתם... ועוד, ועוד, ועוד.


היכולת להתאפק ולשלוט בבכי מקורה במוח המתקדם . זהו תהליך מודע, נלמד ונרכש שבמרכזו התובנות שאין איום של ממש באי הנוחות/ אי השליטה/ אי הוודאות/ אי השלמות. זה לא נעים אבל גם לא נורא. לא צריך לעשות מ"אי" יבשת!!. תמיד יהיו דברים "לא בסדר" לבכות עליהם, וזה בסדר שהם לא בסדר. ככה זה!
כיצד הורים מעודדים את הבכי?
כשהם מנסים להרגיע את הבכי בעודפות וללא הפסקה.
כשהם מגוננים על הילד מהבכי ומספקים את מאווייו בצורה מופרזת כדי שלא יבכה.
כשהם מנהלים משא ומתן ודיונים בזמן הבכי.
כשהם משנים מציאות חיצונית (דרישות, כללים, גבולות) בגלל הבכי.
כשהם מגוננים על הילד מתוצאות הבכי.
כשהם רואים בבכי איום (נזק בלתי הפיך, צלקת, טראומה..).

הורה שממהר להחליף בגד שנרטב מאשר לילד שיש איום בתחושת אי הנוחות. טיפת מים על החולצה כמוה כמתקפת טילים וצריך, מיד!!, להזעיק את פיקוד העורף.

בחינוך, כמו בתיאטרון, ההצלחה תלויה במה שקורה בכל מערכה ומערכה. וגם בפרסומות ובהסברה שמתרחשות לפני ואחרי ההצגה.

שוחחו עם בנכם ונסו יחד להבין למה הוא בוכה: ( "אולי אתה מרגיש שקרה משהו איום". "אולי אתה חושב שככה נגיב יותר מהר". "אולי הבכי פרץ מבלי שהתכוונת").

שתפו אותו במה שעובר עליכם ( אתם נלחצים ויכולים לעזור פחות טוב. לא נעים לכם. נראה לכם לא מתאים לגיל). הבהירו למה אתם מצפים (שיסביר את עצמו במילים. שינסה להסתדר ולהרגיע את עצמו). יש ילדים שזו תגלית בשבילם לשמוע שמצפים מהם מיום ליום לבכות פחות.

סכמו אתו שיותר אין מו'מ בזמן הבכי. כשהוא בוכה אתם רק מרגיעים. כשהוא נרגע ומדבר אתם מנסים למצוא פתרון ולעזור.
ילד זה לא חלב. גם אם הוא רותח הוא לא חייב לגלוש. עד כתה א' רוב הילדים, שקיבלו מספיק הזדמנויות לבכות, מבינים זאת בעצמם. יש ילדים שזקוקים שיגידו להם בפירוש: "די לבכות!!!".

פוסטים נוספים בנושא:
כיצד להתמודד עם בכי של תינוק קטן- "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

27.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סטירה


בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש... אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?
תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.

- אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
- אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
- אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
- אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
- אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.

כשנותנים מכה לילד כדי להעמידו "במקום", איפה רוצים שהוא יעמוד? כשסוטרים לילד שעוד לא עמד על דעתו (הוא עדיין לא מתכוון ולא מתכנן באופן מודע את מה שהוא עושה) מקבלים ילד שעומד מלכת, או עומד מנגד, או עומד מהצד אבל לא עומד על רגליו מרוב חשש. ענישה פיזית משפיעה על הקומה התחתונה במוח – למידה אחרי פעם אחת, על סמך ניסיון אחד. אבל אולי הוא ילמד בפעם אחת את השיעור הלא נכון.

בפעם הבאה (קרוב לוודאי שתהיינה עוד הרבה פעמים באות. זה סימן שבנך סומך עליך יותר משהוא פוחד ממך. שהוא סקרן יותר משהוא פחדן) שתראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה אסרטיבית "עצור! תתאפק! לא שופכים אוכל. אוכל זה לא משחק". הציעי לו מוצא לדחפים שלו. תחליף דחף. ("תסיים לאכול ונלך לשפוך מים בכיור/ חול בארגז החול/ להשתולל עם הקוביות"). אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. הראי לו שאת מבינה אותו ("ניסית להתאפק אבל זה לא התאפק לך. בפעם אחרת תצליח") ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.

לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שזו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו. עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. ואם כבר נקיפות מצפון, עדיף שהן תתעוררנה לפני המכה ולא אחריה.



על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"

כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".

עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".



בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

22.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?
ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

קריאה נוספת בנושאים דומים:
כיצד להתמודד עם התקפי זעם קראו "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקף זעם - המשך"עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

8.4.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

חופשת פסח – אוי חופשה שכזאת


אילו אפשר היה לפסוח על חופשת הפסח. שבועיים וחצי הילדים בחופש ואילו אנחנו בשעבוד: יש לנו עבודה, צריכים להספיק דברים, לנקות את הבית, להכין את החג. והם, פורקים כל עול ומתנערים מכל אחריות. למרות ההסברים הם מדלגים בין המחשב, הסמארטפון, הטלוויזיה, האקס בוקס, הפייסבוק, הווטס-אפ. מטעינים עצמם בעצבים ופורקים אותם זה על זה. בשנה שעברה זה הגיע למשבר ונגמר בהרבה יותר מאשר עשר מכות.

איך ממזערים את הלחץ והנזקים? למרות עומס המטלות וחוסר השגרה, כיצד מגייסים אותם לשמור על אוירה טובה?

עם ההורה, כמו עם מורה נהיגה, מתקיימים יחסים מיוחדים. ככל שהקשר עם ההורה יותר תקין – אהבתו בטוחה, השגחתו מובטחת, הדרכתו זמינה, הרגל שלו על הברקס יציבה –כך הילד מתיר לעצמו להתנסות, לטעות, לפאשל, להתבלבל, להתפנק, להתעקש.
דווקא כאשר היחס עם ההורים טוב ומספק ילדים מפקידים את האחריות לדברים החשובים בידי ההורים, מרשים לעצמם להיות יצריים ואגוצנטריים ולנהוג בחוסר אכפתיות. הם מעדיפים תענוג מידי על פני שביעות רצון עתידית ומשאירים לאם ללמד אותם להפיק הנאה גם משבח ואישור, מהשלמת משימות, מפתרון בעיות ומיחסים בין אישיים. הם בוחרים בסיפוק עצמי על פני הערכה עצמית ומניחים לאב לעודד אותם לבסס תפיסה עצמית חיובית בזכות היותם פעילים, בעלי יכולות וכישורים, שמתגברים על התסכולים שבדרך.
גיל ההתבגרות הוא יציאת מצריים שלהם. תהליכים פיזיולוגיים במוח נותנים רוח גבית ליכולות התכנון קדימה, דחיית הסיפוקים והוויסות העצמי. עד אז ילדים זקוקים להורים כדי לפתח יכולות אלו.

כשהם מתפרקים בחופשה זכרו שאין זה סימן שהם ילדים רעים, או שאתם הורים רעים. ככה זה ילדים. אילו הם היו נולדים, נעמדים מיד על הרגליים ותוך זמן קצר לומדים לדאוג לעצמם הם היו דומים יותר לעגל (או בעל חי יונק אחר) מאשר למין האנושי.
ראו בחופשה הזדמנות לפתח בהם גישה פרו אקטיבית – תכנון תכניות במחשבה תחילה, מראש, מתוך בחירה ושיקול דעת, וביצוען בעוד מועד ולא בבהילות, מתוך דחיפות, בעת משבר ובתנאים קשים.

שבו אתם יחד, או עם כל אחד לחוד. ידעו אותם בתוכניות שלכם לחופש. שתפו אותם במחשבות, ברגשות ובתחושות שלכם. נסו לשמוע את דעתם ולבדוק מה הם מרגישים. נסו לשכנע אותם לקבל יחד החלטה ולעמוד בה. (זה מתאים לכל ילד בבית הספר היסודי והלאה. וכמה שמקדימים הרי זה משובח).

כתבו יחד תקנון חופשה:
קמים יותר מאוחר והולכים לישון קצת יותר מאוחר.
לכעוס מותר. להכות אסור! (ילד: "זה לא פייר! למה למשה מותר?!").
ארוחת ערב משותפת שכוללת שיחה על היום שהיה ותכנון היום שיבוא.
כל יום עוזרים במשהו בהכנות לחג.
כדאי לקבוע פעמיים ביום שעה של דממת מסכים וטלפונים (כולל של ההורים) כדי לאחד חזרה את השורות ולהרגיע את הרוחות.

למרות כל התכנונים והתוכניות, יתכן ויקרה לכם מה שקרה לאב אחר.
אב לבנו המתבגר: "יום שלם עבר ולא עשית דבר.
אני ממש לא מרוצה מהתוצאה!".
מתבגר : "גם אני לא. אבל אני מרוצה מהתהליך".

צחוק, צחוק, אבל התהליך יותר חשוב מהתוצאה. לבני ישראל התהליך לקח ארבעים שנה. היו סבלנים. לילדיכם זה ייקח הרבה פחות.

פוסטים נוספים בנושאים קרובים:

באיזה גיל מתאים להשאיר ילדים לבד בבית - "הלו אימא"
כיצד לבחור קייטנה ומה היתרון להישאר בבית – "קייטנה זה לא פיקניק"
כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש – "הרגל זה הרגל"

4.3.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

התקף זעם (המשך)




״אנונימי״ אמר/ה...

שלום יש לי בת שנתיים, מדהימה, חכמה ומקסימה. אבל יש משהו שמטריד אותי: היא מאוד עצבנית ורוצה הכול - כאן ועכשיו !. אם אנחנו בגן השעשועים ויש ילדים אחרים בנדנדה היא תקפוץ אגרופים ותצרח עד שכל הורידים בפנים מתנפחים .אם היא לא מקבלת משהו שהיא רוצה היא צורחת בטרוף, משתוללת , דופקת עם הרגליים, מתעצבנת ,צורחת וזורקת דברים. בדרך כלל אני מתעלמת מהצרחות או שאני כועסת. הייתי שמחה לדעת איך להתמודד עם המצב הזה . האם זה מעיד על כך שהיא ילדה עצבנית וככה זה יהיה תמיד?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"כאן ועכשיו" (בת 2 שרוצה הכול ומיד)

אין קושי בלי התפתחות ואין התפתחות בלי קושי.
בגיל שנתיים מתחילה להתפתח מודעות עצמית. בהתחלה זו רק מודעות לדחפים ורצונות (המודעות לאסור/מותר, לזולת, למחשבות ואמונות תגיע בהמשך). היכולת להפנות קשב לדבר אחד, ללא הסחת הדעת מתחזקת אף היא. ובנוסף האמונה שיש להם יכולת להשפיע על הזולת. התוצאה של כל הדברים הטובים הללו יחד היא התקף הזעם.


הבשורה הטובה היא שיש לה רצון חזק. הבשורה הפחות טובה היא שעד שהיא תבין כיצד להסביר את רצונה במילים, איך להביא בחשבון את הזולת, מה אפשרי ומה לא אפשרי – עד אז יהיה לה ולכם לא קל. כגודל הרצון כך גודל התסכול והזעם. יש סיכוי שהזעם פורץ כשהיא שומעת "לא", או "אי אפשר". האם אתם מרבים להשתמש במילים אלו?

הדבר שהכי מרגיע ילדים זה הורה שלא נבהל מהתקף הזעם וגם לא מתעלם. הוא אוהב ועוזר גם כשהם זועמים. בשנה הראשונה לחיים ברור לנו שתפקידנו לעזור להם להירגע. זה נכון גם הלאה. במקום לומר "לא, אי אפשר.." נסחי הכול באופן חיובי . אמרי "כן, את רוצה לאכול תפוח שלם/ למרוח את הלחם לבד (עם הסכין הכי גדולה )". תני הכרה לרצון שלה. אם אפשר אפשרי לה. אם אי אפשר הישארי חיובית .אמרי "בואי נמצא פתרון", "עם סכין חד פעמית אפשר". הציעי תחליפים לדחף שלה, במקום לסרב בלבד.

כשהיא מתפוצצת נסי להישאר רגועה. תני הכרה לכעס (את כועסת! את רוצה נדנדה!), המשיכי למילות עידוד ("עוד מעט, חמודה.. בסבלנות"). אם היא לא נרגעת קחי אותה על הידיים בחיבה והרחיקי מהמקום. רק המראה של הנדנדה יכול להרתיח אותה מחדש. תני לה קצת לבכות ונסי שוב להרגיע . אמרי "לא נורא לבכות. תיכף הבכי יעבור" והציעי לה משהו אחר ("אולי בינתיים נתגלש/ נאכל תפוח"). זכרי שהתקף הזעם תמיד נגמר, ומפעם לפעם הוא נגמר יותר מהר.

ילדה בת שנתיים שמתעצבנת כשלא קורה מה שהיא רוצה איננה ילדה עצבנית אלא כזו שמגיבה בהתאם לגילה. היא צריכה שיעזרו לה להירגע ולמצוא פתרון, ולא יתעלמו או יכעסו.
האם כשאת כועסת ומתעצבנת זה סימן שאת כעסנית ועצבנית וככה זה יהיה? קרוב לוודאי שזה סימן שאת עייפה ומותשת ושלא חשבת שככה זה ילדים. ברגע שתביני שככה זה, יש פתרון וזה יעבור - תירגעי. ככה גם היא.
הנה שוב התפוח קרוב לעץ והעץ לתפוח.


״אנונימי״ אמר/ה...
קראתי את התגובות שלך למקרים קודמים ונראה לי שהמקרה שלי קצת שונה. יש לי שני ילדים ותינוק חדש שהצטרף אלינו לפני כשבועיים. עוד בסוף ההיריון שמתי לב להתקפי זעם של בני (2.5). כאשר דברים לא נעשים לפי רצונו ו/או לטעמו הוא מתחיל לצרוח ומתקשה מאד להירגע. עם הזמן התקפי הזעם נעשו חמורים יותר. הוא בעל תעוזה ולא מהסס לנופף בידיו ולהכות אותי ואת אביו.

במקרים הללו אני מדברת אליו בסמכותיות .אומרת שתגובות מסוג זה לא מקובלות אצלנו , שאשמח לעזור לו / לתת לו את מבוקשו וכשהוא ירצה זאת שיקרא לי ויוצאת מחדרו . בד"כ הוא משתולל ולא מפסיק לצעוק ולהרביץ ואני צריכה להחזיק את ידיו. לאחר שהוא נרגע (זה עלול לקחת יותר מחצי שעה), הוא מסוגל לבוא ולהגיד סליחה ואפילו לתת נשיקה במקום ששם ניתנה המכה.
אני קצת אובדת עצות. שמתי לב שהוא נירגע יותר אצל אביו. לעיתים הוא מסרב לבוא אלי ומעדיף מראש להירגע בזרועות אביו.; אני מרגישה שזה שלב ארוך מדי ולא מצליחה למגר את התופעה. ואם לא לנהוג ככה, אז איך כן?? חשוב לציין שאני ובעלי נוהגים כלפיו באותו האופן ומשתדלים לעשות זאת בעקביות.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"סמכותית"  בן 2.5 שמרביץ בהתקף הזעם ומתקשה להירגע)

בואי נראה מה שונה במקרה שלכם:
נולד לו אח. הוא מסכן יותר!
הוא מרביץ. הוא בעל תעוזה יותר!
הוא מעדיף להירגע בזרועות אביו. יש לו אבא זמין יותר!
כל ההבדלים שמנית אינם דברים שליליים או לא נורמטיביים. יש המון ילדים בעולם שהצרות נופלות עליהם בשלשות: גם אח חדש, גם לא נתנו לו את מבוקשו, וגם אסור לו להרביץ.. ממש לא פייר!
אם תקראי תשובות קודמות תביני שאתם נותנים לו כללים ושמים לו גבולות ואילו הוא זקוק להכרה בזעם ("אתה כועס..", "רצית את אימא ואימא עכשיו עם התינוק..", "רצית עכשיו לקבל X ועכשיו אי אפשר.."). הוא זקוק שיעודדו אותו ("אני אוהבת אותך מאוווד..") ויתנו לו הנחיות יותר ברורות, איך לתת ביטוי לזעם שעולה בו ואיך לפתור את הקונפליקט("לצעוק/ לבכות/ לכעוס מותר, להרביץ אסור!", "בוא נצעק יחד ונוציא את הכעס מהלב..", "ועכשיו די. בוא נמצא פתרון/ בוא נירגע..").

תאמיני לו. חלק מהמצוקה וההחרפה בביטויי הזעם נובעת מהבהלה שלו ממה שקורה לו. הוא לא רק זועם שלא קיבל מה שרצה או שקיבל אח שלא רצה, אלא גם זועם על העונש שלא ביקש והזעם שלא נפסק. הוא מעדיף את אבא כי באורח פלא שם הזעם נגמר יותר מהר.
התמידי ברוח טובה ותראי שהוא יירגע. הביני שהיחסים שלך עם בנך בונים את מערכות הוויסות צעד אחר צעד, עצב אחר עצב.. כשאנחנו נותנים מילים למה שקורה אנחנו מחברים רגש ושפה (את ימין ושמאל במוח). כשאנחנו מבינים ומציעים פתרונות אנחנו מחברים רצון עם הגיון (בונים מדרגות בין הקומה התחתונה שבראשו לקומה העליונה).
ראי בזה אתגר ולא איום. אפילו לימוד נהיגה לוקח הרבה זמן, ולימוד איך להתנהג קשה שבעתיים.

היו סבלנים. בטוח שתצליחו!

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראורק רציתי לשחק
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראודווקא
מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן
על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראואין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

8.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גיל שנתיים הנורא


תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?
בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו


בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.
בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!
השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.
בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!
בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".
בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.
למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.
"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.
 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא
מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן
על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״