עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

7.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?
ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.


בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.
כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"


31 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ברוך בהא!
טוב, אנחנו לא כך מקדמים את פניו של הפיפי, אבל של הבלוג.
הארת לנו את הנושא מחדש. הבן שלנו מרטיב המון. הוא בן 7. עשינו מבצעים, זה בהחלט עזר לו אבל תמיד באיזה שלב נמאס לו לשתף פעולה. הוא אומר שאין לו כוח. שהוא יסתדר לבד.
איך אנחנו אמורים להגיב?
רוב תודות

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
אני קוראת את דברייך על המודעות הגופנית ובדיוק נזכרת בקטן בן השנה ושבעה שבימים האחרונים בא לומר לי אחרי שעשה בחיתול: 'טול, איכס'.
איך אשמר ואפתח את המודעות בלי להלחיץ כמובן?

אנונימי אמר/ה...

ילד אחד בן 4 וחצי שבורח לו בגן אמר לי שהוא לא הולך לשירותים בגן כי הוא פוחד שמישהו יקח לו את הצעצוע/משחק שהוא משחק בו באותו רגע.
עשינו איתו ועם הגננת הסכם שהוא יכול להגיד לה שתשמור לו על המשחק בזמן שהוא הולך.זה לא פתר כמובן לחלוטין אבל הגביר לו את המודעות והמוטיבציה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"לא כך מקדמים"
אילו הבן שלכם היה אומר לכם שנמאס לו ואין לו כח לצחצח שינים, להתרחץ או לשים כיפה ושהוא יסתדר לבד - איך הייתם מגיבים?
כפי שכתבנו בבלוג הוא כבר למד להתעלם, להכחיש ולהעמיד פנים שאין כל בעיה. בכל פעם שהוא מרטיב או מפסיק את המבצע אתם נותנים לגיטימציה סמויה להרטבה. הוא יכול לוותר על המבצע אבל לא על הדרישה ללכת לשרותים לפני הדקה האחרונה.
האם לכם זה כבר נמאס?
האם לכם אין כח וזמן לטפל בזה ?
האם אתם חושבים שהוא יסתדר לבד?
אם אתם מאמינים בזכותכם, בכוחכם וביכולתכם לצמח אותו ולהקנות לו הרגלי נקיון, קחו את הנושא כמבצע לכם: נהלו איתו שיחה . הסבירו לו מה קרה לו ואיך הוא התרגל לא לשים לב.. אימרו לו מה אתם מרגישים בנושא (דאגה, אכזבה, אי נעימות..).הגדירו חד משמעית מה אתם מצפים ממנו (משחק או שרותים - קודם שרותים. שאף פעם לא ידחה הליכה לשרותים. שילך לשרותים לפני שמתחיל פעילות ממושכת.. ). עשו יחד רשימה של כללים והנחיות ברורות, כולל מה נדרש ממנו כאשר הוא מרטיב. ומרגע זה נהלו מעקב יחד איתו לראות כמה הוא מצליח. בסוף פנקו את עצמכם ביציאה לחופש או למסעדה.
ואולי כדאי לכם לפנות ליעוץ מסודר.
שיהיה בהצלחה!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"ניזכרת בקטן"
בנך המתוק כבר מודע לתוצרים שלו ואפילו קובע עמדה כלפיהם ("איכס..) אבל עדיין לא יודע לזהות שהם ממשמשים ובאים.
קיראו מה שכתבנו בבלוג "פיפי, קקי".אפשר להוריד לו חיתול בכל הזדמנות שזה אפשרי. אפשר להתחיל ללמד אותו לשבת על סיר לפרקי זמן קצרים. אם הוא עושה, בסיר או ברצפה, או בחיתול, תמיד כדאי לבטא שימחה (איפה שיוצא אני מרוצה!). ככה הולך ונוצר החיבור בין תחושות גוף, פיפי-קקי, סיר והרגשה טובה.
כנראה שבקרוב מאד תשמעו אות אומר:"פיפי, כל הכבוד!"

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לאמא של "ילד אחד"
הרצון להמשיך לשחק והחשש להפסיק שמא מישהו יקח את המשחק הן דוגמאות לסיבות שילדים נותנים. תודה שכתבת לנו והגברת גם לנו את המודעות.
כאשר ילד דוחה את ההליכה לשרותים כדי לא לקטוע משחק בצעצוע אהוב, אחרי מספר פעמים הוא לומד שיש ביכולתו להתאפק.. או כמו שילד פעם אמר לי: "לרוב אני מצליח להחזיר את הפיפי לבטן. לפעמים אני לא מצליח. אני רק לא יודע מתי" .

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
ביתי בת 11 וחצי. שנים היא סובלת מהרטבת לילה. אף פעם לא הית התקופה ממש בסדר אם כי היו בהחלט לילות יבשים. לאחרונה היא מגלה ענין להיפטר מזה. אני לא יודעת מה כדאי לנסות?
עד היום לא לחצנו עליה בנושא. אנחנו יודעים שהיא יחסית ילדה רגישה ורצינו שזה יבוא ממנה.כמובן שיש גם פגיעה נלווית של האחות הקטנה ממנה ששואלת: שוב המיטה הייתה רטובה? ולא תמיד אנחנו שם בשביל להשתיק אותה.
מבחינה רגשית הילדה עברה כבר תרפיה שהועילה לה מאוד אבל לא יצרה את השינוי המבוקש. האם נכון להתחיל קודם כל בפעמון? נראה שהילדה ישנה עמוק.
המון תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"לא לחצנו"
בתך סובלת, האחות סובלת ואתם סובלים. סובלים בשקט ובאהבה אבל סובלים. במצב מתמשך כזה השתקה כמוה כהכחשה. בתכם זקוקה לאומץ שלכם לשים את הדברים על השולחן ולטפל בהם ישירות. טיפול איננו בהכרח לחץ.
דברו עם בתכם בארבע עיניים. נסו לשער יחד איתה מה יכולות להיות הסיבות להרטבה: שינה עמוקה? חלומות? חשש לקום בחושך לשרותים? מתח? חוסר הבנה לחשיבות הדבר? עמדה פשרנית שלכם?..
עשו איתה רשימת צעדים שיעזרו לה לקום יבשה: לא לשתות לפני השינה/ להתפנות לפני השינה/ להעיר את עצמה מתי שהוא במהלך הלילה וללכת לשרותים/ להחליף לעצמה מצעים...שתפו אותה בהתלבטות מה יעזור לה. היא כבר ילדה בוגרת ועצם הדיון בנושא פותח עבורה אפשרות חדשה של לקיחת אחריות על מה שקורה לה.
פעמון שוב נותן מסר שאין לה השפעה על מה שקורה לה. אולי אין לה שליטה מלאה, אבל מה שהיא תעשה ישפיע, ומיום ליום זה ישפיע יותר.
קיראו תשובה על שאלה דומה בבלוג "פיפי קקי".
ואל תהססו לפנות ליעוץ ולהסתייע בעזרה מקצועית. בלוג הוא רק בלוג ולא מחליף יעוץ טוב.
בהצלחה.
נשמח אם תעדכנו אותנו. החלטה לעדכן אותנו יכולה גם לתת לכם מוטיבציה להתמיד ולשנות.

אנונימי אמר/ה...

תודה גוני.
חיכינו וקראנו קריאה ראשונה עכשיו נעשה חושבים ונבדוק מה לעשות.
מקווים לעדכן אתכם.

אנונימי אמר/ה...

הי, מקווה שתראו את השאלה שלי..
שלום. בתי בת שנה וחודש עדיין יונקת (זה לכיף, היא כבר אוכלת לגמרי כמו גדולה). שבוע שעבר הייתי 4 ימים בחו"ל בגלל עבודה (שאבתי וזרקתי), חזרתי- הכל היה טוב, ינקה כרגיל, בילינו סופ"ש נעים ביחד, וביום א' חזרתי לעבודה והיא לגן.
מיום א' אחהצ (כבר יומיים) לא רוצה לינוק בכלל! כלום!בוכה ומתקפלת כשאני רוצה להניק, גם בסביבה רגועה. קשה לי כי אני עוד לא התכוונתי להפסיק להניק (למרות שכן התחלתי כבר לחשוב מתי..).
אז שתי שאלות - א. זה כנראה בגלל הלחץ שהיה שבחסרוני נכון? מה אני יכולה לעשות על מנת שתרגיש טוב יותר?שאני כן חוזרת כל אחהצ? היא תשכח עם הזמן פשוט? ב. האם "לנצל את הזדמנות הזהב" ולהפסיק בלי קשיי גמילה, או לפתות אותה שוב שתחזור לינוק? יש לי רגשות אשם שהסיבה שהפסיקה לינוק זה לא בגלל בשלות אלא בגלל מצוקה וכעס.. אודה לדעתכם..

אנונימי אמר/ה...

תוספת - גם סוג של גמילה- רק של יותר קטנים..

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
אנחנו חוזרים עם עדכונים בקשר לביתנו שעדיין מרטיבה בלילה.
הילדה רוצה שנעיר אותה דוקא אנחנו. איך זה נשמע? חשבנו שאולי זה עוד סוג של השלכת האחריות.
מה את אומרת?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לרוצה להניק
מי שהמציא את הפתגם "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק" בודאי קרא את שאלתך וחייך. האם יתכן שבתך בשלה להפסיק לינוק? אולי היא פשוט לא ידעה את זה עד כה?
האם היית מגיבה באותה דאגה אילו ,בגיל שנתיים, היא היתה חוזרת מהפעוטון אחרי שהגננת הורידה לה חיתול ומתעקשת להוריד חיתול גם בבית? אולי מה שנכון לגמילה של יותר גדולים נכון גם לגמילה של יותר קטנים?
על מנת להניח שזה נובע ממצוקה וכעס צריך לראות מצוקה וכעס. היי קצת יותר זמינה בימים הקרובים. שחקי והשתעשעי איתה, בנחת ובמתינות. ואל תחששי לגמול אותה מהנקה. זה גיל מצויין לגמילה.
שיהיה בשעה טובה!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"לא לחצנו"
אולי הבת שלכם מבקשת שתעירו אותה בלילה כי היא מתנערת מאחריות. אבל יתכן שהיא רוצה להיות בטוחה שאתם איתה במסע הזה. אולי היא עוד לא בטוחה שתצליח וזקוקה שאתם לא תסירו את אחריותכם . בואו לקראתה, אבל באופן מוגבל. סכמו איתה שבהתחלה אתם תעירו אותה ובעוד כמה זמן זו תהיה האחריות שלה.
אנחנו שמחים לשמוע שהיא משתפת פעולה עם התוכנית ומקווים שתראו תוצאות בקרוב.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני
תודה רבה! המון פורומים כותבים על "שביתות הנקה" אבל כמעט לא מוצאים מקומות שעוזרים לחשוב מה הילד מרגיש, או מה האמא. אני חייבת להודות שקשה לי כי לא תכננתי את זה ככה. רציתי להניק עד האביב. היא הפתיעה אותי עם תכוננים משלה. כנראה שזו רק ההתחלה של רצונות שלנו שלא תמיד יהיו זהים, וכנראה יש גם לזה הרבה מקום!אז תודה על התגובה, ואגב מה עם פוסט הנקה, גמילה מהנקה, קשר אבא-ילד בהנקה וכדו'... ושוב תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"רוצה להניק"
תודה לך על המילים המפרגנות.
ננסה לכתוב על הנקה מתי שהוא בקרוב. ואולי השאלה שלך תשמש לנו נקודת מוצא. את מוזמנת לשאול עוד בנושא.
חוץ מזה, כל שאלה שמופיעה בבלוג, אפילו בפוסט מלפני שנה מגיעה אלינו ישירות למייל. אנחנו לא יכולות לפספס, רק לשכוח.

בשביל הרך - ליאת טופז אמר/ה...

שלום גוני, הילד שלי בן 5 ועדיין מרטיב בלילה. אני יודעת שהוא שוכח ללכת לשרותים בגו, יש הרבה גירויים והקשב שלו מתחלק להרבה מוקדים, פחות לגוף. (אגב, הוא נולד בשבוע 30 וגם עברנו פרידה של ההורים במשפחה. כיצד אוכל לעזור לו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לליאת
משאלתך לא הבנתי האם הילד מרטיב רק בלילה או גם ביום וגם בלילה? האם היתה תקופה שהוא לא הרטיב? האם יש תקופות או סיבות שגורמות לו להרטיב יותר?האם בתחומים אחרים הוא מפותח כמו ילדים אחרים בגילו?
אינני סבורה שדי ביעוץ בבלוג כדי לסיע לך. אבל אם תפרטי קצת יותר אולי אוכל לעזור במשהו.

אנונימי אמר/ה...

גוני ושרי -מקסימות!
יום חורפי מביא אותי להתענג על הבלוג שלכן.
אני מפרסמת בכל הזדמנות-הסטודנטים שלי-"קורס מחנכות ומחנכים"-בדוד ילין מאושרים מההיכרות!
אני מרגישה שייכת ולומדת כל הזמן!
אוהבת אותכן-חגית גלעד

אנונימי אמר/ה...

הי, בננו בן הארבע, "ילד סנדויץ'" ואח לביתנו בת השנה וקצת ובננו הבכור בן השבע, מרטיב רק ביום כבר מזה שנה, כשלושה חודשים אחרי לידת אחותו, ואחרי שהיה לפני כן יבש לחלוטין במשך חצי שנה. כמו כן יש לו התבטאויות תוקפניות כמו להגיד אמא את מתה, או אני אהרוג אותך, במיוחד אחרי משהו שמעצבן אותו, אם זה גבול שמוצב לו אבל גם סיבות נסתרות שלא תמיד אפשר להבינן. האמת, שתי הבעיות מדאיגות אותי מאוד. מה אפשר לעשות?...

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"שתי בעיות"
("ילד סנדוויץ" שחזר להרטיב)

כדי לענות לך אני צריכה להבין יותר את הבן:
מה את משערת הסיבות להרטבה ולדיבור התוקפני?
האם ניסית לדבר אתו ולשאול אותו בשיחה טובה מלב אל לב וללא כעס? מה הוא אומר?
מה ניסיתם לעשות עד כה? וכיצד הוא הגיב?

בינתיים, אני מציעה לך לפנות לו זמן אישי למשחק משותף ולחיזוק הקשר החם. בנוסף, שאלי אותו בזמן הזה מה מרגיז אותו , למה הוא כל כך כעס ומה היה רוצה שישתנה. אל תטיפי ואל תחנכי אותו בזמן השיחה. רק הקשיבי היטב ותני לו הרגשה שאת מבינה, אוהבת ותחשבי איך לעזור לו. כדי שהוא יוכל לוותר על הכעס הוא צריך מילים כדי לתאר אותו, לדעת ממה להיפטר.
אם הוא ייתן אמון באמא שרוצה להבין ולעזור יהיה הרבה יותר קל לגייס את המוטיבציה שלו להשתנות.

חזרי והשלימי לנו את ההבנה.

אנונימי אמר/ה...

שלום,
אוהבת מאד את הבלוג שלכן ואף קוראת את הפוסטים יותר מפעם אחת.
הגדולה שלי בת ה 2.5 גמלה את עצמה יפה )אני רציתי לחכות שיתחמם קצת) והלכה לשירותים גם לקקי לבד ואפילו אמרה לי אמא תלכי אני אקרא לך לנגב לי או אני אנגב לבד אני גדולה. גם היציאות בגן היו תקינות.
לאחר כשבועיים הילדה לפתע נתקפה בעצירות, מסרבת לעשות קקי בשירותים ויוצא לה (מבקשת טיטול, בלחץ) רק כאשר אני משתמשת בסירופ מזרז בהמלצת רופא.
קרה פעמיים שזיהיתי שהיא צריכה וכבר התחיל לצאת לה והושבתי אותה בשירותים ושיחקתי אותה כאילו באמת יצא הכל בשירותים וקיבלה את הפרס המובטח וסיפרנו לאבא ולסבתא באושר שהיה קקי , למרות שהיא מאד חכמה וקלטה את זה שקצת "עובדים" עליה, בשביל הממתק התעלמה.
1. איך משכנעים אותה לעשות קקי בשירותים?
2. איך להתייחס לכך ששבוע שלם לא מפספסת ופתאום לא בא לה ללכת לשירותים (עסוקה, קריר מידי) והפיפי זולג לו לרצפה? אני מרגישה שהיא כן מזהה אבל לא רוצה, ואני לא רוצה להגיב באופן שלילי אבל מצד שני חוששת שאם לא אתן התייחסות היא תמשיך להתעלם מהשירותים.
3. לפעמים היא רוצה לרוץ כל רגע לשירותים ולהשקות בדרך עצים לבחירתה בכל 5 דק'. האם זה תקין? אם היא מבקשת אני לא רוצה להגיד לא, מצד שני ייתכן והשוקולד או הצומי משחקים כאן. .

אודה לתשובתך המחכימה,

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"חוששת"
(בת 2.5 שנגמלת עם התלהבות ונסיגות, לסירוגין).

אין לך מה לחשוש. יש לך ילדה בריאה בנפשה, שיודעת מה היא רוצה, וסומכת על אימה שתסייע בידה ותשתף אתה פעולה.
כל מה שאת מתארת הוא נורמלי לחלוטין.
הם מסתערים על הגמילה, כמו שאנחנו מסתערים על דיאטה או פעילות גופנית , מתוך מוטיבציה להיות גדולים. אחרי שבוע שבועיים המוטיבציה כבר לא כמו שהייתה. עכשיו צריך לבסס את ההרגל על ידי התמדה ותרגול. לפעמים יש יותר כוח לעמוד בו. לפעמים פחות. קר, יש משחק שמעניין יותר. לפעמים מתחשק להשתעשע ולשחק ולעשות פיפי בכל מיני מצבים. לפעמים מה שמתחשק זה השוקולד שבסוף.
הכול תקין. פשוט תזרמי אתה.
אם את רואה שהיא צריכה פיפי או קקי, או בזמנים קבועים ביום, עצרי הכל ואמרי "עכשיו הולכים לשירותי. צריך!" עודדי במילים טובות ואל תוותרי.
אם בעוד חודשיים שלושה, כשההרגל יתבסס, תחשבי שהיא מגזימה עם השוקולד והתשומי ושזה כבר מיותר, תמיד תוכלי לומר "לפעמים אפשר ולפעמים לא. עכשיו את כבר גדולה ולא צריך שוקולד".
חזרי וקראי את הפוסטים השונים בנושא ואת השאלות והתגובות. וגם את הפוסטים על "הרגל זה הרגל".

לקח לנו זמן לענות בגלל ששרי ילדה ולא התפנינו.
אשמח אם תכתבי לי שקראת את התגובה , למרות שלא הגבנו מיד.

אנונימי אמר/ה...

שרי וגוני מזל טוב כפול, תקראתי את הפוסט על הלידה והבנתי, תודה רבה, שמרתי במועדפים ואין פוסט שלא קראתי,
המצב משתפר, אבל את הקקי, סופסוף טבעי עושה בנתיים רק בטיטול, אתן לה כמה ימים נוספים שאדע שהעצירות עברה, ואנסה שוב לשכנע לשירותים.
אציין שהיא מבקשת טיטול ומייד עושה.

אנונימי אמר/ה...

שרי וגוני מזל טוב כפול, תקראתי את הפוסט על הלידה והבנתי, תודה רבה, שמרתי במועדפים ואין פוסט שלא קראתי,
המצב משתפר, אבל את הקקי, סופסוף טבעי עושה בנתיים רק בטיטול, אתן לה כמה ימים נוספים שאדע שהעצירות עברה, ואנסה שוב לשכנע לשירותים.
אציין שהיא מבקשת טיטול ומייד עושה.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,

ראיתי את התגובות שלך והחכמתי.
אבל הסיטואציה שלנו מעט שונה.
הייתי מאוד שמחה אם תוכלי לעזור לנו לאור נסיונך הרב כי אנחנו קצת מבולבלים ולא בטוחים בעצמינו
ביתי בת ה2.9 חודשים. השלישית מתוך שלוש בנות
התחלנו בשבוע שעבר תהליך של גמילה.
היא נורא שמחה והתרגשה ועשתה במשך יומיים (כמה שעות ביום) פיפי על הרצפה.
בכל פעם שמחנו ועודדנו שלא עושה בטיטול ושפעם הבאה תעשה בשרותים.
התחלנו שבוע חדש, וניסינו שוב. היא היתה צריכה לעשות קקי. היא בקשה לגשת לשרותים ישבתי איתה שם עם משחקים וספרים.
היא לא רצתה לקום וישבנו שם כשעה.
ואז היא החלה לבכות .שכנעתי אותה לקום ולנסות אח"כ שוב או ללבוש טיטול ושהיא גדולה.
היא לא הסכימה לאחר שראיתי שעבר מדי הרבה זמן הקמתי אותה הלבשתי לה טיטול. כל הזמן אמרתי לה שהיא גדולה וננסה פעם אחרת.
אז היא אמרה :"זהו". רק טיטול לא שרותים.
יום למחרת הבאתי לה סיר והיא לא הסכימה לשתף פעולה וגם לא להוריד את הטיטול.
ראוי לציין כמה נקודןת התפתחותיות ורגשיות:
ביתי החלה לעמוד בלי להחזיק וללכת באותו היום- בגיל 1.5 שנים.
וגם בענין הדיבור לקח לה זמן.
אצל הורי, שגרים לידינו ואנחנו רואים אותם הרבה היא תמיד בקשה שנרים אותה ולקח לה זמן להסתובב אצלהם באופן עצמאי בלי ל"הדבק" אלינו.
ורק לאחר הפסח, בגיל 2.5 היא נראית יותר משוחררת בביתם ו. כמו כן החלה לדבר משפטים "תקינים" וארוכים לידינו ההורים ועם אחיות שלה וחברים.
ליד מבוגרים עדין עושה תנועה של מתבייישת ולא מדברת למעט לפעמים מילה פה ומילה שם.
כרגע הפסקנו עם הגמילה.
האם נכון שכך?

אשמח מאוד אם תעני לי תשובה.
אנחנו מבולבלים!
תודה רבה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מבולבלים"
(בת 2.9 שהתבלבלה ולא בטוחה בתהליך הגמילה)

האם יש סיבה לכך שהבת מגיבה ברגישות ודאגה לכל דבר חדש? האם היא עברה איזה שהוא אירוע חיים קשה שהשאיר אותה דאוגה?
את מתארת ילדה עם טמפרמנט זהיר שנרתעת מחידוש ומגיבה לכל גירוי חדש בדאגה גדולה. הניסיון והספרות המקצועית מראים שאם דוחפים אותם הם רק קופאים עוד יותר.
טוב עשית שהחזרת לה את הטיטול.

בינתיים עזרי לה ללמוד את השיעור דרך סיפורים , משחקים ושירים. ספרי לה את "סיר הסירים". שחקי אתה עם בובה שיושבת על הסיר.. מנסה.. ולא מצליחה. לא נורא. בפעם אחרת היא תצליח. לפעמים הקקי יוצא ולפעמים לא ככה זה. דקלמי לה את הדקלום "קקי צא/ קקי צא/ לא רוצה!/ לא רוצה/ סוף סוף הקקי יצא/ איזה יופי/ אני מרוצה!".

מלידה ילדים נרתעים מכישלון, נהנים להצליח ולא אוהבים להיחשף בחוסר ידע. שינון לאורך היום "מיום ליום אתה לומד.." ואפילו הדגמה במשחק בובה שזה לא "או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד" אלא "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים" עוזרים לדלג מעל אי ההצלחה ולהפנים שיעור לחיים.

יש ילדים שקודם עושים ואחר כך מבינים. הבת שלך קודם מבינה ואחר כך עושה. עזרי לה להבין מה מצופה ממנה בזמן נטרלי ובלי לחץ והיא תעשה את מה שצריך כשיגיע הלחץ, שם למטה.
אם היא לא תיזום בעצמה להוריד שוב טיטול, בעוד חודש תציעי לה את.

אשמח אם תעדכני מה קורה.

Unknown אמר/ה...

הי,
אשמח לעזרה מניסיוני,
בתי מגילה בגיל 3, לאחר חצי שנה נולדה אחותה,
וכשלושה אחר לאחר הלידה חזרה להכאיב ביום ( בלילות במידה צריכה מתעוררת והולכת להתפנות.
היום היא בת 5.5 וניסיתי הכל.. להתעלם פיספוסים, טבלאות, פרסים, טיפול רגשי ברכיבה על סוסים, לפנות זמן רק לי ולה וכלום...
כמו כן אין חוקיות לפיספוסים זה יכול להיות בגן , בבית, בפארק, יכול להיות יומיים שלמים יבשים ואז חוזר חלילה..
שאלתי אותה למה , אמרה שהיא לא יודעת, לא מרגישה , עסוקה וכו
מעבר לכל שזה כבר ממש קשה להתעלם ולא להתעצבן אני ממש מפחדת משנה הבאה ( כיתה א ) אני יודעת כמה ילדים יכולים להיות אכזריים
אז בבקשה כל עצה תתקבל בברכה
תודה רבה
מעיין

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

למעיין
הלוואי ותשובה בבלוג הייתה יכולה להספיק. את נשמעת כאמא מסורה שניסתה כל מיני דרכים לעזור לבתה, ובכל זאת זה לא הצליח. כדי לתת עצה מועילה יש צורך לשמוע ולהבין יותר לעומק מה קורה לבתך. אולי ההרטבה נובעת ממצוקה כלשהי, קשיי פרידה או פחדים. כאשר היא מוטרדת ממשהו הקשב שלה מופנה לאותו עניין והיא אינה פנויה לשים לב לתחושות הגוף או להיענות להן וללכת לשירותים.
אני ממליצה לך לפנות לייעוץ. יעוץ זה משהו שעוד לא ניסיתם ויכול לעזור. יש משאות שקשה להורים להרים לבד. גם ההורים הכי טובים זקוקים לפעמים לעזרה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

למעיין
הלוואי ותשובה בבלוג הייתה יכולה להספיק. את נשמעת כאמא מסורה שניסתה כל מיני דרכים לעזור לבתה, ובכל זאת זה לא הצליח. כדי לתת עצה מועילה יש צורך לשמוע ולהבין יותר לעומק מה קורה לבתך. אולי ההרטבה נובעת ממצוקה כלשהי, קשיי פרידה או פחדים. כאשר היא מוטרדת ממשהו הקשב שלה מופנה לאותו עניין והיא אינה פנויה לשים לב לתחושות הגוף או להיענות להן וללכת לשירותים.
אני ממליצה לך לפנות לייעוץ. יעוץ זה משהו שעוד לא ניסיתם ויכול לעזור. יש משאות שקשה להורים להרים לבד. גם ההורים הכי טובים זקוקים לפעמים לעזרה.

Unknown אמר/ה...

תודה רבה,
תוכל לכוון אותי איפה או למי אני הולכת לייעוץ?
באיזור המרכז:)

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות