עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

18.1.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

לפעמים יש בעיות טכניות...

בשבוע האחרון, כנראה בעקבות שינויים של גוגל, יש בעיות בצפייה בבלוג.
אנחנו מנסות לתקן את הבעיה כדי שתוכלו להמשיך לקרא ולהנות, ולכן השבוע נרכז מאמצים בלתקן מה ששבור במקום להעלות פוסט.
אנחנו מתנצלות מראש ומקוות לטוב.
למי שיש דפדפנים אחרים מאקספלורר יכולים לראות את הבלוג והתגובות קצת יותר ועדיין לא מושלם...
נתראה בשבוע הבא,
שבוע טוב.

11.1.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

זה משחק זה?

הדרך לסף תסכול גבוה מתחילה בסף תסכול נמוך. כזה של בן שנתיים. כל תסכולצ'יק קטנצ'יק מקפיץ את הפיוז (שלו ושלנו). סף תסכול מתפתח כתוצאה מתסכולים חוזרים ונשנים. מספיק תסכולים כדי שנבין שעדיף להתרגל מאשר להתרגז. עדיף "רגוע" מ"פגוע". עדיף לשנות את היחס שלנו למציאות כי זו המציאות: תסכולים תמיד יהיו!!!
עם הקבלה באה ההקלה.



אנונימי אמר/ה...
שלום גוני,אני פשוט מותשת משבת עם ילד עצבני. אז ככה, בשבוע האחרון, ואפילו יותר, הילד החמוד שלי בן השנתיים מגיע לרמות כעס וזעם בתוך המשחק שבא לי לברוח מהאזור. אבל לא אני פה העניין אלא הוא.עד לאחרונה הוא היה משחק מאוד יפה עם עצמו. קרה שהתרגז מידי פעם אבל רוב הזמן היה עליז ושבע רצון. השינוי מתבטא בסף תסכול נמוך ביותר לצעצועים שלא נשמעים לרצונו:
[הנה, ברגע זה הפסקתי כדי להרגיע את הצעקות והבכי על המגה בלוק] זו יכולה להיות דלת של טנדר שלא נסגרת טוב, בובה שלא מתיישבת, ועוד הרבה משחקים. הוא חסר סבלנות. מתחיל לבכות. לא נראה לי שלהיצמד אליו זה הפתרון. הוא קורא לי: "אמא, אמא", ונהיה מפונק ותלותי בי. לפעמים דווקא ראיתי שהתעלמות מביאה אותו, אחרי כמה רגעים, לגייס הרגעה פנימית. זו התחושה שלי. תאמיני לי גוני, זו לא התחמקות. לפעמים הוא ממש נראה באיזה התקף זעם בעקבות המשחק. אציין שאין סביבו אחים קטנים שמשחקים איתו. [יש גדולים].הייתה איזו אפיזודה אופטימית בשבת, באחד הרגעים כשדלת הטנדר לא נסגרה הוא בכה וצעק .., אני שומעת אותו אומר לעצמו: 'להרגע, להרגע, לשים דלת'. אבל זה לא החזיק הרבה זמן. יש רגעים שבא לי לברוח מהבית מרוב כיות ועצבים.מה עושים?
ל"פשוט מותשת"
(ילד בן שנתיים שזועם כל פעם שמשהו לא מצליח לו במשחק).תארי לך שאת מנסה להפעיל מכשיר כלשהו (לדוגמא, להקליד על מחשב) והוא לפעמים פועל ולפעמים לא. או שלפתע כל מה שעשית נמחק ואין לך מושג למה.. גם את היית מתפוצצת. הבן שלך כבר שיחק מספיק בעבר כדי שיפתח ציפיות שמה שהוא מתכוון יקרה. הוא גם רואה שהגדולים מצליחים ואינו יודע להסביר לעצמו מה קורה. הבשורה הטובה שהוא חכם ועם יכולת התמדה וציפיות . הבשורה הרעה היא שעם הציפיות באות האכזבות. כשהוא לא מצליח הוא זועם על המשחק כאילו לזה יש רצון משלו, כאילו המשחק עושה לו דווקא.. הוא מאותת למשחק מצוקה ומרים קול כפי שהוא עושה לכם כדי שתבינו אותו ותעשו את רצונו.
אל דאגה. זה חולף.בינתיים נסי להרגיע אותו (בתבנית חוזרת כדי שיהיה לו יותר מהר וקל להפנים): "לא נורא, תרגע", "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים", לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. ככה זה". אם הוא לא נירגע הציעי לו להפסיק ולעבור לשחק במשהו אחר: "בוא נשחק במשהו אחר ואחר כך ננסה שוב".מה שנכון לילד נכון גם לנו. אם זה לא מצליח לא נורא! מנסים שוב. ובלי תוקפנות.תלמיד חכם כמוהו- תני לו שיעור ודוגמא וזה יקרה.


אנונימי אמר/ה...
הי גוני,יש לי ילד מטריף בן כמעט שנתיים. יום אחד הוא משחק עם הבובה באמבטיה- בובת מילוי שיש לה בקבוק חלב ביד ופתח בפה מימי הסבתות. באמצע הוא מנסה לקחת ממנה ואחר כך גם מבקש את הבקבוק: "ביא לי, ביא לי חלב".מה לעשות היא לא מביאה לו. אני עוקבת ושמה לב למשהו מעניין: הוא עובר לקול מתחנן, קצת בוכה: "ביא לי, ביא לי חלב".ואז עובר לשלב תוקפני: כאילו צועק עליה: "ביא לי!" ומכה אותה. הייתי צריכה ממש להרגיע אותו מהכעס והעלבון שהבובה לא נתנה את החלב.את יודעת מה הוא עשה: 'שתה' מהבקבוק ביד שלה. הוא הרי לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז מה זה?
ל"אמא מטריפה"
(ילד בן שנתיים שנעלב מבובה כאילו היא אדם אמיתי) את בטוחה שהוא לא חושב שהבובה היא בן אדם. אז זהו , הוא כן!עד גיל שלוש, וגם אחר כך כאשר הרגש חזק, ילדים מתקשים להבדיל בין דמיון ומציאות. זה קורה גם לאנשים גדולים מהם. למשל לך. כאשר את קוראת בספר מרגש או צופה בסרט פתאום הפער בין המציאות החיצונית והפנימית מיטשטש. אנחנו פוחדים שיקרה משהו רע למישהו יקר לנו.. ולפתע נידמה לנו שזה בטוח מה שקורה. ילדים בגילו משחקים בחול וכשהם שקועים במשחק המרחק בין הדמיון למציאות מצטמצם והם טועמים מהעוגה שהכינו. הם יורים במישהו אהוב ופתאום נבהלים שמא הכעס שלהם באמת יכול להרוג. עצם המשחק החוזר עם מישהו נוסף עוזר להם לפתח את ההבחנה. אחרי כמה פעמים שהוא ישתה מהבקבוק של הבובה הוא יבין שזה רק משחק. זה באמת בקבוק אבל החלב הוא רק "בכאילו". כשהוא יהיה שוב מאד צמא הוא עלול להתבלבל שוב.הביאי לו בקבוק משלו שיוכל לשתות. כשהוא לא יהיה צמא ומתוסכל יהיה לו יותר קל ללמוד את ההבדל בין "כאילו" ו"באמת".

על תסכול ותוקפנות של בני שנתיים הכיסא הרביץ לי; רק רציתי לשחק
כיצד לטפח משחק עצמאי: מי ישחק איתי
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

4.1.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

הורים כמו GPS המשך...



אנונימי אמר/ה...




ומה עם פינוק? היא כזו מתוקה ,חמימה , דובשנית. ובבוקר (האמת לא רק בבוקר) היא מתעקשת שנפנק ונלביש אותה. אחר כך יום שלם לא ניראה אותה. גם לנו זה יותר זריז ולא פשוט לנהל מאבקים על הבוקר.
מה רע בפינוק?


ילדים זה לא צחוק אמר/ה...




ל"פינוקים"
(ילדה שמתעקשת שיפנקו אותה)
אין שום דבר רע בקצת פינוק. רק הרבה פינוק מפריע לגדילה. אם הדובשנית מתעקשת שיפנקו אותה זה כבר לא פינוק. הפגנת חיבה יתרה וקירבה בדרך של ויתור על דרישה נעימה ונחמדה, אבל רק אם היא ניתנת מרצון, לא תחת לחץ ורק לפעמים, כאשר זה נוח ומתאים.
אם אתם ח י ב ים! כל בוקר! להעיר, להלביש ולשרת את בתכם ללא עזרה מצידה (בהנחה שהיא עברה את גיל ארבע) - זהו תינוק: להתיחס אליה כאל קטנה יותר ממה שהיא. ככה היא תילמד להיות קטנה וחמודה ולא תדע איך להיות גדולה וחמודה.
נהלו איתה שיחה, כפי שכתבנו בבלוג, דירשו ממנה כל פעם משהו נוסף ותגלו שהיא יכולה להיות גם מתוקה וגם עצמאית!



אנונימי אמר/ה...




הבן שלנו(כבר בן 7)מתקשה לקום בבוקר. מאז שהוא קטן הבוקר נמשך כמו מסטיק. מהנסיון שלנו איתו ראינו שאם חיכינו עוד קצת הדברים קרו בסוף מבלי שנילחץ. האם לא כדאי גם הפעם לחכות ולתת לזמן לעשות את שלו? גם לנו קשה להתעורר,להפסיק לנמנם ולהתארגן בבוקר. אולי הוא דומה בזה לנו? מה דעתך?
ל"צועדים עם הזמן"
(בן שבע שמתקשה לקום בבוקר)
אין ספק שהזמן הוא השותף הכי טוב שלנו בגידול הילדים. בשביל לצמוח אנחנו זקוקים לזמן. הקניה של הרגל חדש בזמן המתאים חוסכת לנו הרבה זמן. הזמן, כמו מורה טוב מאפשר לנו לחזור ולשנן, להפנים מידע חדש ולהטמיע דפוסים יעילים. הוא מחדד את ההבנה, מאפשר למצוא דרכים ופתרונות . אבל אי אפשר להשאיר את חינוך הילדים לזמן. הזמן לא יעזור אם עלינו על דרך לא נכונה, צדדית. הוא רק יטעה אותנו יותר אם אנחנו משננים את השיעור הלא נכון.
גם להורים הזמן לא עושה רק טוב. גם אצלכם הוא בנה הרגלים שקשה לכם לשנות: לדחות, להתקשות להתניע, להניח את המושכות. ניראה שזו הסיבה לקושי שלכם בבוקר לדרוש מהילד.
אם מחכים עד שהילד עצמו יגדל את עצמו הילד לומד לדרוש מעצמו רק דברים שממש ברורים וקלים לו ולא יודע לרתום את עצמו למטרות שדורשות מאמץ מתמשך והתמודדות עם קושי.
בקיצור, אין סיבה שילד בן שבע לא ילמד לקום בבוקר בכוחות עצמו, להתארגן ולהיות מוכן בזמן. ראו בכל בוקר הזדמנות להתיצב מול הנטיה שלו ושלכם לדחות ולוותר לעצמכם. התגברו עליה, ומיום ליום תצליחו יותר.
אם הכוונה היתה שהזמן יגדל את הילד לא היה צורך בשני הורים כדי ללדת אותו. תנו לזמן לעשות את שלו ואתם עשו את שלכם. התחילו לצעוד עם הזמן במקום להגרר אחריו ותזכו להצלחה.
לפוסט המקורי " בוקר טוב- הורים כמו GPS"
על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"




1.11.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

התמודדות עם פחדים- אש ותמרות עשן


אנונימי אמר:
לערבובי הדמיון שעברו על בני בן השנתיים וחצי לא הייתי קוראת שקר, אבל הם הצליחו להדאיג אותנו מכיוון אחר: אני נכנסת למטבח ורואה את בני עומד על כיסא ליד השיש, גפרור בידו והוא מנסה להצית אותו.
בלי היסטריה אני אומרת לו: "זה מסוכן!” “ אתה זוכר מה קרה לילד ששיחק בגפרורים בסיפור?”. (בעבר הוא התלהב מסיפור על ילד שגרם לשריפה ולמד להיזהר מאש).
הוא עונה לי בשיא השלווה, שקוע בעולמו: "חלילה!” ואז מצביע על עצמו ואומר: "זה אבא" (בלי להניח את הגפרורים).
עכשיו, לכי תסבירי לו שהוא לא אבא...

ילדים זה לא צחוק אמר:
ל"חלילה"
(ילד בן 2.5 שמשחק באש)
לאש כוח אדיר לא רק להשחית אלא גם ללכוד את הדמיון, לעורר את היצריות ולתת ביטוי לרבדים קדמונים שבנו. אש מתקשרת עם כוח , עצמה, תוקפנות, גבורה וניצחון על פחדים.
נישמע שהאש מהפנטת את בנך מחד ומפחידה אותו מאידך. וככל שהוא יותר פוחד הוא גם יותר נמשך. יש ילדים כאלה. בעגה מקצועית זה נקרא תגובה קאונטר-פובית: תגובה הפוכה לפחד שמטרתה לנסות להכחיש את הפחד ולהתגבר עליו על ידי תרגול והתנסות. זו תגובה שמתאימה לילדים עם סף רגישות גבוה (כלומר לא רגישים מידי) ורמת פעילות גבוהה שעושים מהחיים ספורט אקסטרים.
חוץ מלהסביר לו שרק ל"אבא באמת" מותר להדליק אש ולא ל"אבא במשחק", כדאי גם לחשוב איך מציעים לו "תחליף דחף" - דרך לגיטימית לבטא את הסקרנות ולהתמודד עם החשש שלו. אולי אפשר לתת לו לשחק יחד עם אבא. די בקופסא קטנה עם חול וגפרורים מהסוג הגדול שמדליקים רק אותם ורק עם אבא כדי לתת מענה לדחפים הבריאים והבוערים שלו.
ליצרים , כמו למים, לא די לבנות סכר. צריך גם לתת מוצא, לתעל אותם.



אנונימי אמר:
ערב טוב,
יש לי ילדון מדהים, בן שנתיים וחמישה שספג הרבה מהאתר המקסים הזה.
אחד הדברים שלימדתי אותו (אחרי שלמדתי אני), זה להירגע. וזה עובד מצוין.
בתקופה האחרונה האוזניים שלו דרוכות והוא ערני ופוחד מהרבה רעשים. אחרי שאני מקשיבה ומבינה אותו אני מסבירה שהוא מפחד ומציעה לו: ”בוא, תירגע” והוא יוצא מזה. ניכר שהוא נרגע בנשימה ובתנועות הגוף שלו. זה מצחיק ונחמד. כאילו היה צריך איזו הכוונה לא להיבלע בפחד.
זה נראה לי טוב ויפה. עד השבוע האחרון:
ערב אחד ישבנו במרפסת ושמענו רעש של זיקוקים. הילדון פונה לאחותו הגדולה, צועק ופוקד עליה: ”תרגעי!!! תרגעי!!!”. הטון היה כל כך לא מרגיע שהתפוצצנו מצחוק. שאלנו אותו: "ממה?”. הוא ענה ברצינות: "היא מפחדת מהבומבה".
אני תוהה איך הוא קולט את ההרגעה ומה היא עושה לו? למה 'המראָה' שלי כל כך מפקדת ואפילו תוקפנית? איך את מסבירה את זה?


ילדים זה לא צחוק אמר:
ל"מראָה"
(בן שנתיים וחצי שמרגיע אחרים בצורה לא מרגיעה).
הסיפור חמוד.
הילד חמוד.
נחמד מאוד שאת משתפת אותנו.
כמובן שיכולים להיות הסברים שונים מדוע בנך מחקה את מילות ההרגעה שלך בטון תוקפני ומפקד. מעניין מה הם ההסברים שלך או של בעלך?
ההסבר הראשון שקופץ לראש באופן אוטומטי שהוא מחקה מישהו אחר שמפקד וצועק (ההסבר הראשון הוא לא בהכרח הנכון). בנוסף לו חשבתי שיתכן והוא צועק על אחותו לא לפחד כי הוא לחוץ מרעש הזיקוקים. הוא כועס עליה כי הפחד שלה מעורר עוד יותר את הפחד שלו. אולי הוא מאמין, כמונו שאם מרימים את הקול גם מאיצים את התהליך. ואולי בגילו היכולת לשלוט על עוצמת הקול והאינטונציה עוד לא טובה.
ומה עוד??

בנושא פחדים של ילדים קראו- הצילו זבובראיתי את פרעה
על הדרך בה הורים מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו- להציץ לראש של הפשוש
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

23.10.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

יחסים חברתיים- במחשב או להשתלב


עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.
אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו
בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים  בעלי כוחות על.

יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים... בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.

מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.
כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח- בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".

אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.
קיראו גם פוסטים קודמים בנושא:
"הוא הרביץ לי" "מציקים לי"על התמודדות עם יחסים חברתיים לא פשוטים והצקות.
"הכנה לכיתה א'"- על מעבר והסתגלות לכיתה א'.
"אתה לא מקשיב לי"- על השפעות מחשב וטלוויזיה.
"קבלת החלטות חדשות"- על הכנסה של שינוי בחיים


2.10.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה- פוסטים לכבוד יום כיפור


פוסטים מהעבר על בקשת סליחה ומה משמעות הסליחה. אין דבר יותר רלוונטי מזה לקראת יום כיפור.
כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?


רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!


ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. 


בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.


בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !




נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.
הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.
הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?


כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע ובהמשך ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.


עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!


נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.


חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.


27.9.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

קבלת החלטות חדשות- תמורה בראש השנה


בראשית השנה קיבלנו יחד עם בננו מספר החלטות: שיתארגן בבוקר בכוחות עצמו, יאכל אוכל בריא, יקרא וישחק משחקי חשיבה. כדי לעודד אותו הבטחנו לו פרסים קטנים בסוף כל יום. בשבוע הראשון הוא שיתף פעולה. אבל ברגע שה"מבצע" מסתיים ולפעמים תוך כדי ה"מבצע", הוא מואס במה שהוחלט וחוזר לדפוסים הישנים. הוא אוהב את החיזוקים ומוכן להמשיך ולקבל אותם. הוא רק לא מתלהב מהתוכנית שצמודה להם. מה עושים כדי שהוא יתמיד בהחלטות שהוא מקבל


ראש השנה הוא חג נפלא. עם כניסת החג מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן ולא מפסיקים לחשוב... עד צאת החג. ישנם גם אלה שבראש השנה נוחתת עליהם ההבנה שכלום לא השתנה מהשנה שעברה. הם נכנסים להלם, נשארים חסרי מעש ולא יוצאים מההלם עד ראש השנה הבא. אחרים יתכננו תוכניות, יכנסו לזמן מה למצב תודעתי חדש, ואחרי כן יזנחו אותן. אבל גם אם התוכנית אינה יוצאת לפועל במלואה היא מבהירה שמספיק עם השאננות, שעוברים למתכונת חדשה, שמתייחסים לעניין ברצינות ומצפים לשינוי.


כדי להצליח ולהתמיד, במקום לעשות רק את מה שאוהבים צריך ללמוד לאהוב את מה שעושים. לבנכם פשוט וטבעי לעשות את מה שהוא מכיר ואוהב. כשהוא מחסל מנה גלידה או משתרע ספונטאנית מול הטלוויזיה נכנסת לפעולה מערכת התגמול במוח ומערכות קדומות נוספות. לא נדרשת לכך אנרגיה מנטאלית והסיפוק הוא מיידי. כאשר המשימות שלפניו דורשות כוחות נפשיים והתגמול מגיע רק מאוחר יותר, ההנאה ממה שהוא עושה איננה אוטומטית. כדי שהוא יתארגן בבוקר על פי תכנית קבועה או יתלהב מפעילויות שדורשות ריכוז ולמידה יש לחבר בין מרכז התגמול ובין אזורים של חשיבה גבוהה ומודעת. ליצור קשר בין הנאה ומאמץ, בין תענוג ושליטה עצמית. זה מסלול חדש שקשה לסלול.

קבלת החלטות והפיכתן לחלק ממי שאנחנו כמוה כשיפוץ כל מערכת החשמל. אם עמדנו בהחלטתנו במשך חודש ההסתברות שנצליח גם הלאה היא 50%. אם התמדנו כחצי שנה הסיכוי יעלה לכ 70%. דרושים לפחות "תשעה ירחי לידה" כדי שההישג יתבסס. בתקופה הזו התבניות במוח משתרשות ועימן המחויבות להתמיד גם אל מול עומס, עייפות, לחץ, שחיקה והתרגשות. בתום שנה (ולפעמים יותר) הארגון החדש במוח מתקבע והדפוס החדש הופך עמיד בפני תהפוכות הזמן.

שימוש במבצעים ופרסים דומה לשימוש בגלגלי עזר. הוא מסייע ללחוץ על כפתור המוטיבציה, לתת את הפופּש הראשון, אבל לא יוצר שינוי פנימי ומחויבות. חיזוק, כמו תפוח בדבש בראשית השנה, עוזר להתניע. אחר כך צריך להמשיך ולנסוע עוד שנה שלמה. את התפוח מחליף הפרגון, ההתלהבות והעידוד.

הסבירו לבנכם שהפרסים נועדו לתת הכרה למאמץ שהוא עושה ואתם מצפים שיתמיד במאמץ גם כשהם יפסקו. נהלו עימו שיחות מעקב ומוטיבציה מדי שבוע (בזמן שמיועד לכך ולא "על הדרך"). הימנעו מציניות ונדנוד . הם מחזקים התעלמות במקום למידה, מקשרים דרישה חדשה עם רגשות שליליים ומצמצמים מוטיבציה. אם הוא מבטא קושי תנו הכרה לרגשותיו אך הפרידו בין רגשות ומעשים. אל תתקפלו.

מי ייתן שתהיה לכולנו שנה של צמיחה אישית. שנצליח להחליט מה לשנות ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו. מי ייתן שתפתח לנו דרך חדשה, הבנה עמוקה ותמורה בראש השנה.




22.8.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

לקראת שנת הלימודים החדשה


באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'