עברנו! לחצו כאן לאתר החדש
‏הצגת רשומות עם תוויות תשומת לב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תשומת לב. הצג את כל הרשומות

9.2.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

את/ה מהמם/ת


אהבה ללא תנאי והתפעלות הם שלב ראשון ומרכיב אחד בגידול ילדים. תהליך החיברות מאלץ אותנו להתמודד גם עם דרישה ותסכול. מי שמנסה לגדל ילד ללא דרישה ותסכול דומה למי שמנסה לאפות ללא תבנית וחימום- לוקח חומרים מצויינים ועובד קשה כדי שיצא מהם משהו לא מוגדר (ועדיין מתוק להפליא!).
בהמשך שאלות ותשובות, שפורסמו בעבר כתגובות ועוסקות בתהליך החיברות. ובא לנו, ממש בא לנו ל"צפר" (לצייר ולספר) אותן.
 אנונימי אמר/ה:
"שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא אחות לבנים גדולים שנולדה לאחר הפסקה... בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה צצה בראשי איזו דאגה. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. אני מכירה כאלו, אצל חברים, במשפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אולי זה עוד ממש לא הגיל. יש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה היא לא תזדקק לזה כל החיים. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן?"

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"עוזרת למלכה"
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, מפנקים ומשרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר, לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב, בטחון להתמסר לקשר חם וטוטאלי ללא חשש.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם."

אנונימי אמר/ה:
"גוני שלום,
יש לי שאלה: הבן שלי בן שלוש וחצי, נורא קמצן. כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן. גם לא את האחים שלו ואותי. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת. יש לו שני אחים גדולים והם תמיד מכבדים. גם אני ובעלי נדיבים ותמיד מסבירים לו שצריך להתחלק. 
לפעמים כשאני נמצאת איתו בגן שעשועים בחברת ילדים אחרים שמכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי."

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"ל"אני מובכת"
"
קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת"), עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!"); הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג","יישאר לך הרבה", "מחר תקבל עוד"); המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו  שלא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא. הרי לך קל יותר לכבד- את כבר אכלת הרבה עוגיות בחייך והוא אכל רק קצת."




לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

28.10.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!



עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

27.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

מריבות אחים

כשאנחנו מגיעים הביתה, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט. אבל הבנים שלנו לא מפסיקים לריב: חוטפים דברים זה מזה, צועקים אחד על השני, מציקים, נותנים פליקים... אפילו נעיצת מבט ממושכת יכולה להפוך לקטטה שמחייבת אותנו להתערב, אחרת- אוי ואבוי. לעומת זאת, ישנם זמנים של חסד, בהם הם משחקים יחד מקסים. לפעמים דווקא כשאנחנו לא בבית.
מדוע הם מתפקדים על קצות העצבים (שלהם ושלנו)? האם זה כדי לקבל תשומת לב? אם כן, האם כדאי להתערב כמה שפחות?
היזהרו מ-"טעותולוגיה": ההנחה שמריבות אחים נועדו למשוך את תשומת לב ההורים, ושאם נשים לב אליהן הן תתגברנה – דומה לטענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ כדי לקבל את תשומת ליבנו. עובדה! כל פעם שאנחנו שמים לב לשמש – היא שם!

הנה אפשרות אחרת: ביחסי אחים מתקיים כל העת מתח בין שתי נטיות מנוגדות: צורך בהתקשרות מחד וחיפוש אחר דומיננטיות (בעברית- שולטנות) מאידך. הצורך בהתקשרות דוחף את האחים לחפש אצל השני קרבה והגנה, נאמנות, אינטימיות, זמינות ואכפתיות. הרצון להשיג מעמד ועוצמה דוחק בהם למקם את עצמם מעל הזולת, לסמן טריטוריה ולשמור עליה בקנאות. בעוד השאיפה להתקשרות מזמנת הכרה באחר, התחשבות, ויתור והתמסרות – השאיפה לדומיננטיות מעודדת מפגני כוח, תחרותיות, התגרות ואפילו הפחדה.

יחסי אחים מתייצבים ונרגעים כאשר נוצר שיווי משקל בין הנטיות הסותרות. כל משפחה מגיעה לאיזון משלה. התפקיד לאזן בין הנטיות הללו מוטל, בהתחלה, על ההורים ועובר בהדרגה אל הילדים. כאשר הורים בוחרים "לא להתערב" בטרם הילדים הבינו כיצד ניתן לאזן בין הצרכים הללו– הפתרונות שהאחים מוצאים הם של ויתור על אחד מהדחפים או פיצול ביניהם. במצבים מסוימים הם רק יריבו וברגעים אחרים שהם ישחקו נפלא וישמרו זה על זה. או שאחד האחים מוותר לגמרי על זכויותיו ורצונותיו כדי לשמור את הקשר, בעוד שהשני משתלט ומתנכל לו כל הזמן. ויהיו אחים שרק יריבו.

נראה שלבנים שלכם לא מובן כיצד להגיע ליחס הנכון בין קשר טוב ושולטנות (דומיננטיות). הם מנסים למשוך את תשומת לבכם, כדי שתכוונו אותם לדרך הנכונה.
הגבילו תחרות והתגרות בכל מסווה שהוא (גם נעיצת מבט ממושכת יכולה להתפרש כחדירה למים טריטוריאליים...). אל תאפשרו השפלות או לגלוג. ועצרו אותם במסר ברור ("אל תשתלט!", "בבית שלנו לא מתגרים", "בלי תחרויות!"). הציעו דרכים לגיטימיות לרכישת מעמד וייחודיות (תחומי אחריות, עזרה בבית, זמנים אישיים, פיתוח כישרונות). עודדו אותם לדאוג אחד לשני, לעזור, לפרגן, להתחלק ולוותר. הרבו בבילוי משותף (יצירה, טיול, בישול, ארוחה, שיחה, משחקים...).
פעילויות משותפות כמוהן כטקסי פיוס. הן משכינות שלום, ממתנות כעסים, סכסוכים ונותנות קדימות לקשר המשפחתי החם.

עוד באותו נושא קיראו:
האם להתערב במריבות - "רשיון לריב"
על תוקפנות בגיל הרך - "רק רציתי לשחק"
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה - "תוקפנות לייט"
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - "הוא הרביץ לי"
על כינויים ומילות גנאי -"מילים לא מזיזות לי"


12.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סיפור לצי-פור

״אנונימי״ אמר/ה...

משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"

הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"

הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"
אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."
היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.

הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".

16.6.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

שלא יתפסו לי את המקום.


בשעה טובה המשפחה שלנו גדלה. בננו, שקיבל את אחותו הקטנה בשמחה, מביע את שמחתו בצורה משונה. הוא מתקרב אליה במהירות, נצמד אליה בהתרגשות, משמיע קולות חיבה רועמים. לפעמים הוא חוטף לה מוצץ או צעצוע ובדרך מכאיב לה. חשבנו שזו דרכו ליצור איתה קשר ושהוא אינו מודע לכך שכואב לה או שהיא נבהלת. אני משתדלת לפנות מזמני ולתת לו הרבה תשומת לב. אבל דווקא כשאני מטפלת בתינוקת הוא נדבק ומציף בדרישות. האם למנוע ממנו להתקרב אליה? האם לומר לו שהוא מקנא, או שסתם נכניס לו רעיונות לראש?
 מעניין איך היינו מגיבים אם, על פי חוק מדינה כלשהו, היו מחייבים כל בית אב לצרף אליו דייר זר נוסף, מבלי לשאול לדעתנו ולרצוננו. האם לא היינו זועמים, מתנגדים, מנסים לשנות את רוע הגזירה, לגרש את הפולש מביתנו? או, לפחות, מראים לו את נחת זרוענו כדי שידע מי היה פה ראשון, מי כאן "הבוס"?!
אפילו הורים שבעבר הכניסו לעולמם הרבה "דיירים" חדשים (אחים, בני זוג, ילד ראשון, ילד שני..) מרגישים כאילו בא התינוק החדש וערבל להם בבת אחת את עולמם (מהיום גמרנו עם טלוויזיה/ עיתון/ כושר/ בגדי מעצבים/ ארוחות גורמה...). אפילו ילד שגדל בבית חם ואוהב, וספג שפע של קרבה, התחשבות והתמסרות מצד הוריו, מרגיש מאוים כשאח קטן פולש לו לטריטוריה. המתח הפנימי בין שתי נטיות מנוגדות מתעורר: מצד אחד רצון לקשר טוב עם האח (התקשרות) ומצד שני דחף לשמור על עליונות וטריטוריה בקנאות (שולטנות). (ראה פוסט "מריבות אחים").

מה שמובן לנו לא מובן להם: ילדים חוששים ש"הדייר" החדש יתפוס את מקומם, יגנוב להם את הבכורה. כשמתפעלים "כמה התינוק גדל מהר" הם סבורים שהוא יכול לגדול ולהשיג אותם. כשאבא קם אל הפעוט בלילה הם לא מבינים "למה יש לו כוח וסבלנות אליו ולא אלי?!". כשהבייבי זוכה למוצץ ו"חבילת תיור" בעגלה מפוארת - הם מתגעגים לזמנים הטובים. כשאמא מרעיפה מבטים ומילים של מעריצה-שוטה על הרך הנולד הם בטוחים שאהבה והתפעלות הן כמו חפיסת ממתקים. תכולתה מוגבלת. אם מחלקים ממנה לאח, לא ישאר להם.

נראה שהבן שלכם אינו יודע כיצד לשלב ולאזן בין הנטיות המנוגדות שלו. מצד אחד הוא שמח שנולדה לו אחות. הוא מזדהה עם השמחה שלכם, מפנים אותה ורואה באחות החדשה חלק מהמשפחה. מצד שני הוא רואה בה איום על הסטאטוס קוו.
כאשר בנכם ניגש אל הקטנה אל תהססו להדריך אותו להתקרב "לאט", "בשקט", "בנחת", "בזהירות". במקום להפריד בינהם עדיף לכוון אותו לשחק עימה בעדינות ובהתחשבות. תנו לו לסייע לכם להלביש אותה, לרחוץ ולהאכיל.  כך הוא ירגיש שמקומו כגדול נשמר. כך הוא יהיה חלק ממשולש ולא "משלוש יוצא אחד".

אפשר לומר שהוא מקנא, או להיות יותר ספציפיים ("אתה רוצה שאמא תהיה רק שלך, כמו פעם", "אתה דואג שלא יישאר זמן לשחק איתך"). חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא להכניס רעיונות לראשם הקטן. מילים שמתארות רגש מארגנות את החוויה הרגשית. מתוכן הוא יבחר את מה שמתאים לו.

ברוב המשפחות האח הגדול "בהתחלה נמר, בסוף חבר".  נדרשת סבלנות עד שהם מבינים שאהבה אינה קופסת סוכריות אלא יותר דומה לנס כד השמן שאיננו נגמר... 

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.


לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על קנאה בין אחים -  "אחד לך אחד לי", "קנאה - למה לו ולא לי"
על מריבות בין אחים - "מריבות אחים", "רישיון לריב"
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה:  "מחבואים". 


3.6.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->
המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.
אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").
זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").
אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

13.3.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יש לה יום הולדת

לבן שלנו יש יום הולדת ואנחנו מתלבטים איך לחגוג לו. הוא לא אוהב הפתעות. יום ההולדת מלחיץ אותו. מה יהיה? מי יבוא? איזה מתנות הוא יקבל? מתי זה יתחיל? מתי זה יגמר? מבחינתו, הזמן המתאים ביותר ליום הולדת הוא בעוד שנה, או אחרי שכל האורחים הלכו. בשנה שעברה הוא בכלל סרב להשתתף והסתגר בחדרו.
האם להתעקש על מסיבה או לרדת מזה? איך לחגוג לו כך שהוא ייהנה ומבלי ששמחת יום ההולדת תיפגע?
ימי הולדת נועדו להגביר את המודעות להישתנות; לחזק את החיבור והקשר של הילד לעצמו וליקרים לו ולחגוג את הסולידריות המשפחתית. אין צורך בהפקה גרנדיוזית כדי שהילד ירגיש במרכז תשומת הלב, יבין שהוא הסיבה למסיבה, ירווה נחת ממילים טובות ויתנפח מגאווה. ככל שיום ההולדת נושא אופי ראוותני הדעת מוסחת מהילד, חינו, חביבותו, חוכמותיו ואישיותו. אם מזמינים מפעילים חיצוניים (קוסמים, ליצנים, בובות פרווה, מתנפחים, מעגל מתופפים, לוליינים.. המפעילים החיצוניים הופכים למרכז תשומת הלב במקום הילד.

דילמת ההתרגשות היא חלק בלתי נפרד מכל יום הולדת: האם לתכנן מסיבה שתעורר התרגשות רבה, תיתן ביטוי לייחודיות ולחשיבות של האירוע (והוכחה ניצחת לטעמם הנדיר ולסטטוס של ההורים); או שהתרגשות רבה מדי תפגום בהנאה, תשגע את הילד, תגרום לחוסר ויסות רגשי, להישתוללות, להתפרקות, לכעס, למבוכה ואפילו לבכי. 

מסיבה מפתיעה, רעשנית, מוזרה מדי, ארוכה מדי, עם מתנות ואנשים רבים מדי מגבירה את ההתרגשות וכל מה שבא בעקבותיה. אירוע צנוע עם מעט מתנות ומשתתפים והרבה תשומת לב ואהבה ממתנת אותה.

לא כל הילדים נהנים לחגוג יום הולדת. חלקם רגישים וביישנים. חלקם לא מבינים מה בעצם חוגגים כאן. הם משתפים פעולה רק מחשש שאם לא יחגגו להם יום הולדת אז האח הקטן יהיה יותר גדול מהם. הם רוצים את העוגה, הממתקים והמתנות ומוכנים לוותר על כל השאר. הם מצפים ומקווים וכמו שהם מתלהבים הם גם מתאכזבים. "זה הכול?!". אם את בנכם ההתרגשות העודפת מציפה ומטרידה ארגנו מסיבה קטנה למשפחה וחברים קרובים, שתאפשר לכם להתפנות אליו, לעזור לו למצוא את מקומו, לדאוג לרווחתו. בחרו בפעילות משותפת (כמו הכנת פיצה או יצירה תואמת גיל), משחקי חברה (חבילה עוברת, משחקי בלונים) מותאמים לנטיות ליבו והעדפותיו. הכינו אותו מראש ושתפו אותו בתוכניות. אם הוא מתרגש ומתבייש הבינו אותו ואפשרו לו להיות בקרבתכם. אם מסיבת יום ההולדת דומה בעיניו לים סוער אתם נמל הבית. אל תוותרו על יום ההולדת. בהתחלה הוא חשוב להורים יותר מאשר לילד. בהמשך זה מתהפך.

כדאי לזכור שתפיסתם של ילדים שונה מזו שלנו. גם יום הולדת מאוד, מאוד, מאוד מוצלח הוא היום המאושר ביותר בחייו של הילד... באותו שבוע! אין טעם לצאת מגדרנו בגללו.

עוד על טמפרמנט זהיר, רתיעה ממסיבות ודברים חדשים קראול'ג בעומר;  שבועות בלבן.
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

12.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום המישפחה- כדאי לאהוב!

כשהעובדות סביבנו משתנות  אנחנו נאחזים באהבה. כך נרגיש הרבה יותר בטוחים
במציאות מתחלפת אנחנו צריכים לפחות דבר אחד יציב כדי להתמודד עם אי הוודאות.

ישנם דברים שמשתנים במהירות רבה מידיכמו מזג האוויר, הסבלנות של אימא או החוקים של אבא.  
יש עובדות שמשתנות לאט מידיכמו הגובה ("נו, מתי כבר אהיה בגובה של אבא?!"), או הגיל.     יש עובדות שמשתנות בדיוק כאשר למדנו להשלים ולהסתדר איתן ("בדיוק כשהסכמתי להיות אחרון-חביב במשפחה אימא ילדה. עכשיו אני הסנדוויץ. איכס! אני שונא סנדוויץ!"). רק אהבה ברורה ויום יומית, לפחות כמו מקלחת וצחצוח שיניים, יכולה להוות כוח מאזן.

ילדים מבינים מושגים ממשיים, מוחשיים שניתן לראות ולמשש. אהבה היא מושג מופשט שתלוי ברגשות משתנים. לכן, למרות כל האהבה לה ילדים זוכים, לוקח להם זמן עד שהם בטוחים ובוטחים בה.  כמו שאנחנו מפקפקים ביושר של אדם ששיקר לנו כך הם מטילים ספק באהבתנו לאחר מפח נפש וכעס. זו הסיבה לאין ספור השאלות שהם שואלים: "בטוח שאתם אוהבים אותי??", "גם כשאתם ישנים?", "גם כשאתם בעבודה?", "גם כשאתם כועסים?", "גם כשאתם עושים משהו שאני שונא?"" גם כשאהיה בן מאה?", "גם כשאתחתן?", "אז למה הבאתם עוד ילד?". כל השאלות החוזרות הללו אינן ניסיון לזכות בתשומת הלב של ההורה אלא באהבתו
האהבה עוזרת לשמור על איזון רגשי ולהישאר זקוף. האהבה היא הדרך של הטבע לחזק אותנוהיא מחזקת התקשרות, מטפחת עצמאות, תרופה בדוקה ללחץ וחרדה.                                         

כדאי לאהוב! זה עובד!

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
ל ציורי משפחה ופשרם: "משפחה שכזאת- ליום האם". 
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".