אנונימי אמר:
לערבובי הדמיון שעברו על בני בן השנתיים וחצי לא הייתי קוראת שקר, אבל הם הצליחו להדאיג אותנו מכיוון אחר: אני נכנסת למטבח ורואה את בני עומד על כיסא ליד השיש, גפרור בידו והוא מנסה להצית אותו.
בלי היסטריה אני אומרת לו: "זה מסוכן!” “ אתה זוכר מה קרה לילד ששיחק בגפרורים בסיפור?”. (בעבר הוא התלהב מסיפור על ילד שגרם לשריפה ולמד להיזהר מאש).
הוא עונה לי בשיא השלווה, שקוע בעולמו: "חלילה!” ואז מצביע על עצמו ואומר: "זה אבא" (בלי להניח את הגפרורים).
עכשיו, לכי תסבירי לו שהוא לא אבא...
ילדים זה לא צחוק אמר:
ל"חלילה"
(ילד בן 2.5 שמשחק באש)
לאש כוח אדיר לא רק להשחית אלא גם ללכוד את הדמיון, לעורר את היצריות ולתת ביטוי לרבדים קדמונים שבנו. אש מתקשרת עם כוח , עצמה, תוקפנות, גבורה וניצחון על פחדים.
נישמע שהאש מהפנטת את בנך מחד ומפחידה אותו מאידך. וככל שהוא יותר פוחד הוא גם יותר נמשך. יש ילדים כאלה. בעגה מקצועית זה נקרא תגובה קאונטר-פובית: תגובה הפוכה לפחד שמטרתה לנסות להכחיש את הפחד ולהתגבר עליו על ידי תרגול והתנסות. זו תגובה שמתאימה לילדים עם סף רגישות גבוה (כלומר לא רגישים מידי) ורמת פעילות גבוהה שעושים מהחיים ספורט אקסטרים.
חוץ מלהסביר לו שרק ל"אבא באמת" מותר להדליק אש ולא ל"אבא במשחק", כדאי גם לחשוב איך מציעים לו "תחליף דחף" - דרך לגיטימית לבטא את הסקרנות ולהתמודד עם החשש שלו. אולי אפשר לתת לו לשחק יחד עם אבא. די בקופסא קטנה עם חול וגפרורים מהסוג הגדול שמדליקים רק אותם ורק עם אבא כדי לתת מענה לדחפים הבריאים והבוערים שלו.
ליצרים , כמו למים, לא די לבנות סכר. צריך גם לתת מוצא, לתעל אותם.
אנונימי אמר:
ערב טוב,
יש לי ילדון מדהים, בן שנתיים וחמישה שספג הרבה מהאתר המקסים הזה.
אחד הדברים שלימדתי אותו (אחרי שלמדתי אני), זה להירגע. וזה עובד מצוין.
בתקופה האחרונה האוזניים שלו דרוכות והוא ערני ופוחד מהרבה רעשים. אחרי שאני מקשיבה ומבינה אותו אני מסבירה שהוא מפחד ומציעה לו: ”בוא, תירגע” והוא יוצא מזה. ניכר שהוא נרגע בנשימה ובתנועות הגוף שלו. זה מצחיק ונחמד. כאילו היה צריך איזו הכוונה לא להיבלע בפחד.
זה נראה לי טוב ויפה. עד השבוע האחרון:
ערב אחד ישבנו במרפסת ושמענו רעש של זיקוקים. הילדון פונה לאחותו הגדולה, צועק ופוקד עליה: ”תרגעי!!! תרגעי!!!”. הטון היה כל כך לא מרגיע שהתפוצצנו מצחוק. שאלנו אותו: "ממה?”. הוא ענה ברצינות: "היא מפחדת מהבומבה".
אני תוהה איך הוא קולט את ההרגעה ומה היא עושה לו? למה 'המראָה' שלי כל כך מפקדת ואפילו תוקפנית? איך את מסבירה את זה?
ילדים זה לא צחוק אמר:
ל"מראָה"
(בן שנתיים וחצי שמרגיע אחרים בצורה לא מרגיעה).
הסיפור חמוד.
הילד חמוד.
נחמד מאוד שאת משתפת אותנו.
כמובן שיכולים להיות הסברים שונים מדוע בנך מחקה את מילות ההרגעה שלך בטון תוקפני ומפקד. מעניין מה הם ההסברים שלך או של בעלך?
ההסבר הראשון שקופץ לראש באופן אוטומטי שהוא מחקה מישהו אחר שמפקד וצועק (ההסבר הראשון הוא לא בהכרח הנכון). בנוסף לו חשבתי שיתכן והוא צועק על אחותו לא לפחד כי הוא לחוץ מרעש הזיקוקים. הוא כועס עליה כי הפחד שלה מעורר עוד יותר את הפחד שלו. אולי הוא מאמין, כמונו שאם מרימים את הקול גם מאיצים את התהליך. ואולי בגילו היכולת לשלוט על עוצמת הקול והאינטונציה עוד לא טובה.
ומה עוד??
רשומות
