עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

15.1.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

תחרות בין ילדים - לקפל נייר ולהרגיש מיוחד

כל מי שנמצא עשר דקות ליד הבן שלנו מוצא את עצמו, גם שלא מרצון, בתחרות. תחרות מי יודע יותר, מי יושב במקום הכי טוב, מי יקבל את משולש הפיצה הכי גדול ועוד ועוד.
לפעמים זה חיובי ומקל על ההתנהלות, לדוגמא- כשהוא רוצה להגיע ראשון לביה"ס. לפעמים זה מוזר, לדוגמא- כשהוא רוצה הכי הרבה גולות, "כי אז כולם יהיו חברים שלי". ולפעמים זה ממש לא מתאים, לדוגמא- כשהוא שומע שמחמיאים למישהו אחר ומיד שואל "גם אני?".
אנחנו לא אנשים תחרותיים ומעולם לא שמנו דגש על דברים חומריים. מניין זה מגיע?

בשנים הראשונות לחייהם ילדים חושבים בצורה קונקרטית. כאשר הם מנסים לבסס תחושת ערך וייחודיות הם עושים זאת, כפי שתיארתם, בדרכים ילדותיות ומוחשיות. זה טבעי ותקין בגיל המתאים.
תחושת ערך באה מכוונים רבים: ממטרות שהצבנו לעצמנו והשגנו, מכך שמיום ליום אנחנו קצת יותר טובים ממה שהיינו אתמול, מקשרים עם חברים שאנחנו מכירים בערכם ומקבלים מהם השראה, מהזדהות עם הורים שמביטים בכנות בטעויותיהם ומאמינים בהתפתחות אישית. תחושת ערך היא קניין רוחני ולכן מדידה שלה באופן חומרי לא תביא לתחושת סיפוק.
שימו גבולות לתחרותיות של בנכם ("די עם התחרות!" "בלי השוואות!"). עזרו לו להבין ש"כמה שיותר משווים מרגישים פחות שווים". או שידינו על התחתונה, או שידינו על העליונה אבל רכשנו לעצמנו עוד בן-תחרות. אל תעזרו בתחרותיות שלו כדי לזרז אותו לקום לביה"ס. במקום זאת הסבירו לו שמי שמגיע ראשון לא שווה יותר ממי שהגיע שני. אבל הוא מרגיש שווה כי הוא התאמץ, השתדל, שם לעצמו מטרה והצליח. כך גם מי שיש לו המון גולות לא שווה יותר ממי שיש לו פחות. זה הגולות ששוות יותר ולא האדם. עזרו לו לבסס תחושת ערך על מדדים מתאימים, פנימיים. החמיאו לו על מאמץ שהשקיע, ניסיון שהתמיד בו, אקט חברי שעשה, עזרה שהגיש.
אחרי הכול מתי אנחנו מרגישים "יש! יצאתי גדול!" אחרי שחיסלנו את משולש הפיצה החמישי? או אחרי שחלקנו את המנה האחת עם חבר? אולי רעבים, אבל שווים.

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".

14 תגובות:

קרן הדר אמר/ה...

נהניתי מאד מההבנה המעמיקה יחד עם ההסבר הפשוט והברור לגבי "תחושת ערך" והבנה והתמודדות עם תחרותיות. זה באמת "עושה סדר" בראש..

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

תודה רבה קרן

אנונימי אמר/ה...

שלום וברכה,
ביחס לדימוי עצמי רציתי לשאול על ביתי בת ה-5, היא מציירת ציורים ואומרת "איזה מגעיל" הרבה דברים שעושה אומרת "זה לא יפה" "איזה מכוער" ואפילו מסתכלת במראה וחושבת שהיא מכוערת. דיברתי איתה שאם דברים לא בדיוק כמו שרצינו זה לא נהיה מכוער... וכן אני אומרת שבעיני זה מוצא חן וחבל לי שהיא לא מרוצה. רציתי לשמוע ממך עוד קצת...
ואני לא מתאפקת לגמור בלי לומר שאני נהנית מהקומיקסים היפים והחכמים בצורה לא רגילה. תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאנונימית שלום
להתבטאויות של בתך יכולים להיות הסברים שונים.בגיל הזה ילדים נעשים מודעים לכך שלאחרים יש מחשבות ודעות על מה שהם מצירים ואיך שהם ניראים, וזה די מטלטל לגלות! יתכן שהיא מקצינה את תגובותיה כדי להזמין אותך להסביר שלפעמים זה יוצא כמו שרצינו ולפעמים לא,העיקר שמפעם לפעם זה יותר דומה למה שרצינו.וגם שיהיו ילדים שיגידו שזה יפה וכאלה שיגידו שלא, אבל העיקר שהיא תהנה לצייר. האם יש מישהו בסביבה שמרבה לבטל או להעביר ביקורת?
עוד נרחיב בנושאים אלו בעתיד

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
אני גננת בגן חובה. אחת הילדות בגן בכל הזדמנות אומרת שהיא לא יודעת. לצציר, לעשות איזו עבודה. אני לא יודעת!
איך אני אמורה להגיב ואיך להבין את זה?
תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמורה להגיב"
בגיל צעיר ילדים משרבטים, מנסים לראות מה יצא להם, או שמקשקשים ואחר כך מחליטים מה יצא. בגיל גן ילדים מתחילים להתכוון לתוצר מסוים ומאוכזבים כשזה לא יוצא. הם עדיין לא מבינים שאנחנו לא אמורים לדעת לצייר ,אלא לנסות ולטעות, לעשות ולהתבלבל והעיקר שמפעם לפעם מצליחים קצת יותר.
הזמינו אותה לצייר יחד איתכם. הרגיעו אותה שהיא לא אמורה לדעת אלא רק לנסות. שננו לה "מנסים מנסים ובסוף... מצליחים". השתעשעו יחד עם כלי הציור. שבחו אותה על ההעזה והיוזמה ולא על התוצר. ובלי לחץ.
ישנו ספר מקסים ששמו "הנקודה" (נדמה לי) שכדאי להקריא לילדי הגן.
וגם אתם, נסו והצליחו!

אנונימי אמר/ה...

שלום רב

יש לנו ילד בן 10 מוכשר מאוד מאוד מלא מרץ ועשיה אפילו עם נטיה לעודף מרץ

עם הזמן אנחנו מזהים יותר ויותר שימוש במילה "הכי" " אני מצייר הכי יפה מכל הכיתה "" אני בבית ספר הכי טוב בשכונה "יש לי הכי ,אני הכי, אנחנו הכי ,

יכול להיות שאנחנו יוצרים תחרות סמויה בלי שאנחנו מודעים לכך ,אנחנו לא מזהים איך אנחנו מזינים את זה ,{יכול להיות שהמעמד הנחשב שלנו בקהילה תורם לזה?}

אולי כדאי לציין שיש לו אח קטן ממנו בשנה מאוד מוכשר ויש בינהם מאבקי כוח , ועוד שני אחים קטנים ,איתם הוא בסדר .

בבית הספר הוא מצטיין אך גם שם המורה חווה אותו כמתערב עם שאלות קצת פרובוקטיביות ויותר מידי חכמות שלפעמים אין עליהם תשובה,

מה כדאי לומר לו או לעשות כדי להרגיע את הצורך ב "הכי."

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאמא של "הכי"
מרגע שמתפתחת אצל הילד היכולת להעריך, לדרג, להשוות, הוא מתחיל להשוות ולדרג את הישגיו לעומת אחרים. ככל שהחויה של להיות "יותר" מתקשרת עם רגשות חיוביים הוא מנסה למקם את עצמו גבוה יותר מאחרים. לפעמים דוגמא מהורים שגם נהנים להיות "יותר", או שהוא מפרש אותם ככאלה, מחזקת את הנטיה הזו. בנים בכורים שמנסים לשמור על הדומיננטיות גם כן עשויים להפריז בצורך להשיג אחרים.
כפי שכתבנו בבלוג "כמה שיותר משווים מרגישים פחות שווים", ואז יש עוד יותר צורך להמשיך ולהשוות..
נהלו איתו שיחה. הסבירו לו שזה נהדר שהוא רוצה להיות "הכי". היינו רוצים להיות "הכי"בעולם, ואם לא בעולם לפחות בשכונה.. ואם לא בשכונה לפחות בכתה... בבית.. אבל תמיד יש מישהו שטוב מאיתנו ותמיד גם מישהו שפחות מאיתנו. הסבירו לו מה אתם מרגישים ורוצים עבורו. עיזרו לו להבין שהשאיפה להיות הכי טוב בעולם מכשילה. השאיפה להיות הכי טוב שאני יכול היא זו שמאפשרת לנו להצליח.
סכמו איתו שמעתה די עם השוואות ותחרותיות ילדותית. נהלו שיחה מידי שבוע לחזור ולהבהיר את המסר,לתת הכרה למאמץ שלו ולרגשות שזה מעלה אצלו.
ספרו לנו איך הולך.

אנונימי אמר/ה...

מאיזה גיל אפשר לנהל את השיחה הזו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"הכי"
את השיחה הזו אפשר להתחיל לנהל כבר בגיל חמש שש. חלקים ממנה אנחנו מטפטפים אפילו לפני כן. הדוגמאות, רמת השפה, האירועים אליהם מתייחסים משתנים כל העת עם הגיל אך הרעיון תמיד נשאר: ההשתוקקות להיות "הכי" היא הכי טבעית שיש אך אינה יכולה לבוא על סיפוקה. עדיף לשאוף להשתפר, להיות מחר יותר טובים במשהו ממה שהיינו אתמול. ככה תבנה אהבה עצמית בריאה.
בנוסף להתאמה של רמת השיחה לגיל חשוב להימנע מדיבור עודף ומעייף.

אנונימי אמר/ה...

את יכולה לתת דוגמא לשיחה כזו בגיל חמש וחצי? אני מרגישה נתקעת בשיחות האלו כי הבת שלי מבחינתה אם למישהו יש יותר משהו אז הוא יותר טוב. לדוגמא אם אני אומרת למישהי שהיא יפה, היא יכולה לשאול אותי, היא יותר יפה ממני? אני בדכ עונה שהיא והבת השניה שלי הכי יפות בעיניי אבל שיש עוד בנות יפות. אבל לא תמיד אני יכולה לענות את זה כי לפעמים אחרים באמת יותר טובים מאיתנו במשהו אבל בגלל שהיא עושה את ההקבלה הזו בין יותר ממשהו ליותר טוב אני חוששת להגיד לה שמישהו יותר ממנה. נגיד, קופץ יותר גבוה או מטפס יותר מהר או משהו דומה לזה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"נתקעת"
(בת חמש וחצי שעסוקה בהשוואות)

ערב ראש השנה, לא התפניתי לענות לך. האם לקח לי יותר זמן לענות לך מאשר לאחרים?
האם זה אומר שאת פחות שווה או שאני נעשית פחות חכמה? מה פתאום!

לפני שאני מדגימה שיחה חשבי על כך שאולי בתך שואלת את מה ששואלת לא מתוך ציפיה שתגידי לה שהיא הכי בעולם אלא מתוך ניסיון לבסס סרגלים: איך מדרגים יופי, מהירות, חכמה.. אולי דווקא התשובות הכלליות שלך מבלבלות אותה ומזמינות שוב ושוב אותה שאלה. אולי זו סתם דרך שלה להזמין מחמאות. ואולי היא קולטת שמשהו שם אצלך נלחץ ולא מרפה כי לא מבינה מה זה....

אם בת החמש שואלת מי קופץ יותר גבוה היא או ילד אחר, תני לה תשובה אמתית: הילד קופץ יותר גבוה ממך/ את יותר מהילד/ לפעמים הוא לפעמים את..
אחר כך את יכולה להסביר ולהדגים ספציפית : הוא קופץ מגובה שלוש מדרגות ואת רק שתיים.. הוא יותר גדול ממך..
אחר כך, אם את באמת חושבת שזה נחוץ את יכולה להרגיע :הוא אולי קופץ יותר גבוה אבל בשבילי מה שאת עושה הכי, הכי יקר/ זה לא סימן שהוא יותר שווה/ זה בכלל לא משנה/ יש דברים שהוא יותר טוב בהם ויש דברים שאת/ אולי את קופצת יותר טוב ממה שהוא קפץ כשהיה בגילך/ אם תתאמני אולי תקפצי יותר ממנו/ תמיד יש מי שעושה דברים יותר טוב מאיתנו ויש מי שעושה פחות טוב. העיקר שמיום ליום אנחנו עושים קצת יותר טוב.
אולי השאלות החוזרות של בתך מזמינות אותך לדו שיח יותר עמוק וממצה. אבל לא הכל בפעם אחת.
המשורר נתן אלתרמן אמר לאשתו: "יש אולי יפות ממך, אבל אין יפות כמוך. אני משוכנעת שזה נכון גם לגבי הבת היקרה שלך!

אנונימי אמר/ה...

שבוע טוב,
בנינו בן ה4 וחצי שומע הרבה כמה הוא חמוד. הוא שומע עוד מחמאות [חכם, גבור, ילד טוב, חבר, נדיב] אבל משומה זו שמורה חזק בליבו. מחמאת הפינוק שלו. למשל הוא אוה בלשאול הרבה אם הוא הכי חמוד. עד כדי כך שכבר הרגשנו שהוא מטפס על סולם עד השמים ומידי פעם אנחנו מסבירים לו שלכל אבא ואמא הילד שלהם הכי חמוד.
השבוע הוא כנראה התחיל את תחרות החומד גם עם אלוקים או משהו אחר- סתם ניסה להכיר אותו יותר. הוא שואל אותי: 'אמא, ה' הוא חמוד?'
נו? לא ידעתי מה לענות.
משהו מלמלתי על זה שחמוד לא קשור לה'.
בשבת, כשאמרנו לו שאסור להתקשר הוא אומר לנו : מה? ה' זה לא אמיתי!
אולי יש קשר בין הדברים ואולי לא. בכל מקרה נשמח להבין.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מחמיאה"
(בן 4.5 שלומד להחמיא ולקבל מחמאות)

מה שמשותף לשתי השאלות - אם ה' הוא חמוד ואם ה' הוא אמיתי - זה הניסיון להבין משהו מופשט ולא קונקרטי, שאינו נתפס בחושים שלנו.
כשהוא אומר משהו שלמד הוא חכם. כשהוא מטפס לגובה הוא אמיץ. אפשר לחבר את המחמאות הללו עם אירועים ספציפיים וחוזרים על עצמם. אבל "חמוד" זוהי מחמאה יותר מופשטת. וכך גם המושג "אמיתי" ו"לא אמיתי".
בגילו קשה לו להבין שמשהו שאיננו נתפס בחושים הוא אמיתי. כך גם קשה לו להבין מה זה חמוד או שיש מישהו אחר שיותר חמוד או יותר חשוב לאבא ואמא ממנו.
לפי התיאור שלך באמת קשה להיות יותר חמוד ממנו.

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות