אני לא יודע

הבן שלנו עלה לכיתה א'. בעבר הוא נמנע מציור ויצירה בטענה שאינו יודע לצייר ומה שהוא עושה יוצא לא טוב. השנה הוא אומר "אני לא יודע" על כל דבר, גם כשהוא כן יודע. הוא חושש לעשות משהו לא נכון. אם הוא לא מבין משהו הוא נכנס לפאניקה ונבהל מכל טעות. מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך כדאי להגיב?

 פתגם ישן טוען: "יודע שיודע / אינו יודע שיודע / אינו יודע שאינו יודע / יודע שאינו יודע - עדיף! ". מבין כל הכשלים התודעתיים המצב שבו אנו מודעים לחוסר הידיעה שלנו עדיף. ילדים קטנים כלל אינם מודעים למה שהם אינם יודעים. כל מה שהם עושים מצליח להם- מצליח לעורר התפעלות ועיניים בורקות אצל הזולת. הם משרבטים לתומם קו, כתם, נקודה. חוקרים ומגלים את מעשה ידיהם ומושיטים לאמא בגאווה: "עשיתי לך הפתעה!".

עם ההתפתחות באה ההתפקחות: במקום לעסוק בחקירה והתנסות הם מכוונים עצמם לתוצרים מסוימים. הם יודעים איך צריך להראות עיגול אבל זה דומה יותר לאבטיח שהתרסק. הם ניסו לצייר בית אבל הבית כאילו גדל והנייר התכווץ. הם מביאים לאמא ציור והיא מתפעלת: "איזה נמלה חמודה", - "אבל אני ציירתי איש". ההתפקחות הכרחית. עד שאתה לא יודע, אתה לא יודע. מי שחושב שהוא יודע הכל לא מבין מה המשמעות של "לדעת".

עם ההתפקחות באה ההסתבכות: התובנה שהם לא יודעים נוחתת עליהם כמו "בועת הצלחה" שהתנפצה. אינפלציה של האגו. לפעמים הבועה נוצרת בגלל עודף התפעלות מהמעלות יוצאות הדופן של הזאטוט. לעיתים פחות מדי התפעלות ויותר מדי ביקורת (של מבוגר, אח או חבר) מביאים למשבר.
דפוסים המנעותיים - התרחקות ממשהו שגורם להרגיש לא בנוח - משמרים את הרתיעה מלחזור ולהתנסות.

החשש של בנכם שהוא לא ידע לענות על הציפיות מכניס אותו לאי שקט. הוא אומר מהר "לא יודע" כדי להרחיק עצמו מהתחושה הזו. בכיתה א', לראשונה בחייו הוא נחשף בחוסר הידיעה שלו לעיני אחרים, מתקנים אותו ומשווים אותו לאחרים. החשש להיכשל גובר. מה שמשמר את המשבר זו התפיסה המוטעית שהכישלון חייב להמשך, שהוא אינו ניתן לפתרון. מבחינתו, או שהוא חכם או שהוא טיפש. חכמים מצליחים מיד וטיפשים נכשלים לעד. עובדה!

"בשביל כבוד צריך לעבוד". וגם ההפך נכון. כבדו את בנכם כאשר הוא מתאמץ. עודדו אותו לשוב ולנסות, לשוב ולנסות... שבחו אותו על התהליך שהוא עושה ולא על התוצאה. הסבירו לו שאנחנו לא אמורים לדעת. אנחנו אמורים לנסות, להיכשל, לטעות, להתבלבל... ומפעם לפעם להצליח יותר ("מנסים מנסים- ובסוף מצליחים"),. כוונו אותו להתמקד באתגר ולא בתוצר. האתגר אינו לדעת מיד ובקלות אלא מיום ליום לדעת יותר ממה שידעתי אתמול ("היינו רוצים שזה יהיה מהר ובקלות אבל העיקר שזה לאט ובטוח"). (ראה גם רשומה קודמת: להרגיש מיוחד).

"בועת הצלחה", להבדיל מבועת נדל"ן או בועת היי-טק, מתפוצצת לא בגלל שהלכנו צעד אחד רחוק מדי אלא בגלל שהלכנו צעד אחד קדימה. התעודדו כדי שתוכלו לעודד. המשבר זמני בלבד. 

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", " קשה לי".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על השפעה של התעודה על תפיסה עצמית "קבלת תעודה"

20 תגובות

שבועות בלבן

אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים.

האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות.

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".
לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת.

אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.
עוד על שבועות- ״אני ידעתי קודם״
להתקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים -"ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

12 תגובות

הצילו זבוב!!

מה קורה לבן שלנו? מאיפה הפחד הזה?

בשעות אחר הצהרים והערב, ובמיוחד לקראת השינה, נדמה לו שכל הגנבים בדרך אלינו. כל רעש וכל תזוזה מקפיצים אותו. הוא תובע שנהיה לידו ולא מוכן שנצא מהבית ונשאיר אותו עם אחותו הגדולה. בלילה הוא מגיע רועד כולו למיטה שלנו. הסברים לא עוזרים, רק מביאים אותו לידי כעס. הוא שואג עלינו שנסכים איתו ודוחק בנו להיענות לו.

איך אומרים לו שיפסיק לפחד מבלי לפגוע בו?

איך משכנעים אותו שהפחד והדרישות שלו לא הגיוניים?

 בשנים הראשונות של בית הספר ילדים נפתחים לעולם ולמציאות מסובכת ומאיימת. במחשב ובטלוויזיה הם נחשפים למידע שלילי רב לגבי טווח רחב של נושאים. הם קוראים על אסונות של אחרים לפני שפיתחו חשיבה הסתברותית (מה הסיכוי שחבורת שודדים מאילת תקפוץ לביקור בביתם? מה ההסתברות ששריפה ענקית שפרצה בכרמל תתפשט עד לירושלים?). במקביל, הסביבה מספקת פחות הגנה וביטחון. וביחס להורים, שנתפסו בעבר כמושיעים כל-יכולים, חלה התפקחות.

על רקע זה מתפתח פחד מגנבים ופורצים שהוא פחד התפתחותי. זו תופעה נורמאלית שלרוב חולפת אחרי זמן מה. הפחד צץ בתקופה של שינוי פנימי, מעברים או שינויים בסביבה, לפני שנעשה "עדכון נתונים מחדש". התוצאה: תקלה במערכת. במצב שכזה הלחץ עולה, תחושת השליטה וההערכה העצמית יורדות בטרם נבנו אסטרטגיות התמודדות חדשות.

כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון (ראה פוסט על פורים / ראיתי את פרעה). לנוכח גירוי מאיים, אמיתי או מדומיין, הילד אינו מסוגל לשמוע שום הסבר. אם הוא נאלם דום למראה זבוב, הזבוב חייב להיות פיל ולא זבוב. מבחינתו, לא ייתכן שהאיום הוא לא אמיתי אם הוא כל כך פוחד. ורק מה שהוא מרגיש תקף. שירותי הביטחון ומערכות ההתראה במוח מנצחים את האנליסטים והרגולטורים. אלו אזורים קדמוניים, הישרדותיים, ספונטניים, שפועלים בסגנון "הכל או כלום". קולות השאגה נועדו להעביר את התחושה הבלתי נסבלת שלו. הוא ממהר להימנע ולהתנתק ממקור הפחד, ולקבל הגנה כדי להגיע להקלה.

מה עוזר? לברוח? לצרוח? לשכוח? מה פתאום!

מה עוזר? לדבר! הזמינו אותו לפנות אליכם כאשר החששות מתעוררים. התמידו בשיחות לאחר כל פעם שהפחד משתק את בנכם ותראו שהתופעה תחלוף. עזרו לו להבין שפחדיו הם הוכחה לכך שהוא גדל ונעשה ערני לסביבה. ילד נבון פוחד. ילד עוד יותר נבון לומד לזהות מתי הסכנה אמיתית ומתי איננה סבירה.

סכמו איתו שבכל פעם שהוא פוחד תשקפו את הפחד בהתאמה ("שמעת קולות ואתה חושב שזה גנבים", "נזכרת במשהו ששמעת בחדשות ואתה לא מצליח להירגע"). אחר כך תנסו להרגיע את תחושת האיום על ידי חיבוק ומתן אינפורמציה ("הבית שלנו נעול והחלונות מסורגים", "אנחנו לא פוחדים וחושבים שאין סיבה לדאגה"). לבסוף תכוונו אותו, באמירה קצרה ושקטה, לחזור לשגרה ולעשות את מה שנדרש. ולא תתמכו בהתנהגות נמנעת שתורמת להתבססות הפחד לאורך זמן.

בשורה התחתונה: גנב יכול לבוא ואולי לא לבוא. אבל שיחה על משמעות הפחדים (בלי הטפות ואיומים) תמיד תבוא. לרעוד, לצרוח, לברוח - לזה יש לו כוח. אבל לדבר עם אבא ואמא - עד כאן!! 

המצב הביטחוני העלה את המודעות והרגישות שלנו לפחדים אצל ילדינו. 

הנה הפוסטים שעסקו בנושא בעבר:

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש"

על הדמיון ותעתועיו:   "פחד ממפלצות",גנב טוב גנב רע".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״

14 תגובות