יחסים חברתיים- במחשב או להשתלב

עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.

אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו? 

בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים  בעלי כוחות על.

יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים... בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.

מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.

כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח- בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".

אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.

קיראו גם פוסטים קודמים בנושא:

"הוא הרביץ לי" "מציקים לי" – על התמודדות עם יחסים חברתיים לא פשוטים והצקות.

"הכנה לכיתה א'"- על מעבר והסתגלות לכיתה א'.

"אתה לא מקשיב לי"- על השפעות מחשב וטלוויזיה.

"קבלת החלטות חדשות"- על הכנסה של שינוי בחיים. 

18 תגובות

מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה- פוסטים לכבוד יום כיפור

פוסטים מהעבר על בקשת סליחה ומה משמעות הסליחה. אין דבר יותר רלוונטי מזה לקראת יום כיפור.

כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.

משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?

רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!


ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. 


בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.


בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !

נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.

הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.

הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.

האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?

כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע ובהמשך ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.


עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!


נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.


חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.

8 תגובות

קבלת החלטות חדשות- תמורה בראש השנה

בראשית השנה קיבלנו יחד עם בננו מספר החלטות: שיתארגן בבוקר בכוחות עצמו, יאכל אוכל בריא, יקרא וישחק משחקי חשיבה. כדי לעודד אותו הבטחנו לו פרסים קטנים בסוף כל יום. בשבוע הראשון הוא שיתף פעולה. אבל ברגע שה"מבצע" מסתיים ולפעמים תוך כדי ה"מבצע", הוא מואס במה שהוחלט וחוזר לדפוסים הישנים. הוא אוהב את החיזוקים ומוכן להמשיך ולקבל אותם. הוא רק לא מתלהב מהתוכנית שצמודה להם. מה עושים כדי שהוא יתמיד בהחלטות שהוא מקבל? 

ראש השנה הוא חג נפלא. עם כניסת החג מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן ולא מפסיקים לחשוב... עד צאת החג. ישנם גם אלה שבראש השנה נוחתת עליהם ההבנה שכלום לא השתנה מהשנה שעברה. הם נכנסים להלם, נשארים חסרי מעש ולא יוצאים מההלם עד ראש השנה הבא. אחרים יתכננו תוכניות, יכנסו לזמן מה למצב תודעתי חדש, ואחרי כן יזנחו אותן. אבל גם אם התוכנית אינה יוצאת לפועל במלואה היא מבהירה שמספיק עם השאננות, שעוברים למתכונת חדשה, שמתייחסים לעניין ברצינות ומצפים לשינוי.

כדי להצליח ולהתמיד, במקום לעשות רק את מה שאוהבים צריך ללמוד לאהוב את מה שעושים. לבנכם פשוט וטבעי לעשות את מה שהוא מכיר ואוהב. כשהוא מחסל מנה גלידה או משתרע ספונטאנית מול הטלוויזיה נכנסת לפעולה מערכת התגמול במוח ומערכות קדומות נוספות. לא נדרשת לכך אנרגיה מנטאלית והסיפוק הוא מיידי. כאשר המשימות שלפניו דורשות כוחות נפשיים והתגמול מגיע רק מאוחר יותר, ההנאה ממה שהוא עושה איננה אוטומטית. כדי שהוא יתארגן בבוקר על פי תכנית קבועה או יתלהב מפעילויות שדורשות ריכוז ולמידה יש לחבר בין מרכז התגמול ובין אזורים של חשיבה גבוהה ומודעת. ליצור קשר בין הנאה ומאמץ, בין תענוג ושליטה עצמית. זה מסלול חדש שקשה לסלול.

קבלת החלטות והפיכתן לחלק ממי שאנחנו כמוה כשיפוץ כל מערכת החשמל. אם עמדנו בהחלטתנו במשך חודש ההסתברות שנצליח גם הלאה היא 50%. אם התמדנו כחצי שנה הסיכוי יעלה לכ 70%. דרושים לפחות "תשעה ירחי לידה" כדי שההישג יתבסס. בתקופה הזו התבניות במוח משתרשות ועימן המחויבות להתמיד גם אל מול עומס, עייפות, לחץ, שחיקה והתרגשות. בתום שנה (ולפעמים יותר) הארגון החדש במוח מתקבע והדפוס החדש הופך עמיד בפני תהפוכות הזמן.

שימוש במבצעים ופרסים דומה לשימוש בגלגלי עזר. הוא מסייע ללחוץ על כפתור המוטיבציה, לתת את הפופּש הראשון, אבל לא יוצר שינוי פנימי ומחויבות. חיזוק, כמו תפוח בדבש בראשית השנה, עוזר להתניע. אחר כך צריך להמשיך ולנסוע עוד שנה שלמה. את התפוח מחליף הפרגון, ההתלהבות והעידוד.

הסבירו לבנכם שהפרסים נועדו לתת הכרה למאמץ שהוא עושה ואתם מצפים שיתמיד במאמץ גם כשהם יפסקו. נהלו עימו שיחות מעקב ומוטיבציה מדי שבוע (בזמן שמיועד לכך ולא "על הדרך"). הימנעו מציניות ונדנוד . הם מחזקים התעלמות במקום למידה, מקשרים דרישה חדשה עם רגשות שליליים ומצמצמים מוטיבציה. אם הוא מבטא קושי תנו הכרה לרגשותיו אך הפרידו בין רגשות ומעשים. אל תתקפלו.

מי ייתן שתהיה לכולנו שנה של צמיחה אישית. שנצליח להחליט מה לשנות ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו. מי ייתן שתפתח לנו דרך חדשה, הבנה עמוקה ותמורה בראש השנה.

באותו נושא קראו: "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

5 תגובות

לקראת שנת הלימודים החדשה

באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

• על בחירת מסגרת גנית מתאימה וההבדל שבין לחץ לאתגר, ראה: "לקראת השנה הבאה"
•  על הקושי שבמעבר למסגרת חינוכית חדשה וכיצד להקל על ההסתגלות, ראה: "אני בראש השנה", "את מי אני אוהבת?"
• כיצד לזהות קשיי פרידה ואיך להגיב אליהם ולהרגיע אותם, קראו את: "עוד לא די", "בסוף תמיד חוזרים לגן", "לחזור הביתה".
• מה קורה להרגלים בחופש וכיצד להתמודד עם שיעורי בית, שווה להציץ ב: "הרגל זה הרגל", "לעשות רק מה שבא לי".
• על קשיי קשב וריכוז נכתב ב "אתה לא מקשיב לי".

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'

4 תגובות

פעם כן... פעם לא...

קוראים יקרים.
החלטנו לשדרג את הבלוג ולכן לתקופת החופש נגיע "פעם כן" ו"פעם לא". זאת אומרת שאנחנו עדיין כאן כדי לענות על שאלות כל הזמן אבל נפרסם פוסט חדש פעם בשבועיים.
בין השאר השדרוג הולך לכלול גם את האפשרות לקרא את הבלוג באנגלית.
אנחנו מאד נשמח לקבל כל בקשה, הצעה, הארה או הערה וכל ביקורת ממכם בכדי שנוכל ליישם בבלוג החדש.

אנחנו מבינים שיש אנשים שכותבים שאלות והן לא מגיעות אלינו.
אחרי שרשמתם את התגובה צריך ללחוץ על כפתור "פרסם תגובה". לצערנו לפעמים צריך ללחוץ יותר מפעם אחת בכדי שהתגובה אכן תפורסם. חכו עד שאתם רואים את התגובה רשומה בתוך רשימת התגובות.
אנחנו מבטיחות שזה ישתפר יחד עם מבצע השדרוגים.

בכל מקרה, תמיד אפשר לכתוב לנו למייל: gony@saray-levin.com 

תודה מראש,
שרי וגוני.

3 תגובות

מה זה בן, מה זה בת.

בגן שלי, בו אני עובדת, אחד הבנים כרוך אחר הבנות ומזדהה איתן. אולי יותר מדי. הוא מצייר כמוהן דמויות נשיות ולבבות, מעדיף לשחק בפינת הבובות בתפקידים נשיים ולפעמים מבקש שיפנו אליו ויקראו לו בשם של בת. אימו ספרה שבבית הוא מרבה להתחפש, עונד תכשיטים ושם על ראשו מטפחות כאילו יש לו שיער ארוך. לאחרונה הוא ביקש להגיע לגן מחופש לילדה. האם לאפשר לו? אינני רוצה לדכא אותו אבל זה לא מקובל וגם מעורר מבוכה ולעג של ילדים אחרים.

נטייה מינית וזהות מגדרית אינם היינו הך. העדפה להראות, לדבר ולשחק כמו בנות אינם סימן לנטייה מינית אלא לדילמה מגדרית: מה אוהבים יותר - דברים שאופייניים לבנים או כאלה שאופייניים לבנות. למזלנו שיגיונות ילדות אינם נבואות שמגשימות את עצמן.אלמלא כן הבנות היו גדלות להיות "פרינססות" והבנים נהגי משאית זבל.

להתלבטות סיבות שונות: אולי בנות מסתוריות ומרתקות אותו (איך לא!). האביזרים שלהן זוהרים, מסולסלים, עוצרי נשימה, והדרך הפשוטה ביותר להבין "איך זה מרגיש" היא לנסות. ישנם כאלה שבשלב הזה של חייהם נרתעים מתחרותיות ותוקפנות שאופייניים יותר למשחקי הבנים.אחרים מגלים את השונות בינם לבין אמא ומתחפשים לבת כדרך להכחיש אותה. הם היו רוצים להתחתן עם אמא או לפחות להיות כמוה (נדמה להם שזה אפשרי!). הפנטזיה להיות כמו אמא מגינה עליהם מפני חרדת הפרידה.

גנטיקה והורמונים קובעים את הרגשות, ההתנהגות והזהות שלנו. אבל גם ההיפך נכון. להתנהגות מגדרית השפעה על ההורמונים ועל תהליכים ביוכימיים במוח. בילדות, משחק עם בני אותו המין מהווה אימון מוחי חשוב. בעת המשחק מופרשים הורמונים שנקלטים ומפעילים אזורים במוח שאופייניים יותר לבני אותו מין. הבשלה של אזורים אלו מחזקת זהות מגדרית. בהתבגרות מצטרפים גורמים נוספים למשוואה שקובעים את ההעדפה המינית והרומנטית. לחינוך ולאופן הגידול השפעה רבה על הזהות המגדרית והשפעה חלקית על הנטייה המינית. בגיל הרך מתפתחת ההבחנה הראשונית, מבחינה ביאולוגית, בין בנים ובנות. בהמשך, הילד בורר לעצמו איזה דפוסים מגדריים (הופעה, עיסוקים, תכונות, תחומי עניין) הוא רוצה לאמץ לעצמו. ההבנה שניתן לבחור מאפיינים מגוונים, בהתאמה ולא בהתאמה למין הביאולוגי, מרגיעה.

הבחיני בין מתן הכרה לרצון הנפרד של הילד לבין כניעה מוחלטת לרצון הזה. משחק משותף עם בנות והתנסות בהחלפת זהות במשחק הם מענה מספק לכמיהות ולתמיהות של הילד. בזמנים אחרים דווקא עידוד להתנהגות מגדרית הולמת יכול להרגיע קונפליקטים, לחשוף את הילד להתנסויות רב גוניות כדי שבעתיד יבחר את העדפותיו מתוך רפרטואר נרחב של אפשרויות.

הסבירי לאימו שבבית הילד רשאי להתלבש כאוות נפשו אבל בגן זה לא נהוג ועלול להפריע לילדים אחרים שדוחים התנהגות כזו (לא ממניעים הומופובים אלא מתוך צורך להגדיר ולשמור על הזהות של עצמם). עודדי את הילד לקחת חלק בפעילויות עם בנים. הוא לא חייב לקלל, ללכת מכות, ללגום בירה או לספר בדיחות גסות אבל כדורגל, תופסת ומשחקי בניה והרכבה יכולים להיות מקור להנאה.

בגנך עוד ילדים שסבורים (ובטעות!) שזהות מינית נקבעת על פי התנהגות או מראה (מי שחזק הוא בן. מי שבוכה היא בת. עובדה!). הסברה מתאימה יכולה למתן פנטזיות, להרגיע חרדות, ולהגביר סובלנות.

מי שנולד בן נשאר בן ומי שנולדה בת תישאר בת. או בקיצור - הגודל כן קובע. לפחות עד ההתבגרות ועד שהנטיה המינית הסופית תתבהר.

על הרצון להתחפש למין השני אצל בנות ראו "מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות"
על בגדים כדרך לביטוי עצמי והגדרה של זהות נפרדת קראו "בגדי המלך החדשים", "מה לבחור"
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן" 

22 תגובות

ראיתי את פרעה

אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?

הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?

כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן...

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן"

על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".

על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".

על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

3 תגובות

משפחה שכזאת

ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את היד של בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק על הפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור. מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?

דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.
- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

5 תגובות