עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

22.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

הבכי לא נגמר

הבת שלנו בוכה מכל דבר קטן. כשהיא מתחילה אני לא מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. זה מיד מפעיל אותי: אני מסביר לה שזה לא מתאים, שאי אפשר להבין אותה, אני מנסה להתעלם, אני מגיב בציניות וכעס או מוותר לה. אני רק רוצה שזה יפסק! חשבנו שהיא תגדל וזה יחלוף. למה זה לא עובר? הבכי קשה לכולנו. מה אפשר לעשות?

 למרבית ההורים קשה לשאת בכי. הבכי מפלח דרכו ישירות לליבם, מעורר תהייה באשר לסיבותיו ודחף להרגיעו ללא דחייה. בשנה הראשונה עלינו לנסות לתת לבכי מובן ולהקל על הפעוט כמיטב יכולתנו, אבל ככל שהילד גדל הוא זקוק שיניחו לו להתייפח לפרקי זמן קצרים ושיקבלו את הבכי גם בבת צחוק.

הדבר הכי דומה לבכי הוא... הצחוק. בכי וצחוק - מקורם מאזורים במוח שאחראים על ויסות רגשות. הבכי, כמו הצחוק, מופיע מראשית החיים, מתפתח וממלא תפקידים פסיכולוגיים חשובים לאורך החיים. שניהם משחררים משככי כאבים ונוגדי דיכאון טבעיים ויוצרים שינוים חיוביים בגוף ובנפש. הם מאפשרים פורקן רגשי, מביאים להקלה והשלמה, מנטרלים אלימות, מגנים מפני תוקפנות הזולת, משפרים יכולת עמידה בלחצים, ובעיקר - מהווים הזמנה לקשר וקרבה.


כאשר מבינים שבכי יקר לא פחות מצחוק, משחרר ממתח ומעודד התקשרות, יותר קל לקבלו בברכה. בבתים בהם לא מכירים בערכו של הבכי, נלחצים ממנו או רואים בו חולשה ומנסים לקטוע אותו, הילד מפנים את האכזבה או את הלחץ של ההורים. אל המצוקה שעוררה את הבכי מלכתחילה נוספת המצוקה שמעורר הבכי עצמו. כשהקושי עולה... הילד חושש לבכות... נלחץ... מנסה לעצור... הבכי חונק בגרון... ולבסוף פורץ החוצה ביתר עוצמה.
אם ההורה מוכן לשנות את המציאות ולהפר את הכללים בגלל דמעה על הלחי, בשלב כלשהו הבכי נהיה מניפולטיבי. בכי נהפך לתכסיסני רק כאשר הוא נשלט, מסתתרת מאחוריו מטרה וישנה הבנה לאי נחת שהוא גורם לזולת.

כאשר בתכם בוכה - פועה - מייללת, זו דרכה לשתף אחרים בסערת רגשותיה, ולחפש חיבוק מנחם. וזה מה שתציעו לה! שקפו לה את רגשותיה ("קרה משהו ואת נסערת", "זה טבעי לבכות"), הרגיעו אותה כדי שתרגיעו את עצמכם ("אולי את חוששת שלא תצליחי להירגע", "אל תדאגי, בסוף הבכי יעבור"). עודדו אותה, מבלי להטיף, להסביר מה קרה ("את מוכנה להסביר?", "אם לא עכשיו אז אולי אחר כך, כשתירגעי"). לא כדאי בגלל בכי לשנות את המציאות והכללים. אל תיבהלו מהבכי. תנו לו הזדמנות להתפרק עד סופו. אתם לא חייבים להיות לידה כל הזמן. חיזרו אליה מדי פעם והציעו לה עזרה וניחומים. ובלי לחץ!

אפילו לסיר לחץ נותנים את הזמן הדרוש עד שישתחררו כל האדים. זה נכון גם לגבי בכי של ילד. רק ככה נוכחים לדעת ש"הבכי עובר והצחוק חוזר". יהיה בסדר!
לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים".
על בכיינות והתבכיינות: ״בכיין שלי״, ״משגעת נפילים״

10 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אז שמעתם שבכינו על התעכבות הבלוג? זה מה שזרז אותו לבסוף?

אנונימי אמר/ה...

כשיש עוד אח קטן בבית, ולפעמים פוחדים שהבכי של הגדול יעיר את הקטן (או להפך)ודוחפים מוצץ מהר בשביל שיהיה שקט, אז הבכי נהיה מניפולטיבי...

אנונימי אמר/ה...

יש איזו דרך להתעדכן בתגובות בפוסטים השונים?
מידי פעם אני שמה לב לדברים מעניינים. אבל זה דורש חיפוש וניסיונות רבים.

Mלאכית.קום אמר/ה...

שלום,
אני עובדת במעון יום.
אחת מהילדות החדשות כבת שנתיים, וזו לה השנה הראשונה במסגרת.
הילדה מתחילת השנה לא מפסיקה כמעט לבכות. מלבד הקטיעות של החגים הילדה מגיעה ברצף למסגרת.
היא שהתה עד כניסתה למסגרת עם סבתא.
הילדה חכמה מאד, מתבטאת מילולית ואומרת כל היום שרוצה את אמא. גם הסבתא מעידה שכשלוקחת את הילדה מהמעון לאחר פרק זמן מסויים הילדה מתחילה לבכות ולבקש את אמא , על אף שיש בינהן קשר עמוק ורציף.
היא מסתובבת עם חפצי המעבר שלה והבקבוק שלה שבקושי שותה ממנו, ועיניה נפוחות מבכי.

הצוות משתמש בכל הכלים שציינת: משקף, מאפשר לבכות תוך התייחסות שאנו איתה, מרגיע באמצעות הצד התחושתי, מאפשר פעילויות שיותר מרגיעות אותה כמו ג'מבורי.... ועדיין הילדה בוכה חלק ניכר מאד מהיום, וניכר שמצוקתה רבה.

כמה זמן בכי של ילד שנקלט במסגרת הוא נורמטיבי, והאם יש עוד דברים שניתן לעשות כדי להקל על הילדה , וגם על הצוות שסובל ממצוקתה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

כל הזמן יש תגובות ותשובות חדשות בפוסטים השונים. אנחנו מודעות לעובדה שקשה לעקוב אחריהן.
אבל יש מה לעשות:
בסוף העמודה הימנית בבלוג יש אופציה שנקראת "הצטרף וקבל עידכונים" (או לרשומות או לתגובות) לחיצה על אחת האפשרויות פותחת שתי דרכי תקשורת, היותר ברורה ופשוטה לדעתי היא דרך גוגל. צריך פשוט לעקוב אחר ההוראות או לבקש ממישהו שמבין במחשבים (אם מסתבכים) .
אם את עדיין לא מסתדרת תישלחי לנו במייל בקשה ואני אחזיר לך מייל עם הוראות מפורטות.
המייל- gony@saray-levin.com

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

למלאכית
גם כמה ימים שבהם הילד בוכה חלק ניכר מהיום הם חוויה לא פשוטה לילד בן שנתיים. לאחר כמה ימים, כפי שכתבנו בבלוג , למצוקת הפרידה מצטרפת המצוקה והחשש מהבכי עצמו. מה העמדה של האמא? מה ההורים עושים בבית? גננות ומטפלות יכולות לעשות הרבה, אבל האמא חייבת להיות שותפה אקטיבית בהרגעה של געגועים לאמא. האם היתה פרידה מהאמא במהלך החופש או החגים (נסיעה לחופשה? לידה? ).
הכי חשוב להחזיר את האמא לתמונה. שתהיה יותר זמינה, שתתן הרבה מגע אוהב, שתעשה טקס פרידה בבוקר ותבטיח שתמיד חוזרים הביתה, שתשחק עם הילדה בבובות שנפרדות ונפגשות שוב בצהרים, שתשחק עם הילדה ב"הלו הלו..", שתידע את הילדה כל פעם שהיא הולכת ולא תעלם לה..ועוד.
בגן אתן יכולות לעשות אותו דבר.אפשר לתת לילדה תמונה של האם כחפץ מעבר. והכי חשוב לא לרגש אותה יותר מידי. לפעמים מרוב רצון להסיח את דעתם מציפים אותם בגרויים עודפים שאולי קוטעים את הבכי לרגע אבל הוא חוזר אחר כך ביתר שאת.
קיראו גם את הרשומות שעוסקות בפרידה ובכניסה למסגרת חדשה. הן יותר מתאימות . הציעו גם לאמא לקרוא.
נשמח אם תעדכנו אותנו. עכשיו גם אנחנו לא רגועים.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
כשהילד שלנו בוכה ממכה או נפילה הוא נרגע ברגע כשמתחיל עם האצבע לעשות 'נו נו' לרצפה או לכסא ולשאר המפגעים.
הילד המקסים הוא בן שנה ושבעה. זה מאוד מתוק וכיף לראות אותו נרגע. אבל משהו לא מרגיש לי עם זה חינוכי. רע לך, אתה מתחיל לחפש אשמים ולהוציא עליהם את הכעס. אז נכון שאת הפעם הראשונה בעוונותי עשיתי אני בחיפוש נואש אחר הרגעת הבכי [זה היה עוד לפני הבלוג]. אבל ההתלהבות וההתמדה בשיטה הם שלו.
האם כדאי להפסיק את זה או שבהתאם לגיל זו דרך לגיטימית להרגע?
אשמח מאוד לשמוע את דעתך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"בעוונותי"
תודה על שאלה מעוררת ענין ומחשבה. איתגרת אותנו ובקרוב ניכתוב על כך בהרחבה.
כשאת עושה משהו באופן ספונטאני, ובמיוחד אם יש לזה תוצאות חיוביות, לפני שאת מחפשת למה זה רע נסי להבין למה זה טוב. בגיל הרך ילדים מתבטאים דרך מחוות וגסטורות.זו דרכו של בנך להראות לך שהוא ניפגע ולהזמין אותך להכיר בכעס שלו. יתכן שדוקא בגלל שאת מסתיגת מכך הוא מתעקש להזמין אותך להשתתף בכעסו וכאבו שוב ושוב.
אל תדאגי. זה לא מה שיעשה ממנו מחפש אשמים. שתפי איתו פעולה, עשי נו נו נו לכיסא... ואחר כך את יכולה לעבור להרגעה ("לא נורא, זה תיכף יעבור.."), והפנית תשומת ליבו למשהו אחר. כמו הכאב והכעס גם הדפוס הזה יעבור ברגע שיהיו לו יותר מילים.
וחוץ מזה, אין שום עוון בלנסות ולטעות.

אנונימי אמר/ה...

בנינו בן ה5+ דעתני, עצמאי ומלא מרץ ועוצמה. נראה שהוא ממש נעלב לקבל את מרותינו. כשאנחנו עומדים על משהו הוא מתפרצף בזעם. הרבה פעמים הוא מתחיל עם תנאים. אם תרשי את זה אז אני בא להתרחץ. אם תתני לי את ההוא אני אתלבש.
אתמול בהבדלה הוא קצת הפריע והשתולל. הוא מאוד אוהב לשתות את היין בסוף. אמרנו לו שהשבוע הוא הפסיד.
לא יודעים אם נהגנו נכון או לא. ואולי זה מיותר העניין הוא שהוא לא הצליח לקבל את העונש. 'אני לא מדבר עם אבא ואמא'.
נתנו לו להירגע. חיבקנו וגם נתנו מנוחה. ניסנו להסיח דעת. כמובן שאמרנו שאנחנו ממשיכים לדבר איתו ולאהוב. אבל הוא בשלו. סיפרתי לו איך המורה העניש אותי כשהייתי ילד וכעסתי אבל זה עזר לי. הוא התקלח. שיתף פעולה יפה בסידור החדר. בחר ספר כמו כל לילה לסיפור והמשיך תוך כדי שיחות אגביות להצהיר על השתיקה.
אמו אמרה לו שזה יעבור וזה בסדר. הוא רצה לחבק ולתת נשיקה- אבל לא לדבר. אמרנו לו שאם בסוף יחליט שרוצה מותר להתחרט.
בלילה אני הרגשתי שהוא מגזים, בחום הסברתי לו שנעשה שולם. הוא סירב. אמרתי לו שאם לא נעשה שולם לא אוכל לקנות לו משחקים. הוא מאוד בכה עם זה. כאן נחלקנו בינינו.
אני חושב שצריך לדבר אליו גם בהפסדים כדי שירד מהעץ ואשתי חושבת הפוך.
אולי זה נשמע זבוב מפיל. אבל זה הוא ילד עם אופי וסיטואציות דומות בשאלות שהן מעלות קורות איתו. נשמח לשמוע כיוון,
שבוע טוב

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"נחלקנו"
(הורים לבין 5 שנחלקים בדעותיהם אם להעניש או לא ילד שהכריז על ברוגז)
ילדים מקבלים את מרותם של הוריהם בעיקר כשהם מבינים שהורה אוהב, רוצה את טובתם, נבון, יודע מה הוא עושה, ודורש את מה שהוא דורש לא מתוך חרדה/ צורך בשליטה או כל מיני סיבות אחרות לא ענייניות.
בגיל חמש ילדים מתמלאים תחושה של כוחות על ובטוחים שהם יכולים להפוך את ההיררכיה על פיה. או לפחות לנסות. ענישה, הפסדים, כמו גם מתן פרסים מסמנת להם שאנחנו יותר חזקים ובעלי שליטה על המשאבים אבל לא מוכיחה שאנחנו מדריכים טובים לחיים. נראה שכל מה שעשיתם כדי להראות לו שאתם אוהבים ושהדרישה שלכם היא לטובתו לא כל כך עזר כי זה קרה בזמן שהוא היה פגוע ונסגר. ואולי הוא פשוט ילד חכם ואם הוא כבר בודק את האופציה של לשתוק הוא רוצה לבדוק אותה עד הסוף. אני סבורה שלאחר "לילה של שינה על זה" (ולפעמים ממש רגע לפני שהם נרדמים) הוא היה מסיים את השתיקה ופותח דף חדש ומתקדם יותר בספר המשנה של חייו.
הנה הצעה/ פתרון שמשלב את שתי הגישות.
אל תפנו לענישה או שלילת הטבות והפסדים לפני שאתם רואים שהתנהגות מסוימת חוזרת על עצמה (מתפרע בהבדלה).אם זה קורה שוב עשו אתו שיחה מחוץ לאירוע והסבירו לו מראש מה יהיו תוצאות מעשיו בפעם הבאה שזה יקרה. הבהירו שמה שתעשו נובע מאהבה ורצון לעזור לו להתנהג יפה, וצרפו דוגמאות, כפי שעשיתם.
איך זה ניראה לך?

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות