עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.8.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

חפץ מעבר- לחזור הביתה

לכל מקום שאנחנו הולכים הבן שלנו מתעקש לקחת איתו משהו מהבית: אוטו, גיבור על, דינוזאור... לפעמים הוא שקוע במשחק במקום להשתלב. לפעמים זה מקור למריבות. לא פעם קרה שהצעצוע נשכח, אבד, ומה שהתחיל ככוונה טובה הפך לתסכול ואכזבה. גם בגן הבעיה חוזרת. הגננת אוסרת לשחק בגן עם דברים מהבית אבל הבן שלנו נוהג כאילו הכלל לא חל עליו. אנחנו תוהים כמה לאפשר, להתערב, להגביל?
לילדים אין צורך להבין למה הם עושים את מה שהם עושים בשביל לעשות את זה. לנו דווקא יש! על איזה צורך עונה החפץ המוכר? מפני מה הוא מגן? וממה נובעת התנהגות זו?

בגיל הרך ילדים נצמדים לחפץ אהוב כדי להרגיש קרוב לבית. לפעמים צעצוע יקר עוזר להם למצוא עניין ולהסיח את דעתם מהגעגועים. לפחות כך הם מקווים. מאוחר יותר דמויות גיבורים מעניקות להם תחושת כוח מדומיינת והרגשת בטחון. במקרים אחרים משהו שהביאו מהבית יכול לשמש מוקד משיכה במשחק עם חברים.
כפי שתיארתם, מה שמתחיל טוב לא תמיד נגמר טוב. הינעלות על משחק מהבית עלולה להגביר געגועים. בהתחלה זה עוזר, ובהמשך זה סוגר, מפריע לילד להסיח דעתו מהגעגועים ולפתח חברויות וקשרים. הפתרון שהילד מוצא הוא לרב הפתרון הזמין עבורו ואיננו בהכרח הפתרון המסתגל והטוב ביותר.
בשיחה בבית עזרו לבנכם להבין מדוע הוא זקוק לצעצוע. כבדו את הצורך שלו אבל לא את הפתרון. ("זה רעיון טוב", "זה עוזר לך להרגיש שמח" "יש פתרונות טובים יותר"). הנחו אותו לקחת משהו קטן שישמר את תחושת הקרבה אבל לא משחק. חפץ קטן שאפשר לשמור בכיס, מחזיק מפתחות של אבא או משהו קטן ששייך לאמא. שתפו את הגננת בהחלטתכם ובקשו ממנה להתקרב לבנכם, לתמוך בו ולעודד אותו, ולהפנות אותו כל כמה זמן למשחק עם חברים או למשחקי יצירה. אין כמו קשר טוב עם גננת וחברים כדי להפיג דאגות ולטפח הנאה, בטחון וסקרנות.
אותה בעיה עלולה להתעורר כאשר מבקרים משפחה וחברים. אפשרו לילד לקחת צעצוע אהוב מהבית אבל אל תשכחו גם לעזור לו להשתלב וליצור קשרים. גשו אליו כל כמה זמן. תנו חיבוק- נישוק ועצה איך להתרועע ושחקו יחד איתו ועם ילדי המארחים. כשהוא שוקע במשחק אהוב ומתנתק מרוויחים "רגע שקט" – אבל זה כל מה שמרוויחים.
חלק מהתפקיד שלנו כהורים זה לחשוב קדימה ולהגן על הילדים ממצבים בהם- "בהתחלה נהנים- בסוף, על הפנים" (לפחות עד שהם יהיו הורים בעצמם).

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

כל הדרכים לעזור לילד ללכת לגן בשמחה ולחזור עם חיוך – "אני חוזר הביתה", "אני בראש השנה"
על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".
על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "קשיי פרידה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".
על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".
עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".
על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית: "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"
כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

11 תגובות:

דנה אמר/ה...

הי דודה גוני!
כיף לקרוא את האיורים וההסברים, תמיד מעלה חיוך על פניי. לאמצעית שלנו יש טקס כל בוקר בפרידה בגן: "נשיקה בכיס" ואם אין לי כיס אז בשרוול ועוד חיבוק אחרון ועוד ביי. היא צריכה להיות האחרונה שאומרת ביי, עד מתי?? רוני תיכף בת 5

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

היי דנה,
מחייכות אלייך בחזרה. בגיל 5 פועלים בשטח בנוסף לגעגועים גם כוחות נוספים: רצון לבחור ולשלוט. אם היא לא יכולה לבחור להישאר בבית היא לפחות יכולה לשלוט ולהגיד את ה"ביי" האחרון. הנשיקה שהיא מפקידה אצלך היא "חפץ מעבר" בכיוון ההפוך- את לוקחת ממנה משהו כדי להרגיש קרוב. יש משפחות שעושות החלפות כאלה כחלק מטקס הבוקר, האמא לוקחת משהו קטן של הילד כדי לזכור אותו ולחשוב עליו והילד לוקח חפץ כלשהו של האמא. ועכשיו הם "תיקו"!
אם לא מפריע לך שבדברים הקטנים הללו היא תהיה השולטת אז מה אכפת עד מתי זה ימשך?! בעתיד נכתוב בבלוג על יחסי אמהות ובנות יותר בהרחבה.
שיהייה שבוע מלא חיוכים לכולנו וחג שמח.

tami אמר/ה...

שלום
מה אם החפץ נלקח לצרכי מסחר עם ילד אחר(גיל 4 וחצי), מנסה להסתיר ממני ומהגננת וכשאני מוצאת משהו לא מוכר הוא אומר משהו כמו "אין לי כזה ונורא רציתי להחליף..." נעשו נסיונות להפסיק את התופעה גם מצידי וגם מצד הגננת אך ללא הועיל, מה עושים?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

שלום תמי
נראה שהחפץ שבנך לוקח מהבית משמש אותו להרגיע קנאה ורגשות שעולים כאשר הוא רואה שהזולת חולק משהו שאינו שלו.עוד נכתוב בעתיד על הקינאה ומקורותיה ועל ההתמודדות איתה. זהו רגש חזק וחשוב שאינו נירגע בקלות. זהו שעור חשוב שאינו נילמד בפעם אחת. אל תעשו ממנו "לא בסדר". תנו הכרה ("אתה רוצה גם"),עידוד ("לפעמים לך יש מה שאין לו,לפעמים לו יש מה שאין לך") והנחיה ברורה ("לא מחליפים צעצועים בגן ושלא בהסכמת ההורים").כל בוקר ודאו שלא לקח משהו מהבית.אם מצאתם "חפץ זר" החזירו אותו למחרת לבעליו.העריכו את הילד כאשר הוא מצליח להתאפק.

אנונימי אמר/ה...

יש לי ילד תקשורתי ומהמם בן שנה. הוא גדל עם 2 אחים בוגרים ואוהבים. מסיבה זו הוא לא רגיל להישאר עם זרים לו. יש את המטפלת שהוא נמצא אצלה בין שעתים לארבע שעות ברוב הבקרים. יש לי הזדמנות לנסוע לחופשה מפנקת של יומיים, בעוד חודש. אני מתלבטת מאוד. לא נראה לי להשאיר אותו. הוא גם יונק ועוד באמצע הלילה. גם נראה לי שלקחת אותו יהיה מבלבל עבורו וקשה עבורי. כמה מתאים להיפרד בגיל כזה? אני בהחלט יכולה לוותר על החופשה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

אין תחליף לאינטואיציה של אמא שמכירה את הילד, הגמישות, הטמפרמנט והרגישויות שלו. באופן כללי, אם כל השיגרה נישמרת והילד מוקף בדמויות משמעותיות ואוהבות אחרות לא נורא להפרד ליומיים. מצד שני אם הוא תלוי לגמרי באם בכל הקשור לאכילה זה יכול להיות לו קשה.
סביר להניח שבכל מיקרה זה יעבור בשלום.
ומה אם האמא? כמה קשה זה יהיה לה?

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,
ממשתחום הפרידה. אין לי כלים מקצועיים להעריך תודה על התשובה. קודם כל היא מאפשרת לי לשקול שוב את העניין עם פחות דאגה. העניין עם האינטואיציה שהיא קצת נאבדת לי בגלל החרדה שלי מצעד לא נכון שיהיה טראומטי עבור הילד שאימא לא נמצאת אחרי כל כך שעות. אני לא יודעת מתי הוא המתחיל להתייאש מחזרתה ושום חופשה לא שווה לי את החוויה הזו.
באופן כללי אני אדם שיודע וזוכר לדאוג לעצמו מצוין. אני יכולה להנות מחופשה רק שאם אהיה בספקות על מה עובר על הילד הטעם שלה נצא בוודאי.
בעניין ההאכלה: הילד אוהב לאכול מגוון ודואג לשבוע כשאני לא בסביבה, קורה גם 8 שעות שבסופן הלך לשינת לילה. אבל בכל זאת הוא יונק לפחות 4 פעמים ביום וגם בלילה.
מחכה מאוד לתשובה. ממש היה בשבילי אוצר לגלות את האתר. אני מאמינה מאוד בגישה הקצועית והאנושית שלך, גוני. המון תודה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאינטואיציה שאבדה
מידע, נסיון ואינטואיציה עוזרים לנו לקבל החלטות. מידע קיבלת. נסיון יש לך (שני ילדים בוגרים).ואינטואיציה באה מבפנים,ממך.
סביר להניח שזה יעבור בשלום. כבר אמרתי?!

אנונימי אמר/ה...

ציור מקסים!

אנונימי אמר/ה...

סיפור חמוד על ילד [בן חמש ורבע] שכנראה נפרד מהר.

בשבת שלחנו את הילד לזרוק שקית לפח שברחוב. זה אחד מהתפקידים שהוא עושה ומתמלא גאווה. בספסלים ישבו קבוצת בחורים קולניים: צעקו, שרו וכל מיני. כשירדנו אחריו בדרך לטייל קצת אנחנו רואים אותו מתגודד לידם.
אבא: הי, למה אתה הולך עם כל המשוגעים האלו?
ילד: אבא!! [נוזף ותמה]את הנורמלי? למה אתה אומר עליהם משוגעים?
אבא: אתה לא רואה איך הם יושבים וצועקים? מה, אתה מתנהג ככה?
ילד: לא. אבל הם לא משוגעים. כל אחד איך שהוא גודל.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מהר"
(בן חמש פלוס שממהר לגדול)
איזה ילד מקסים. כמה שהקונקרטיות והתמימות שלו מקסימות. וגם ההתפעלות שלכם מרשימה.
כשהוא הולך לשפוך זבל הוא מרגיש גדול וחזק. בשבלו לצעוק, לשיר, להשתולל זה להיות גדול וחזק. כשהוא מרגיש גדול וחזק הוא משליך את ההרגשה הזו על הסובבים אותו. זוהי המציאות שלו. ושאבא יפסיק לבלבל אותו עם העובדות.

תודה ששיתפתם אותנו.

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות