עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

24.1.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

אני לא יודע

הבן שלנו עלה לכיתה א'. בעבר הוא נמנע מציור ויצירה בטענה שאינו יודע לצייר ומה שהוא עושה יוצא לא טוב. השנה הוא אומר "אני לא יודע" על כל דבר, גם כשהוא כן יודע. הוא חושש לעשות משהו לא נכון. אם הוא לא מבין משהו הוא נכנס לפאניקה ונבהל מכל טעות. מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך כדאי להגיב?
 פתגם ישן טוען: "יודע שיודע / אינו יודע שיודע / אינו יודע שאינו יודע / יודע שאינו יודע - עדיף! ". מבין כל הכשלים התודעתיים המצב שבו אנו מודעים לחוסר הידיעה שלנו עדיף. ילדים קטנים כלל אינם מודעים למה שהם אינם יודעים. כל מה שהם עושים מצליח להם- מצליח לעורר התפעלות ועיניים בורקות אצל הזולת. הם משרבטים לתומם קו, כתם, נקודה. חוקרים ומגלים את מעשה ידיהם ומושיטים לאמא בגאווה: "עשיתי לך הפתעה!".

עם ההתפתחות באה ההתפקחות: במקום לעסוק בחקירה והתנסות הם מכוונים עצמם לתוצרים מסוימים. הם יודעים איך צריך להראות עיגול אבל זה דומה יותר לאבטיח שהתרסק. הם ניסו לצייר בית אבל הבית כאילו גדל והנייר התכווץ. הם מביאים לאמא ציור והיא מתפעלת: "איזה נמלה חמודה", - "אבל אני ציירתי איש". ההתפקחות הכרחית. עד שאתה לא יודע, אתה לא יודע. מי שחושב שהוא יודע הכל לא מבין מה המשמעות של "לדעת".


עם ההתפקחות באה ההסתבכות: התובנה שהם לא יודעים נוחתת עליהם כמו "בועת הצלחה" שהתנפצה. אינפלציה של האגו. לפעמים הבועה נוצרת בגלל עודף התפעלות מהמעלות יוצאות הדופן של הזאטוט. לעיתים פחות מדי התפעלות ויותר מדי ביקורת (של מבוגר, אח או חבר) מביאים למשבר.
דפוסים המנעותיים - התרחקות ממשהו שגורם להרגיש לא בנוח - משמרים את הרתיעה מלחזור ולהתנסות.

החשש של בנכם שהוא לא ידע לענות על הציפיות מכניס אותו לאי שקט. הוא אומר מהר "לא יודע" כדי להרחיק עצמו מהתחושה הזו. בכיתה א', לראשונה בחייו הוא נחשף בחוסר הידיעה שלו לעיני אחרים, מתקנים אותו ומשווים אותו לאחרים. החשש להיכשל גובר. מה שמשמר את המשבר זו התפיסה המוטעית שהכישלון חייב להמשך, שהוא אינו ניתן לפתרון. מבחינתו, או שהוא חכם או שהוא טיפש. חכמים מצליחים מיד וטיפשים נכשלים לעד. עובדה!

"בשביל כבוד צריך לעבוד". וגם ההפך נכון. כבדו את בנכם כאשר הוא מתאמץ. עודדו אותו לשוב ולנסות, לשוב ולנסות... שבחו אותו על התהליך שהוא עושה ולא על התוצאה. הסבירו לו שאנחנו לא אמורים לדעת. אנחנו אמורים לנסות, להיכשל, לטעות, להתבלבל... ומפעם לפעם להצליח יותר ("מנסים מנסים- ובסוף מצליחים"),. כוונו אותו להתמקד באתגר ולא בתוצר. האתגר אינו לדעת מיד ובקלות אלא מיום ליום לדעת יותר ממה שידעתי אתמול ("היינו רוצים שזה יהיה מהר ובקלות אבל העיקר שזה לאט ובטוח"). (ראה גם רשומה קודמת: להרגיש מיוחד).

"בועת הצלחה", להבדיל מבועת נדל"ן או בועת היי-טק, מתפוצצת לא בגלל שהלכנו צעד אחד רחוק מדי אלא בגלל שהלכנו צעד אחד קדימה. התעודדו כדי שתוכלו לעודד. המשבר זמני בלבד. 

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", " קשה לי".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על השפעה של התעודה על תפיסה עצמית "קבלת תעודה"

20 comments:

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

מתוך תכתובת ישנה:
שלום וברכה,
ביחס לדימוי עצמי רציתי לשאול על ביתי בת ה-5, היא מציירת ציורים ואומרת "איזה מגעיל" הרבה דברים שעושה אומרת "זה לא יפה" "איזה מכוער" ואפילו מסתכלת במראה וחושבת שהיא מכוערת. דיברתי איתה שאם דברים לא בדיוק כמו שרצינו זה לא נהיה מכוער... וכן אני אומרת שבעיני זה מוצא חן וחבל לי שהיא לא מרוצה. רציתי לשמוע ממך עוד קצת...
ואני לא מתאפקת לגמור בלי לומר שאני נהנית מהקומיקסים היפים והחכמים בצורה לא רגילה.
תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

המשך תכתובת ישנה (תשובה):
לאנונימית שלום
להתבטאויות של בתך יכולים להיות הסברים שונים.בגיל הזה ילדים נעשים מודעים לכך שלאחרים יש מחשבות ודעות על מה שהם מצירים ואיך שהם ניראים, וזה די מטלטל לגלות! יתכן שהיא מקצינה את תגובותיה כדי להזמין אותך להסביר שלפעמים זה יוצא כמו שרצינו ולפעמים לא,העיקר שמפעם לפעם זה יותר דומה למה שרצינו.וגם שיהיו ילדים שיגידו שזה יפה וכאלה שיגידו שלא, אבל העיקר שהיא תהנה לצייר. האם יש מישהו בסביבה שמרבה לבטל או להעביר ביקורת?
עוד נרחיב בנושאים אלו בעתיד

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

מתוך תכתובת ישנה (שאלה):
שלום גוני,
אני גננת בגן חובה. אחת הילדות בגן בכל הזדמנות אומרת שהיא לא יודעת. לצייר, לעשות איזו עבודה. אני לא יודעת!
איך אני אמורה להגיב ואיך להבין את זה?
תודה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

מתוך תכתובת ישנה (תשובה):
ל"אמורה להגיב"
בגיל צעיר ילדים משרבטים, מנסים לראות מה יצא להם, או שמקשקשים ואחר כך מחליטים מה יצא. בגיל גן ילדים מתחילים להתכוון לתוצר מסוים ומאוכזבים כשזה לא יוצא. הם עדיין לא מבינים שאנחנו לא אמורים לדעת לצייר ,אלא לנסות ולטעות, לעשות ולהתבלבל והעיקר שמפעם לפעם מצליחים קצת יותר.
הזמינו אותה לצייר יחד איתכם. הרגיעו אותה שהיא לא אמורה לדעת אלא רק לנסות. שננו לה "מנסים מנסים ובסוף... מצליחים". השתעשעו יחד עם כלי הציור. שבחו אותה על ההעזה והיוזמה ולא על התוצר. ובלי לחץ.
ישנו ספר מקסים ששמו "הנקודה" (נדמה לי) שכדאי להקריא לילדי הגן.
וגם אתם, נסו והצליחו!

אנונימי אמר/ה...

גם אצל הבת שלי (3 וחצי) זה בהחלט עניין רגיש בכמה נושאים כבר זמן רב. אם היא מבינה שלא הצליחה מיד, וצריך להתאמץ כדי ללמוד, או שיש מישהו שעושה יותר טוב ממנה - היא נמנעת. למשל מנסיון לרכב על אופניים, או לצייר. (היא כבר ציירה ציור מקסים של משפחה בנוכחות הגננת ומיד אחר כך חזרה לשירבוטים). אני מנסה להניח לה בעניין , ולפעמים חוזר לה החשק לנסות אחרי כמה חודשים. אני גם מנסה להנות איתה מדברים דומים אך קלים יותר ומהנים לא פחות - כמו ציור בצבעי מאכל על נייר מגבת..(שהפך ביוזמתה לשלט "ברוכים הבאים" של הבית שלנו). פעם אחת כשקצת יותר לחצתי היא הסכימה לצייר סוכריות על מקל..אבל אני לא אוהבת ללחוץ..ולא יודעת ממש מה לעשות. מקווה שהסבלנות,ההסברים לגבי תהליכי הלמידה והחיקוי של חברים בגן יעשו את שלהם. בכל אופן, אתמול היא ביקשה שאצייר לה, ואני, שבדרך כלל לא מסכימה לצייר עבורה (כי זה רק גורם לה להשוואה ותסכול לדעתי) - הסכמתי. היא ביקשה ממני לצייר דברים מדוייקים שקשורים למשפחה שלנו - את עצמה בבטן עושה טוק-טוק (אני בהריון),ואת העגלה האהובה שלה מהעבר עם רצועות הקשירה ("שאת קושרת כדי שאני לא אפול..") את אבא בחדר כושר, את הבית שלנו כשאני והיא בתוכו...הביעה כל כך הרבה בציור הזה דרכי..אשמח לקרוא עוד רעיונות איך לעודד להתמודד.. היא כן אוהבת לראות את קלסר הציורים שלה ולתייק בו, ואני מראה לה מדי פעם את השינויים שחלו בציוריה.

נעמה אמר/ה...

בעניין אחר,

בני בן ה 7.5 נמצא בתקופת ה" לא להקשיב לאבא ואמא" זה קורה מדי פעם ואחר כך חולף. בתקופה כזאת אין דבר שצריך לעשותו (מקלחת, אוכל, שעורי בית, להיכנס לאוטו וכיו"ב) שאינו כרוך בויכוחים ובמליון תזכורות ואיומים... (כן, אני יודעת שזה לא בסדר)
שאלתי אותו היום למה הוא לא מקשיב? דבר ראשון- האשים את הריטלין, דבר שני- אחרי שביקשתי ממנו לחשוב האם יש דבר נוסף הוא ענה לי: "זה פשוט... לפעמים אני חושב ואז אני חושב משהו אחר ואז אני חושב משהו אחר חזק מאוד, שני דברים ביחד,ופשוט, זה מגיע אלי בלי שאני רוצה"

למה הוא מתכוון?

נעמה

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מנסה להנות"
הרעיון של קלסר ציורים שמדפדפים בו מידי פעם נחמד. וגם מוצא חן בעיני שאת מניחה לה, מנסה להנות. אלו רגעים יקרים.
ההבחנה בין ציור כמכשיר לשיחה והבעה ומשחק משותף לבין ציור כדרך ביטוי עצמאית ,נכונה בעיני. תארי לך שהיינו חוששים לדבר אל הילדים שלנו שמא ישוו בינם לביננו ויהיו מתוסכלים. היה מענג לקרוא על התיקשורת היפה בינכן. אם את רוצה לצמצם את התיסכול (אם כי לא ניראה לי שהיא מתוסכלת) ספרי לה שגם כשאת היית בגילה אולי ביקשת מאמא לצייר לך, עד שמיום ליום למדת. ילדים שמחים לשמוע על הדמיון בינם לבין הוריהם.
לגבי התפתחות הציור: יש ילדים שלומדים בדרך של ניסוי וטעיה. משרבטים בספונטאניות ובהדרגה עוברים לציור מתוכנן. אחרים פחות טובים באילתור ונעזרים בהנחיות מילוליות ותבניות חוזרות. הם לומדים לצייר פנים בעזרת הדקלום "חיריק חיריק וו פתוח, קו-קווים וסיר נפוח... המללה של תהליך הציור מחברת בין ימין ושמאל במוח עוזרת לפרק את מה שרוצים לפרטים ולחבר חזרה לשלם.
המשיכי להנות ממערכת היחסים המופלאה שבינכן. אין כמו רגשות חיוביים לטפח יצירתיות. וספרי לנו עוד רעיונות מענינים שלך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לנעמה
ממש מענין למה בנך מתכוון.
לפני שאני מנסה לשבור את ראשי ולשלוף את ניסיוני נסי שוב למצוא זמן ולשאול אותו למה הוא מתכוון. עשי זאת יותר מפעם אחת. עצם הצגת השאלה מפנה אותו לחפש מילים להסביר משהו שהוא חווה ועוד לא יודע לנסח לעצמו ולך.
כתבי לנו וניראה אם נצליח לפענח את הראש שלו.

נעמה אמר/ה...

תודה גוני. אני מקווה שהראש עדיין מעולה :-)

היום אמר לי:
"לפעמים כל כך חם לי שאני ממש משתגע. זה מתגבר ומתגבר ומתגבר.. ואני פשוט לא יכול יותר..."

כנראה שהוא חש תחושות שאין להן שם.. ואני צריכה לעזור לו. אמשיך לשאול אותו, כפי שהצעת. מקווה לתובנות.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

לנעמה
כמה קשה לנו לתת שם לתחושות.
כמה קשה לתת שם לתחושות שאין להם שם, ועוד של מישהו אחר.
מה שעוזר, לפעמים, זה לאסוף עוד ועוד תגובות והסברים של הילד, לנסות לחפש בהן מכנה משותף, לנסות לקשר אותן עם המצב המסויים שעליו הילד דיווח. לדוגמא: בנך מספר על כך שהוא לא מקשיב לכם כאשר יש משהו אחר שהוא חושב עליו והולך ומתגבר ותופס את כל תשומת הלב שלו עד שהוא משתלט עליו והוא לא יכול להקשיב לכם. לפעמים זה יכול להיות תאור של לחץ מתגבר. לפעמים זה יכול להיות תוכן פנימי שמושך את תשומת הלב לעולם פנימי במקום לדרישות חיצוניות. האם הוא שוקע במשחק דמיוני עד שזה משתלט עליו? האם הוא צופה בטלויזיה ואחר כך משחזר מה שראה ומתנתק מהדרישות סביבו? האם יש לו דאגות שמטרידות אותו?
הברור הזה חשוב כי הוא מלמד את הילד ליצג את עצמו, להסביר את עצמו ולבקש עזרה כשצריך (כולל עזרה בהגבלה של גלישה לעולם פנימי וצפיה במסכים).
נראה לי שהראש שלך מעולה. אני בטוחה שתצליחי לפענח מה קורה.
בבקשה שתפי אותנו כי גם הסקרנות שלי מתגברת, מתגברת, ועוד יותר מתגברת.

אנונימי אמר/ה...

שלום רב ,

יש לי שאלה לגבי ילדה בת 8

שלצערינו נולדה בלי יד ,ויש לה יד תותבת מפלסטיק ,כמו יד של בובה .

היא התפתחה מצוין עם בטחון,מסתדרת בכוחות עצמה,מצטיינת בלימודים,

הולכת לחוגים ומקובלת בחברה אין לה בעיה עם היד עם חברות משפחה מורות אנשים מוכרים ,

היא אפילו כשבאות חברות יכולה להוריד את היד ולשים על השידה כשהן רואות ,

היא מדברת על כך חופשי ברמה הטכנית אני יכולה ,לא יכולה ,תנקי לי את היד , וכ"ו

אך אף פעם לא מביעה כעס או תסכול מהמצב , אולי כיון שטכנית היא ילדה מאוד מוצלחת ומסתדרת.{,אפילו מנגנת}



אך אני לא בדיוק יודעת מה החוויה הפנימית שלה .



לאחרונה היו כמה ארועים שמתחילים להדאיג אותי אני מבינה שהיא גדלה ומכירה יותר בשונות,, וחשוב לי לשמוע את דעתך ,

קניתי לה שמלה לארוע ובחנות תוך מדידה היא כל הזמן הסתירה את היד מהמוכרת , שתקתי לא התייחסתי .

בחתונה משפחתית השבוע היא לא הסכימה בשום אופן להוריד את המעיל ושמה את 2 הידיים בכיסים ,

ישבה בצד בלי מצב רוח ואמרה שלא מרגישה טוב לא הסכימה לרקוד {עד עכשו זה לא קרה]

רק בסוף הסכימה לרגע לרקוד עם האחיות שלה נראה לי כדי לרצות אותנו .,

אני מרגישה שצריך לדבר איתה לומר משהו אבל מה?

מחכה לתשובתך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"צריך לדבר"
(כיצד לדבר עם ילדה בת 8 עם יד תותבת).
השלמה וקבלה של עצמנו עם נכות היא אף פעם לא דבר פשוט או חד פעמי. עם כל שלב בהתפתחות יש צורך להבין, לקבל ולהתמודד עם שאלות חדשות שנובעות מן המצב. עד כה הצלחתם להתמודד יפה ולהעביר לבתכם מסר ששזה הבדל טכני שלא צריך להפריע לה בכל מה שהיא עושה או עם חברות. זה לא בושה ולא אשמה, ואין מה להסתיר. אבל בגיל 8 ילדים מתחילים להתבונן באחרים ולחשוב על מה שהם חושבים. הם מתחילים לתהות מה הדימוי שלהם בעיני אחרים ולהפנים נקודות מבט וזויות ראיה של בני הגיל ולא רק של ההורים. זו המשמעות של לגדול ולצאת לעולם.
עד כה בתכם, כמוכם, סברה שעדיף לא לדבר על זה, וכניראה זה "עבד" די טוב. עכשיו זה לא מספיק. חשוב שהיא תדע לזהות מה הרגשות שעולים בה, שתצליח לדבר על זה עם אנשים קרובים, שתאמין שגם רגש כואב או מביך נירגע ועובר ומתחלף ברגש אחר. ובעיקר שתדע שאבא ואמא לא נבהלים מרגשות קשים, יודעים להקשיב להם, להכיר בהם ולעזור להתמודד איתם.
כאשר את שמה לב שבתך נמנעת ממשהו בגלל היד, מסתירה או מתבישת חבקי אותה, עודדי אותה לקחת חלק במה שקורה. אחר כך, בהזדמנות מתאימה הזמיני אותה לשוחח על כך. את חושבת שהיא לא רוצה לדבר. יש סיכוי שגם היא חושבת שלא נוח לכם לדבר על זה. כשכל אחד מחכה שהשני יתחיל לדבר נוצר קצר בתקשורת.
מדבריך נישמע שלילדה יש כוחות ורצון ואומץ. היא, בודאי, ספגה את זה גם ממך. אם האומץ והמילים לא מספיקים לך, כיום, אל תהססי לפנות ליעוץ ולהעזר.

אנונימי אמר/ה...

רציתי לשאול, גוני:
עוד מעט מתקרבת חופשת הפסח.
אני אצטרך למצוא פיתרון לבני בן השנתיים וחודשיים. הוא בגן פרטי עם חופשות תואמות גנים של משרד החינוך.
יש באזורינו קיטנות. אני די מסופקת האם הן מתאימות? מה עלי לבדוק במחשבה על קיטנה לשבוע, שבוע וחצי? האם זה בסדר ולא מזיק לתת לילד בכזה גיל להסתגל לקיטנה ולא מבלבל את עולמו הרגשי?
הילד חברותי ושמח. אבל אני בהחלט רואה בסיטואציות חברתיות חדשות שהן דורשות ממנו אנרגיה ומאמץ. זה יכול להתבטא בדקות ראשונות של ביישנות. בחשש מילדים חזקים או במאבק על שלו. בקיצור, בקיום החברתי. האם זה תואם גיל לתת לו להתמודד עם מצב חדש וזמני כזה.
תאמיני לי גוני, אם תגידי שלא, אעשה הרבה מאמץ אבל רווחתו הנפשית שווה לי פי כמה. וללא ספק אני רוצה לעשות מה שטוב לו לפני הכל.
אמא מוטרדת.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אמא מוטרדת"
(האם לשלוח ילד בן שנתיים וקצת לקיטנת פסח).
השינוי מגן לקיטנה בגיל הרך הוא די מבלבל, ועם זאת לפעמים הכרחי. כפי שכתבנו בפוסט על בחירת גנים (באוגוסט - "לקראת שנה הבאה" ) חשוב לחפש מסגרת שיהיו בה מעט גורמי סטרס: מעט ילדים, מעט רעש וצפיפות, סביבה מוכרת וילדים מוכרים, בלי אלימות, גננת חמה ומרגיעה וכו. עדיף לקצר את השהות ליום קצר ולהיות זמינים, במידה ויהיה לילד קשה והוא יצטרך שיעזרו לו בפרידה.
כמו הרבה דברים בחיים של ילדים קטנים - מצד אחד זה קשה, מצד שני זה יכול לההפך לחויה מצמחת ומאתגרת. קיראי את הפוסט והתגובות אליו. ואחר כך התחברי לתחושות הבטן שלך.
אני אולי מכירה מאות ילדים, אבל את מכירה את בנך הכי טוב מכולם!

אנונימי אמר/ה...

גוני שלום ,

תודה על התשובה בקשר לבתנו עם היד התותבת .

אודה לך אם תוכלי לכוון אותי מה לומר לה במקרים בהם היא מסתירה את היד .

למשל כשנכנסים לחנות לקנות לה נעלים או משקפים היא מיד מסתירה את היד ,

או כשאומרת שלא רוצה לרקוד כדי לא לתת יד לזרים. האם ללחוץ או להרפות .

ובעיקר מה המילים המתאימות לומר לה .

תודה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"צריך לדבר"
(הורים לילדה בת 8 עם יד תותבת).
כפי שכתבתי לכם בעבר, אני ממליצה לכם לפנות ליעוץ . הקושי לדבר עם הילדה נובע ממבוכה, מאי ידיעה מה לומר אבל אולי גם מצער, מחשש להכאיב לה ולכם, מקושי להשלים.
לצערי, הבלוג אינו יכול להחליף יעוץ מקצועי.
בכל זאת אוסיף כמה מילים שאולי יסיעו לכם.
אם אתם עומדים לצאת לקניות ואת מניחה שהבת תהיה במבוכה ותסתיר את היד, דברי איתה לפני שזה קורה. אמרי לה שבנוכחות אנשים שהיא לא מכירה היא יותר מתבישת. אנשים שהיא מכירה היא יודעת שאוהבים אותה ומעריכים אותה, אבל במצבים חדשים היא חוששת שמא יצחקו או ילעגו לה. נסו לחשוב יחד איתה מה יעזור לה להיות פחות נבוכה ודרוכה. הסבירו לה שאם היא תרגיש ש"זה לא בושה ולא אשמה" גם אחרים יחשבו ככה. היו סבלנים. לוקח זמן להאמין בזה ולהפנים את זה. גם לכם. במקום ללחוץ הציעו לה לרקוד יחד איתה. קירבה של הורים אוהבים ומעודדים שאינם מתבישים בבתם מגרשת את המבוכה הכי מהר.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני,
שלום רב.
הייתי שמחה מאוד לקבל ממך עזרה בתייוך מצב.
בני בן השנה ו11 חודש הולך לפעוטון.
הגננת מחתנת ולכן ליומיים עבר הגן לחסות אישה נחמדה וחמה שמטפלת בשני ילדים.
הכנתי אותו לכך. מחר נלך לגן נחמה. מנינו את כל הילדים שיבואו. גם קבלת שבת תהיה בגן נחמה ואחר כך נחזור לגן מיכל.
כשהבאתי אותו הוא הביא חשש אבל די מהר נכנס באיפוק רב.
הגננת אמרה לי שהוא היה בסדר גמור. לטעמי אל נעים לה לספר שהילד הרגיש לא בנוח. כאליו ז ואשמתה.
כשלקחתי אותו הוא שוב היה עם פרצוף קשוח ומאופק.
איך אני יכולה לעזור לו לעבור את זה יותר טוב? באופן כללי הילד מתקשר מקסים. שמח, פעיל, סקרן ויוצר קשרים.
במיוחד שיתכן וגם שבוע הבא ילך הילד לשם יום נוסף עם לכ ילדי הגן.
אם תא חושבת שזה ממש הסדר גרוע אני מוכנה להישאר איתו בבית. עדיף לי מלהכביד על עולמו ולבלבל אותו.
מחכה לתשובה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אני מוכנה"
(שינויים במסגרת הגן של ילד בן שנתיים)
את מתארת ילד סקרן ותיקשורתי, גננת חמה ונחמדה ואמא ערנית לרגשות של בנה. אם הכל טוב מדוע את מביעה חשש?
ילדים בגיל שנתיים מסוגלים להתמודד עם שינויים מהסוג שתיארת בלי שזה יזיק להם. אולי הוא מרגיש פחות בנוח. אולי הוא קצת סגור. אבל אם הוא ניפרד בלי דרמות, פוגש אותך בחזרה גם כן בלי דרמות, אל תהיי כל כך מוטרדת.
אם את רוצה לעזור לו עשי טקס פרידה, כמו שעשית, שבו את מסבירה לו מה קורה. אם הוא נישאר שם יום ארוך את יכולה להקדים קצת לקחת אותו. ואחר הצהרים הישארו בבית יחד איתו, בלי יותר מידי שינויים ועם הרבה אהבה.
תראי שהוא יתרגל לשינוי יותר מהר ממך.

linda williams אמר/ה...

הילדה שלי לפני כמה זמן קרעה לאחותה את הבובה של דורה באיזה אקט של השתוללות. הקטנה כל כך בכתה שעכשיו הגדולה לא רוצה לשחק איתה כי היא חושבת שהיא תגרום לה לעצב.
מתוק לגמרי, אבל מה עושים?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ללינדה
דורה היא דמות דמיונית, חיצונית, שמולבשת על הדמיון של הילד ונכפית עליו דרך המולטימדיה למיניה. כאשר זה נעשה בעודף, בגיל הרך, זה עלול לגרום לבלבול בין דמיון ומציאות ובין מציאות פנימית וחיצונית.
כאשר הורים מתפרנסים ממכירה ושיווק של כל מה שקשור בדורה החשיבות של הדמות והבלבול בין דמיון ומציאות גדלים עוד יותר.
זה אולי מתוק וגם מביא פרנסה ומתיקות לחיים אבל לצד זה בלבול וצער. חשוב למתן את העיסוק בדמות הדמיונית, להזכיר שזה רק בכאילו ולהרבות לשחק בדברים אחרים.
אם הבת הגדולה והחכמה שלך הבינה זאת בוודאי גם את תשכילי לעודד אותן לשחק יחד בדברים אחרים.
קראי פוסטים על דמיון ומציאות ועל מחשבות נודדות.

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות